"נתניהו לא באמת רוצה עסקה". אין משפט מגוחך יותר שמסתובב בימים אלה במרחב הציבורי. למה? כי אצל נתניהו אין דבר כזה "באמת", וגם המונח "רוצה" הוא פשטני מכדי לתאר כיצד ראש ממשלתנו פועל. הדרך הטובה ביותר להבין את ההתנהלות שלו בנוגע לעסקה היא חזרה לנאום בר־אילן ב־2009, אז הצהיר כי יסכים למדינה פלשתינית. נתניהו סייג את ההסכמה ההיא בתנאים שהיה לו די ברור כי אבו מאזן לעולם לא יקבל. כך אכן קרה.
האם המהלך ההוא של נתניהו היה הטעיה אסטרטגית? לא בטוח. 11 שנים מאוחר יותר, במסגרת "תוכנית המאה" של טראמפ, נתניהו הסכים בפרטי־פרטים לרעיון הכללי שהוצג בנאום בר־אילן, כולל הסכמה למדינה פלשתינית. אמנם גם התוכנית ההיא לא היתה מעשית, אבל העובדה היא שהוא היה עקבי. הוא סבר כי מה שהוצג על ידי טראמפ, קושנר ופרידמן בשעתם היה קביל מבחינת ישראל.
אותה גישה חוזרת על עצמה כאן. נתניהו מתעקש על פרמטרים ביטחוניים מינימליים - ויש שגידו שהם אף פחותים מדי - בשיחות על העסקה. הוא עומד על הישארות ישראלית בציר פילדלפי, על בידוק של החוזרים לצפון הרצועה ועל התחייבות אמריקנית שישראל תוכל לחדש את המלחמה. האם סינוואר יסכים לתנאים האלה? נראה שלא. אבל אם במקרה עמדתו תשתנה - תהיה עסקה. זה עד כדי כך פשוט.
במילים אחרות, נתניהו לא "תוקע מקלות בגלגלים", ולא "מחפש תירוצים איך למנוע עסקה", אלא בסך הכל עומד על מה שאכן הכרחי לעמוד עליו במסגרת הסכם עם רוצח ההמונים מעזה. השאלה אינה מדוע הוא מתעקש, אלא כיצד שאר ראשי מערכת הביטחון לא מפיקים לקחים מההתנתקות, מעסקת שליט וממתקפת הזוועות של חמאס, ומוכנים לשמוט את ההישגים הצבאיים הרבים של המלחמה, שעלו לנו בדם יקר.
מלחמה דרך הכיס
אורחת מפתיעה נחתה בלשכתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לפני כמה שבועות - סיגריד קאח, שרת החוץ לשעבר של הולנד, המשמשת כבר חודשים ארוכים המתאמת ההומניטרית לעזה מטעם האו"ם. מה לסמוטריץ' ולסיוע לעזה? זהו, שאין קשר. קאח באה לדבר איתו על שחרור כספי המיסים שישראל גובה עבור הרשות הפלשתינית ברמאללה. צריך לומר שעצם נכונותה לפגוש את סמוטריץ' היא גישה הרבה יותר חכמה מאשר החרם האמריקני. מעבר לחילוקי הדעות המהותיים בין הממשל לבין שר האוצר, האיקס האישי שהאמריקנים הטילו עליו רק מגביר אצלו את המוטיבציה לא לתת להם את מה שהוא לא חייב לתת.
כך שמכל הסיבות האלה כבר חודשים ארוכים סמוטריץ' עושה לאמריקנים בית ספר. המנוף המרכזי שלו הוא האיום למוטט את הכלכלה הפלשתינית, בהינף אי־חתימה אחת. על מה מדובר? כבר שנים רבות שרי האוצר של ישראל מאשרים לבנקים בישראל בהיתר מיוחד הגנה כלכלית ליום פקודה, וזאת בשל הסכמתם להסתכן בקיום קשר פיננסי עם בנקים פלשתיניים. זוהי סאגה כלכלית־משפטית־מדינית מסובכת במיוחד, שכמעט לא מדברים עליה.
בתמצית, הרשות הפלשתינית היא ישות החשודה בהלבנת הון ובמימון טרור, בראש ובראשונה בגלל משכורות הטרור. ככזו, כל העולם הפיננסי הבינלאומי, ובפרט המערבי, אמור היה לנתק איתה קשרים. זהו אחד מהלקחים שהמערב הפיק מפיגועי 11/9 בארה"ב.
אגב, מכוח החוקים האלה למאבק בהון המסייע לטרור נענשו אותם ישראלים שהממשל הטיל עליהם סנקציות - אבל זה סיפור אחר. בכל מקרה, ישנו גם החוק הספציפי "טיילור פורס", האוסר על הממשלים האמריקניים להעביר כסף לרש"פ כל עוד היא ממשיכה לשלם את משכורות הטרור.
