סדום. המסכות כולן הוסרו השבוע. הכל ברור וגלוי על השולחן. שום דבר ממה שמתנהל פה אינו ענייני. להכל יש אינטרס - אישי, פוליטי, כלכלי. הכל מסריח, וכנראה לא מעט גם פלילי.
ולא, אני לא מדבר על איזה דיפ־סטייט מדומיין, אלא על עובדות. אחרי שטחנו לנו את המוח שקטארגייט היא פרשה מנופחת, התברר שהדבר הנפוח היחיד בה היה התשלום. הרבה מאוד כסף זרם לכיסי יועציו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו כדי שינהלו קמפיין תדמיתי עבור המממנת הגדולה של חמאס. אז אפשר לסמן וי על זה: קטאר לא העבירה רק מזוודות כסף דרך ישראל לחמאס. היא גם העבירה כסף לגורמים בישראל.
הלאה. כמה שעות אחרי שהתבשרנו שאלי שרביט הוא "האדם המתאים" להוביל את שב"כ, הוא הודח כי התברר שצולם עטוף בדגל ישראל באיזו הפגנה בעד הדמוקרטיה. אז אפשר לסמן וי גם על זה: לא טובת המדינה וביטחונה קובעים מי ישמור על ביטחוננו אלא טובת נתניהו וסביבתו.
ואפשר להמשיך. לחטופים שנאלצים להתחנן בחו"ל על חיי חבריהם שנותרו מאחור, בעוד ראש הממשלה ושריו פוגשים בהם במשורה. לאנשי המילואים שמקבלים צווים חדשים, בעוד הממשלה מקדמת חוק השתמטות שערורייתי. לתושבי הצפון והדרום שתקציביהם מקוצצים, בזמן שכספים קואליציוניים זורמים במיליארדים לשימור ולשימון הקואליציה. למספר המטורף של הרוגים בתאונות דרכים ולנרצחים בפיגועים פליליים. לירידה החדה ברמת החינוך וברמת השיטור. למאבק הבלתי פוסק של הממשלה בכל מי ומה שאפשר - במערכת הביטחון, במערכת המשפט, בתקשורת. ויותר מכל, לרמה העלובה של נבחרי הציבור שלנו: ליכולתם הדלה, לשפתם הנמוכה, לשנאה העמוקה שהם מפגינים כלפי כל מי ומה שלא משתייך לצד שלהם.
"שבע חזיתות", מפמפמים לנו בלי הרף. אבל החזית השמינית, הפנימית, היא המסוכנת מכולן. כי ישראל איבדה את המצפן ואת המצפון. הכל בה מותר, והכל ניתן להכשרה. סדום זה כאן, והיא משאירה אבק לסדום התנ"כית. מהאור לגויים נותרה רק נורה מהבהבת.
קטאר. אחרי מתקפת 7 באוקטובר קטאר היתה בלחץ אדיר. התברר שהכסף שלה שימש את חמאס לרצח, לאונס, לחטיפה, לביזה. ולא רק זה: התברר שכמה מבכירי הזרוע המדינית של הארגון, שמתארחים בדוחא בחסותה, היו בסוד העניינים. כלומר, המזימה נרקמה (גם) על אדמתה.
קטאר חששה שישראל - בסיוע ידידותיה בעולם והלובי היהודי - תצא בקמפיין נגדה. שההשקעה העצומה שלה בקניית תדמית (כי הכל בקטאר נעשה בכסף) תרד לטמיון. שממדינה שכולם חפצים ביקרה (ובכספה) היא תהפוך למדינה מצורעת. וכדי לסכל את כל זה היא יצאה בקמפיין חובק עולם שנועד להפוך אותה מבעיה לפתרון.
הרעיון היה פשוט: להציג את קטאר לא כאדריכלית חמאס אלא כמשחררת החטופים. מכאן התגלגל הקמפיין שעומד עכשיו במוקד החקירה. הבחירה ביועצים הספציפיים האלה לא היתה מקרית. היא נועדה לשתי מטרות עיקריות: האחת, לקנות לקטאר דריסת רגל והשפעה בלשכה החשובה ביותר בישראל, הכי קרוב שאפשר לאוזנו של נתניהו. השנייה, להשפיע באמצעות היועצים שנבחרו על התקשורת הישראלית ובאמצעותה על הציבור.
שני אלה קרו, בוודאות. הראשון הוא מקור הטענה להשפעה זרה בלשכת ראש הממשלה. איני חושב שהמעשים האלה מגיעים להגדרה החוקית של בגידה וריגול, אבל הם בהחלט מפלרטטים עם הרעיון. לכל מי שחושב אחרת, מומלץ לבצע תרגיל מחשבתי פשוט: מה הייתם אומרים לו לראש הממשלה כעת היו קוראים בנט, או לפיד, או גנץ, או אולמרט.
ברקע גם נחקר חשד שיועצי נתניהו העבירו לגורמים זרים (ואפשר שדרכם לקטאר) מידע סודי מדיונים מסווגים. זאת בשעה שהיועצים האלה נטולי סיווג ביטחוני, ולמרות זאת הורשו להיחשף למידע רגיש. נתניהו טוען שבסמכותו לאפשר זאת: את פרסום המידע ואת מסירתו למי שיחליט. הוא טועה בשניהם. מי שאמונה על שמירת הסוד ופרסומו היא הצנזורה הצבאית. מי שאמון על הסיווג הביטחוני הוא שב"כ. נתניהו לא יכול לפעול בניגוד לדעתם המקצועית. אם יש לו נימוקים טובים - הוא צריך לשכנע אותם, לא לצפצף עליהם.
מקורות. עיתונאים לא מדברים על מקורות. זה עניין קדוש, כדי לשמור על המקור. בלי מקורות אין עיתונות, ובלי עיתונות אין דמוקרטיה. אין פרשה או סיפור שהתפוצצו בתקשורת שלא נשענו על מקורות, שלעיתים סיכנו את עצמם כדי להוציא את הצדק לאור.
לכל מקור יש אינטרס. תמיד. לעיתים הוא גלוי ולעיתים נסתר מעיני הציבור וגם מעיני העיתונאי. יש משקל לבחינת האינטרס של המקור, אבל המשקל העיקרי הוא לסיפור. על העיתונאי לבחון אם הוא ראוי, ואם הוא אמיתי. עיתונאי מיומן אמור לדעת לסנן אמת משקר, עובדות ממניפולציות.
ציטוט של מקור נועד להעניק חשיבות למידע. זה לא העיתונאי שאומר, זה המקור. אחד שיודע. וככל שהמקור נגיש יותר ובכיר יותר, אמינות המידע אמורה להיות גבוהה יותר. זה ההבדל בין סתם מקור לבין מקור בכיר. יש אמנם זילות בהגדרות, אבל העיקרון ברור: ככל שהמקור בכיר יותר, המידע אמור להיות מוצק יותר.
ההקדמה הזאת חשובה לעניין קטארגייט. יועציו של נתניהו חשודים שנכנסו בדיוק לתפר הזה של מקורות, ושיטו בתקשורת ובציבור. הם גרמו לעיתונאים לחשוב שהם מתדרכים בשם לשכת ראש הממשלה (ואולי אף בשם נתניהו עצמו), בעוד הם פעלו בשמה ולטובתה של קטאר. לעיתונאי שפרסם את המידע לא היה מושג שעושים עליו הונאה: לו ידע, ספק אם היה נותן לה יד, ובוודאי היה נותן למידע משקל אחר.
הקמפיין הזה עבד, על פי החשד, בשיטתיות מרשימה. בעניין החטופים, זה ברור. וגם בעניין מצרים, יריבתה הגדולה של קטאר, שחלקה גומד בכוונת מכוון לטובת חלקה של דוחא. והנה לכם עוד פגיעה בביטחון המדינה: האינטרס של ישראל במצרים גדול פי מיליון מזה שיש לה בקטאר. מצרים היא שכנה, והיא מעצמה אזורית, והיא ראשונת המדינות שחתמו עם ישראל הסכם שלום, והיא שולטת במעבר רפיח, והיא היתה ותהיה שושבינה ראשית בכל הסכם חטופים, ובעיקר - היא אויבת האחים המוסלמים, שהם חמאס, שהם קטאר.
ועכשיו, נחזור לקמפיין. שתי דוגמאות. האחת, טענות שצצו פתאום כאילו מצרים ביצעה הונאה מכוונת על ישראל קודם למתקפת 7 באוקטובר. נטען אפילו שראש שב"כ רונן בר שוחח עם ראש המודיעין המצרי בליל התקיפה. זה כמובן לא נכון, וזה חלק מהתיק שנבנה לבר, אבל זה גם חלק מניסיון ההפללה של מצרים שנועד להציג אותה לא כפרטנר אלא כאויב.
דוגמה שנייה היא הפרסומים שהתרבו בשבועות האחרונים על מהלכים אקטיביים שמבצע הצבא המצרי בסיני. נטען לתגבור כוחות, לביצורים, להתעצמות ולאימונים שבקצה שלהם איום ישיר וברור על ישראל. מתברר שחלק לא קטן מהמידע ישן, וחלקו לא מדויק. ובעיקר - שאין שום איום כרגע על ישראל מדרום. אפשר כמובן לצלצל תמיד בכל הפעמונים, אבל נדמה שבמדרג האיומים על ישראל ממוקמת מצרים נמוך מאוד - הרבה מתחת לשבע החזיתות הפעילות שהיא מנהלת.
כל הפרסומים האלה נשענו על מקורות, חלקם בכירים. יחליט הקורא מה היה האינטרס שלהם, ואם הוא סייע לישראל או פגע בה. מה שברור (על פי החשד, כמובן), שהוא סייע לכיסם של כמה אנשים. בני הערובה במקרה הזה אינם היועצים העצורים, כפי שטען נתניהו, אלא הציבור הישראלי, והאינטרסים המדיניים והביטחוניים הכי רגישים שלו.
שתקנים. בישראל 2025 יש כמה סוגים של שתקנים. יש את היועצים ששותקים בחקירה (או נמנעים מלהגיע לישראל כדי שלא ייחקרו). יש את השרים וחברי הכנסת ששותקים מול הטירוף. ויש עובדי ציבור בכירים ששותקים מפחד או כדי להגן על עצמם.
מבין שלושת אלה, הגרועים ביותר הם האחרונים. בכירים במשטרה שרואים מה מעולל לה השר לביטחון לאומי, ומשתפים פעולה בשתיקה. ורואים את המפכ"ל שמסרב להצהיר את המובן מאליו כי יציית לחוק ולבית המשפט, ומשתפים פעולה בשתיקה. ורואים שחקירות כנגד שרים ובכירים שנחשפו נגדם פרשיות מטרידות (מירי רגב, מאי גולן, שרה נתניהו) לא מקודמות, ומשתפים פעולה בשתיקה.
ויש בכירים נוספים. למשל, אלה שישבו במופע ההשפלות האחרון שספג רונן בר בקבינט המצומצם, שעסק בכלל בסוריה. זה אותו דיון שבו איתמר בן גביר קרא לבר שקרן ועבריין שמקומו בכלא, כי חשד שהוא מקיים נגדו חקירה. המתקפה הזאת התבצעה בשני שלבים, כאשר בחדר יושבים לא רק שרים אלא גם ראש המטה לביטחון לאומי, הרמטכ"ל, ראש המוסד ועוד. מכולם, היחיד שהגיב היה הרמטכ"ל, אייל זמיר. כל היתר שתקו.
ובכל זאת מילה על השרים. התופעה המגונה של מתקפות קולניות, אלימות, על ראשי מערכת הביטחון היא חדשה יחסית. אריאל שרון היה מעיף לכל הרוחות שר שהיה מעז להרים קול או לעלוב ברמטכ"ל או בראשי מוסד ושב"כ. גם נתניהו הישן היה נוהג כך, בימים שבהם לממלכה היה בעיניו ערך אחר חוץ מלשרת אותו. הטירוף החל בימי המהפכה המשפטית שקדמו למלחמה, והאיץ במהלכה. השבועות האחרונים רשמו שיאים חדשים, כאשר שרים וחברי הכנסת מנהלים תחרות יומית של ביזוי, השפלה ואיומים.
בין כל אלה ראוי לציין אחד, אבי דיכטר שמו. פגשתי בו לראשונה כשכיהן כראש אגף אבטחה בשב"כ, אחרי רצח רבין. זה היה בחדר מלון תל־אביבי, וכשנכנסתי לחדר מצאתי אותו ואת מי שכיהן אז כמפקד היחידה לאבטחת אישים, טל שאול, מתגלגלים מצחוק. תהיתי מה קרה, והתברר שדקה קודם לכן נכנסה לחדר מנקה, ראתה את שניהם ישובים על המיטה, וסברה שתפסה אותם בעיצומה של סצנה אינטימית - התנצלה ונמלטה.
אחר כך נפגשנו עוד עשרות פעמים, בעיקר בשנים שבהן כיהן כראש שב"כ. דיכטר דיבר ללא הרף על ממלכתיות, ועל חשיבות השמירה על שב"כ ועל ערכיו. אין לי מושג מה קרה לו מאז, ומתי איבד את הממלכתיות ואת הערכים, ובכל זאת - שתיקתו לנוכח פארסת מינויו של שרביט מלמדת עד כמה גם הוא, שמבין היטב את הנזק שנגרם ואת זה שעוד עלול להיגרם, מעדיף לשתוק.
חטופים. ההרעשה האינסופית (חלקה הגדול מכוון) שבה נתונה ישראל מסיטה את הקשב מסוגיית החטופים. בר קופרשטיין ציין השבוע יומולדת שני בשבי. עלמא מירן ציינה יומולדת שנתיים בלי אבא עמרי. רעייתו, לישי, פרסמה ברשתות החברתיות פוסט קורע לב בבוקר יום ההולדת שבו ביקשה ממנה סליחה. אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא, ועל הדרך גם לעקוב אחריה: גם זאת דרך לתמוך במאבק שלה להשיב את עמרי הביתה.
נתניהו סיפר שפגש השבוע ארבע משפחות חטופים, ושוחח עם ארבע נוספות. זה מעט מאוד, וזה בעיקר לא אומר כלום. תחושתן היא של ניכור. משפחתו של מתן אנגרסט נאלצה להתחנן כדי לקבל פגישה עם השר רון דרמר, שאחראי על המו"מ. 20 משפחות חטופים אחרות לא קיבלו פגישה כזאת, ונאלצו לשלוח אליו בקשת תחנונים. שלא לדבר על עינב צנגאוקר, שנאלצה להגיע לבית המשפט כדי למסור לנתניהו מכתב.
צריך לקוות שהמו"מ שמתנהל כרגע מאחורי הקלעים יבשיל להסכם, שישיב חטופים נוספים הביתה, חיים ומתים. ועדיין, הוא לא יחזיר את כולם. כדי שזה יקרה, ישראל צריכה להסכים להפסקת הלחימה. חמאס מנצל את החטופים שבידיו כדי להפעיל על ישראל לחץ פסיכולוגי, באמצעות המשפחות: זה מתסכל, אבל אסור לנו להסיט מבט. החטופים בעזה נמצאים בגיהינום. תקשיבו לירדן ביבס, תקשיבו לאלי שרעבי, תקשיבו ליאיר הורן.
ההחלטה שלהם לדבר לא היתה פשוטה. לא רק כי הם עוד בטראומה, וחלקם גם בטיפול רפואי מורכב. הם לא באמת יודעים מה לעשות: מחד, הצורך הבהול לדבר על מי ששם, ועל מה שקורה שם, בידיעה שכל רגע הוא קריטי. מאידך, החשש שהדברים שלהם יגרמו נזק, כי החוטפים עלולים להתעצבן ולפגוע באחים שנותרו מאחור.
את הדילמה האכזרית הזאת אפשר היה לפתור ביחס מחבק ממקבלי ההחלטות. שהחטופים ירגישו שיש להם אבא, ואוזן, ופה. שלממשלה כאן אכפת ממי שהופקרו בשבת ההיא, ומופקרים מאז. שנותר בישראל עוד משהו מהערבות ההדדית, ומהחובה המוסרית, ומהציווי הדתי.
למרבה הזוועה, זה לא קורה. ההפך הוא הנכון: מי שעומדים במוקד קטארגייט הם אלה שחשודים במעורבות בגניבת המסמכים המסווגים מצה"ל ששימשו לטרפוד עסקת חטופים בקיץ שעבר. תחשבו על ירדן, ועל אלי, ועל יאיר, וגם על כל יתר החטופים שהשתחררו. מה עובר עליהם כשהם מבינים שבלשכת ראש הממשלה לא עשו הכל כדי להחזיר אותם, אלא סייעו (על פי החשד) להשאיר אותם שם.
בייאושם ובעלבונם הם פונים לוושינגטון. ביבס אמר זאת באופן ישיר וגלוי: רק בזכות טראמפ חזרתי. והוא יודע שמי שיחזיר גם את יתר החטופים הוא אותו טראמפ. זה הוא, או כלום. ממשלת ישראל התאדתה מהאירוע.
אלון נמרודי, אביו של החייל החטוף תמיר, הגדיר השבוע את התנהלות השרים במילים "שפלות" ו"פחדנות". נמרודי הוא מהבודדים שאין לגביו שום מידע: הוא מוגדר חי, למרות שמאז הסרטונים שהראו אותו נחטף ב־7 באוקטובר הוא נעלם מבלי להותיר סימן. "במקום שהשרים יירדו על ברכיהם מולנו ויבקשו סליחה, הם הפכו אותנו לאויב", אמר אלון. ויש שיאמרו: במקום להגיע לניר עוז ולהשפיל מבט, הם מבלים סוף שבוע מפנק במלון יוקרה בבודפשט.