המלחמה על העורף

עכשיו צריך להתחבר לרגע לימי האינתיפאדה השנייה. לא חלילה כי אנו חסרים טרור וזיכרונות טרור, אלא מכיוון שזו כנראה הדרך היחידה להבין מה בדיוק נחסך מאיתנו בימים אלה. להפנים את גודל האירוע, ואת הנפח העצום של הסיכול והמניעה שהפעילות המבצעית של צה"ל וגורמי הביטחון בגזרת יו"ש מניבה עבורנו. להבין שלפחות בינתיים, הפעילות הזאת מונעת מלחמה קשה על העורף, דומה מאוד לזו שהתחוללה כאן בשנים 2005-2000. היא מונעת מלהבות אש של אינתיפאדה שלישית ללחך שוב את בתינו, במובן הכי פשוט ואמיתי של המושג.

האינתיפאדה ההיא חגה סביבנו כמחול מוות מצמרר. יותר ממראות הטרור הקשים ומאות ההלוויות שאליהן התרגלנו, למרבה הצער, היו אלה מעגלי החיים שהשתבשו, השגרה שהופרה, העולם שהתהפך על ראשינו, הטרור שהפך לעניין כמעט אישי ונגע בכל אחד מאיתנו. הוא היכה בנו ללא חוקים, ללא כללים וללא רחם, ביום ובלילה, בחול ובשבת. כולנו היינו אז ב"קבוצת הסיכון" שלו: קשישים ומבוגרים, נשים וטף.

הטרור של אז לכד את קורבנותיו במקומות הומי אדם ליד הבית. התרחקנו מהם אז כמו מאש - ממסעדות, מתורים, מבתי קפה, משווקים ובעיקר מאוטובוסים, שהיו יעד חביב במיוחד על הדור הפלשתיני המתאבד. מצאנו עצמנו מחשבים דקות ותנועות, מנסים לדחוק את התנהלותנו ואת חובותינו למכסת השעות הפחות מסוכנת לכאורה ביממה, עד שגם היא אזלה.

תשאלו בוודאי - מדוע לחפור שוב בימים ההם? להיזכר ביותר מ־1,100 הנרצחים ובכמעט 9,000 הפצועים, במכוניות התופת, באוטובוסים המתפוצצים, במטעני החבלה הכבדים שהוטמנו מתחת לבגדיהם של מחבלים מתאבדים במקומות הומי אדם. מדוע לחזור לשם? פשוט: כי ספטמבר הנוכחי, ויולי ואוגוסט שלפניו, היו אמורים להפוך עבורנו לגיא הרֵגה דומה למה שהיו "מארס השחור" וחודשים אחרים הדומים לו עבור ילדי כיתה א' לפני 22 שנה.

במארס 2002 נרצחו בארץ 135 ישראלים בסדרה של פיגועי התאבדות, ובהם 11 בשכונת בית ישראל שבירושלים, עשרה ליד עפרה, חמישה במכינת עצמונה, 11 בפיגוע בקפה "מומנט" בירושלים, שבעה בוואדי ערה, והשיא - הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר, 30 נרצחים ו־160 פצועים, שבעקבותיו ישראל יצאה למבצע חומת מגן.

שובם של מטעני החבלה

ארגוני הטרור ביו"ש מנסים לשחזר את הימים ההם. זה מתברר ומתחדד ככל שחולף הזמן: שש מכוניות תופת עמוסות בעשרות קילוגרמים של חומר נפץ (בגוש עציון, בחלחול, בצפון הבקעה, בבנימין ובסמוך לקריית ארבע) נחשפו או התפוצצו בשלושת החודשים האחרונים, ללא נפגעים, למרבה המזל. מטענים רבי־עוצמה הונחו בצירי תחבורה ציבורית ובמחנות הפליטים, ודחפורים של צה"ל שניסו לנטרל אותם נפגעו מעוצמת הפיצוץ. המסכת הזאת תוכננה כך ששוב תהפוך את הארץ לשדה קטל המוני, כפי שהיה אמור להיראות בית הכנסת בדרום תל אביב, שבו תכנן המחבל משכם, ג'עפר מונא, להתפוצץ עם מטען הנפץ שלו. למרבה המזל, בדרך אירעה לו "תאונת עבודה".

ארגוני הטרור תכננו להפוך את הקיץ הזה לגיא הרֵגה עבורנו, בדומה למה שהיה "מארס השחור" עבור ילדי כיתה א' לפני 22 שנה. צה"ל ושב"כ מונעים זאת. מניין המחבלים המחוסלים עבר השבוע את זה של חומת מגן

חוליות של חמאס, של ג'יהאד ושל גדודי חללי אל־אקצא של פת"ח מג'נין, מטולכרם וממקומות נוספים תכננו להוציא אל הפועל עוד עשרות פיגועים, שסוכלו כולם. לא הכל מותר לפרסום. במבצעים שצה"ל ערך ברחבי יו"ש מאז 7 באוקטובר נחשפו תוכניות לחפירת תת־קרקע לצורכי טרור, וגם כמה התחלות של חפירות כאלה. במבצעים הללו נתפסו נשקים וחומרי נפץ, והשבוע גם טילי כתף. צה"ל ושב"כ נמצאים במרוץ נגד הזמן כדי להגיע אל מקור המטענים רבי־העוצמה שהוחדרו לישראל, קודם שייצאו ליעדים נוספים בארץ.

נתון נוסף שממחיש את סדר הגודל של האירוע ביו"ש, שכבר אינה זירה משנית, הוא מספר המחבלים המחוסלים באזור מאז שמחת תורה - יותר מ־500 עד כה. השבוע עבר מניינם את מספר המחבלים המחוסלים במבצע חומת מגן, במהלך האינתיפאדה השנייה. מאז 7 באוקטובר סוכלו יותר מ־600 פיגועים קשים. צה"ל וגורמי הביטחון עצרו כ־5,000 מבוקשים, 2,000 מהם אנשי חמאס, בעוד חיל האוויר ביצע יותר מ־80 תקיפות מהאוויר וחיסל יותר מ־120 מחבלים.

טרור ליד הבית

האירועים בצפון ובדרום מטשטשים את התמונה במרכז. הציבור עדיין לא קולט שייתכן שאנחנו נמצאים על סיפה של אינתיפאדה קשה, שלישית, שצה"ל בינתיים מצליח לבלום אותה. יותר מכל, ממדי האירוע מגולמים בסתירה שבין סדרי הגודל הרחבים של הפעילות הביטחונית (סד"כ גדול מזה שבעזה), לבין הנסיקה המקבילה, למרות זאת, במספר הפיגועים ואירועי הפח"ע - יותר מ־1,000 מאז תחילת יולי.

העובדה ששני התהליכים הללו מתרחשים בעת ובעונה אחת מלמדת שכבר אין די ב"כיסוח דשא", כפי שנעשה עד כה. ישראל נדרשת לפעילות עומק רוחבית וממושכת, ולא לפעולות פינצטה. הפרסומים שהוכחשו, על האפשרות לפינוי זמני של מחנות פליטים ושל קסבות בערים כמו טולכרם, ג'נין או שכם, אינם נטולי יסוד, וייתכן שפינוי כזה אכן דרוש כדי לסכל בהצלחה ערי טרור חדשות שצומחות על קווי התפר שמול בתינו. באינתיפאדה השנייה גרנו על קו תפר כזה, במרכז ירושלים. ביום ראשון אחד החריד את האזור פיצוץ אדיר של מחבל מתאבד במורד מדרחוב בן יהודה. שבוע לאחר מכן, שוב בבוקר יום ראשון, נשנו הקולות והמראות, הפעם מגן הפעמון הסמוך, ומאוחר יותר שאון אסון דומה מאזור השוק.

ארבע שנים חגה אינתיפאדת אל־אקצא סביבנו, ואנחנו ניהלו את השגרה שלנו סביבה במעין מחול מוות מצמרר, בבחינת "מי יחיה ומי ימות... מי יישקט ומי ייטרף, מי יישלו ומי יתייסר", והכל הפך פרטי ונוגע כל כך: האחיין של השכן משכונת המגורים הקודמת, ואחות החבר של הבן מהיסודי, שנרצחו. האישה שאיתי, ששהתה בבית המרקחת בדיוק כשבבית המאפה שממול התפוצץ מחבל, ואחותי וגיסי, שאש נורתה עליהם בדרכם הביתה לגוש עציון (הם ניצלו). הילדה מהשכונה שנספתה בפיצוץ האוטובוס ברחוב מקסיקו. עורך הדין שמצא את מותו בסמטת נבון בדרך לשוק. אנשים טובים באמצע הדרך. אלפים כאלה, פצועים והרוגים.

אבל בעיקר - משפחות שלמות וחלקי משפחות שנכחדו. עוללים ויונקים, בן ובת, אבא ואמא, סבא וסבתא, זוגות מאורסים. שמונת בני משפחת נחמד שנרצחו בפיגוע בשכונת בית ישראל, חמשת בני משפחת סחיווסחורדר שנרצחו בפיגוע במסעדת "סבארו". אני זוכר את הפיגוע בשוק מחנה יהודה, רגע לפני שבת, שקטל את קשי־היום שבאו ללקט ירקות למרק של שבת מערימות האשפה שם, או את בועז שבו מאיתמר, נפרד בלטיפה מגופות רעייתו רחל והילדים נריה, צבי ואבישי, רגע לפני שנטמנו באדמה. הייתי במאות הלוויות כאלה. מלחמת המגן שמתנהלת עכשיו ביו"ש נועדה למנוע ממראות דומים לשוב. רגע לפני שמישהו יעשה גם מזה פוליטיקה ושוב נוקע אל ספסל הנאשמים - כדאי שאנחנו והעולם נדע בדיוק מה מוטל מחדש על הכף.