אך בעיה. הרש"פ היא הבת היקירה של הממשל הדמוקרטי, ולכן המדיניות בפועל של ביידן ושל בלינקן היא להמשיך בשפיכת תקציבים על רמאללה בכל מסלול עוקף אפשרי. אחד המסלולים האלה הוא כספי המיסים שישראל גובה עבור הרש"פ, כנגד סחורות שמגיעות ליו"ש ממעברי הגבול שישראל שולטת בהם. כספים אלה מהווים כ־10% מתקציב הרש"פ, כלומר - לא סכום זניח שאפשר לוותר עליו בקלות. מאחר שהאמריקנים לא יכולים לשלם לרש"פ בעצמם, הם דורשים מנתניהו פעם אחר פעם לעשות זאת.
במשך כל השנים נתניהו הסכים. הוא דיבר גבוהה־גבוהה נגד משכורות הטרור, אך בפועל לא העניש עליהן את הרש"פ. ולמען האמת, זה די מדהים. כי עשרה שרי אוצר - וביניהם נתניהו, שטייניץ, כחלון, ישראל כ"ץ וליברמן - כיהנו בישראל מאז נקבעה המדיניות האמריקנית הנוקשה נגד הלבנת הון לטרור, לפני 20 שנה. איש מהם לא עצר לומר: "סליחה, הרש"פ מלבינה הון ומממנת טרור. אסור לעשות לה הנחות". עד שבא סמוטריץ'.
תם עידן חותמת הגומי
כפי שפורסם לפני כשנה ב"ישראל היום", סמוטריץ' הודיע שהוא לא יהיה עוד חותמת גומי. או כפי שאמר לנציגת האו"ם הנכבדה במשרדו: "אני לא מוכן לשתף פעולה עם הגזענות ההפוכה הזו. הפלשתינים חתמו על הסכם שבו הם מתחייבים לעמוד בתקינה הבינלאומית נגד הלבנת הון וטרור. שיעמדו בו. אלמלא היה מדובר בהם ובנו, הרי את היית יושבת עכשיו ברמאללה. שם צריך להיעשות התיקון, לא פה".
ואכן, סמוטריץ' בסך הכל דורש מהפלשתינים להתנהג כמו בני אדם. הסיכוי שזה יקרה הוא אמנם אפסי, אבל הוא לפחות שומר על האינטרסים ועל הקופה של מדינת ישראל.
נכונות המתאמת ההומניטרית לעזה מטעם האו"ם לפגוש את סמוטריץ' משקפת גישה חכמה יותר מאשר החרם האמריקני. מעבר לחילוקי הדעות המהותיים בין הממשל לשר האוצר, האיקס האישי שהאמריקנים הטילו עליו רק מגביר אצלו את המוטיבציה לא לתת להם מה שהוא לא חייב לתת
לאחרונה הוא כפה לראשונה על הרש"פ לשלם את חובות החשמל שלה, חלקם בני עשרות שנים, בסך 2 מיליארד שקלים. הוא חתם על צווים שאפשרו לעקל נכסים של הרש"פ, כדי שישמשו לפיצוי כספי טרור. מובן שכספי המיסים מקוזזים כנגד משכורות הטרור, כך שחלק נכבד מאוד מ"כספי הפלשתינים" בפועל נשאר בישראל. וזו לא גניבה, אגב. יש סחורות רבות שנרשמות כמיועדות ליבוא לרש"פ, אך בפועל נמכרות במגזר הערבי בתוך ישראל - עוד עיוות שלא מטפלים בו.
בתחילת המלחמה סמוטריץ' עמד כחומה מול האמריקנים כשסירב להעביר ל"אנשי הרש"פ בעזה" את "השכר" שלהם. זאת משום שהיה ברור כי הכסף יוחרם מייד על ידי חמאס. כתוצאה מעמידתו נקבע "המנגנון הנורבגי", שלפיו אוסלו תשמור את הכספים לפלשתינים בערבות. תשאלו מדוע האמריקנים לא היו הערבים - חזרנו לאותה התשובה: להם, על פי חוק, אסור לגעת בכספים פלשתיניים.
קאח כיבדה את סמוטריץ', כפי שראוי להיות, והיא לפחות מבינה אותו כעת. הדעת נותנת שבדברים פחות עקרוניים מבחינתו סמוטריץ' יחזיר לה טובה תחת טובה. בסוף הוא מבין פוליטיקה.
האמריקנים, מנגד, מתעקשים על חרם ילדותי שנמשך כבר ארבע שנים. סמוטריץ' בתגובה לא סופר אותם. הוא לא מתקוטט איתם בשביל כותרות כמו בן גביר, אלא משנה מהותית דברים במציאות. בהובלתו, בשבוע שעבר הוקם יישוב נוסף חדש בגוש עציון, שממשיך שרשרת של מאחזים ויישובים נוספים שאושרו בשנתיים שבהן הוא בתפקיד.
רק חבל שעל כל ההישגים האלה מעיבה אלימות בלתי נשלטת של קומץ מהמתיישבים. גם סמוטריץ' וגם שאר מנהיגי יו"ש צריכים לפעול בדחיפות ובתקיפות נגדה. שאם לא כן - סכנה גדולה מאוד תישקף למפעל ההתיישבות כולו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו