דרך ארוכה עבר שר הביטחון יואב גלנט מאז סוכל מינויו לרמטכ"ל ועד שאמר בישיבת ועדת החוץ והביטחון השבוע: "אני שומע את תופי הטם־טם ואת הקשקוש הזה על הניצחון המוחלט". בין לבין הוא הספיק לדרוש וטו של גנץ ואיזנקוט על חוק הגיוס, במאי כבר נזף בנתניהו על סירובו לדון בתוכניות "היום שאחרי" בעזה, ומדי פעם אפשר היה להיזכר בעובדה שחברותו בממשלה נשענת בעיקר על מה שנקרא "ליל גלנט". גלנט תקף את הרפורמה המשפטית כשראש הממשלה היה בחו"ל, פוטר, והוחזר לתפקידו בזכות הפגנת ענק של המחאה והתחושה שחלקים בצבא כבר היו בעיצומו של מה שנראה דומה מאוד למרד, והם לא יראו בעין יפה גם את תיקון עילת הסבירות וגם את פיטוריו של אחד משלהם.
אבל גלנט לא היה תמיד אחד משלהם, ויעיד סיכול מינויו לרמטכ"ל. הוא סוכל מאותה הסיבה שבגללה לא קודמו לאורך שנים קצינים התקפיים. ואולי החלו לחשוד בו כאשר בשנות ה־90 הוא ויתר על כור ההיתוך של צמרת צה"ל, קרן וקסנר, והעדיף לעבור מחיל הים אל זרוע היבשה במקום לספוג את האינדוקטרינציה האמריקנית של הרווארד.
כדי לבעוט אותו מהמערכת הופץ מסמך מזויף, כביכול מטעם אנשיו, שבו הוא מתכנן לקדם את עצמו ולהכפיש את מתחריו. כשהשקר נחשף, נמצא משהו אחר: פלישה לשטח ציבורי. כל התותחים הופעלו. בג"ץ, מבקר המדינה והיועמ"ש יהודה וינשטיין שכבר אז השתמש בקלפי הג'וקר "קשיים משפטיים" ו"סבירות". שר הביטחון אהוד ברק וראש הממשלה נתניהו ויתרו על גלנט. למי יש כוח לכאבי הראש האלה. במקומו מונה בני גנץ.
(כאן אפשר לציין שעבירות בנייה לכאורה וחשד למצג שווא ברכישת קרקע לכאורה בוצעו לכאורה על ידי ליאת בן ארי - ואלה התאדו כלא היו. לא היה בהם כדי לפסול אותה מלדקדק בטוהר המידות של ראש הממשלה).
מכיוון שגלנט לא התחבב על צמרת המערכת הצבאית, התגייסו אחיותיה לאידיאולוגיה במערכת המשפט לפתור את הבעיה. אותן מערכות התעלמו באדישות מחברת "הממד החמישי" של בני גנץ ומהחוזה המפוקפק שחתמה עם משטרת אלשיך לפני שהתפרקה. אפשר להבין אותן: הן היו עסוקות בלספור שמפניות וסיגרים. אחרי שנים גלנט נכנע ויישר קו.
לא כולם מסוגלים להתמודד עם בגידת המערכת שהם מטובי בניה, וגלנט לא היה הראשון שהרכין ראש בפני האליטה ומוסדותיה. גם את רובי ריבלין הם גיהצו למשעי. ב־2001 ביקש ראש הממשלה אריק שרון למנות אותו לשר המשפטים. מכיוון שריבלין השמיע מדי פעם ביקורת כלפי המהפכה השיפוטית של אהרן ברק, החליטה מערכת החוק והאכיפה ללמד אותו לקח ופתחה בחקירה נגדו. שבעה תיקים נפתחו, והופ! ניגוד עניינים, חשד לשחיתות, סערה ציבורית - כל מה שצריך כדי למנוע מנבחרי הציבור הלא־נכון למנות את האנשים הלא־נכונים. כעבור שלוש שנים וחצי נראה שסכנת מינויו לשר המשפטים חלפה, וכל התיקים נסגרו. לריבלין היו דברים כדורבנות לומר על החוויה במה שכינה "מערכת הרשע הזאת", ו"כנופיית שלטון החוק".
אבל זה היה ריבלין הישן. ריבלין החדש הפיק לקחים. אחרי הכל, בצמרת המערכות הבלתי־נבחרות אין חקירות משטרה, המסיבות שמחות יותר והתקשורת - אוהדת תמיד. בתקופת נשיאותו השכיל ריבלין להתייצב בצד הנכון - זה של הממסד הבלתי נבחר, התקשורת והמחאה התורנית. הוא הבחין בעובדה ששנאת נתניהו היא קלף מנצח, ובשנת 2021, כאשר היה עליו, על פי חוק, להטיל על נתניהו להרכיב ממשלה, התפתל בייסורים ואמר: "הכרעה זו אינה הכרעה קלה בעיניי ברמה המוסרית־ערכית". למחאות נגד הרפורמה הגיע ריבלין חדש ומשופר. הוא אף השתתף באחת ההפגנות, וככל הנראה לא הזדעזע במיוחד כאשר נציגי "אחים לנשק" חזרו באותה הפגנה עצמה על סירוב להתייצב למילואים.
בעוד התהליך שגלנט עובר דומה לזה של ריבלין, בכל זאת יש כמה הבדלים ביניהם. ריבלין עבר עינוי דין ממושך ונחשד בקבלת שוחד. היה לו ממה לפחד. הפעילו נגדו את חוקרי משטרת ישראל במלוא עוצמתם, וכלא מעשיהו נראה כמו אפשרות ריאלית. מה עשו לגלנט? חשפו את העובדה שהרחיב את שטח בית המשפחה במושב עמיקם ומנעו ממנו להיות רמטכ"ל. זה חמור, זה מעיד - שוב - על האופן הכוחני והקלוקל שבו פועלות מערכות הביטחון, האכיפה, המשפט והתקשורת, אבל האנשים שהיו יכולים למנות אותו לרמטכ"ל, נתניהו וברק, הם אלה שבסופו של דבר מנעו ממנו את התפקיד. היו יכולים להתעקש.
כעבור שנים פיצה נתניהו את גלנט על העוול שנגרם לו. הוא צירף אותו לקבינט המדיני־בטחוני כמשקיף עוד כשהיה במפלגת "כולנו", ובשנת 2022 מונה לשר הביטחון. אהוד ברק עסק בענייניו, ובהם התנגדות גבה־גלית לכל ממשלה שנתניהו עומד בראשה. אפשר היה לחשוב שגלנט למד מי בסופו של דבר הוא בעל בריתו, אבל כמו גראוצ'ו מרקס, גם הוא לא רוצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותו. הוא התייצב לצד המסדר הבלתי־נבחר הרבה לפני שהעריך שצעד כזה יגן עליו מפני התחשבנות על חלקו בטבח 7 באוקטובר. אז, הזלזול של צמרת צה"ל כלפיו היה גדול כל כך, שלא טרחו להתקשר אליו כשהבחינו בהתארגנות חמאס לפעולה בשטח ישראל.
ריבלין, פוליטיקאי שאף פעם לא נשא בתפקיד בכיר, העניק חסות נשיאותית לשקר הפילוג, שהיה למעשה חרם האליטות על נתניהו. אבל הוא אף פעם לא היה חבר במועדון. פוליטיקאים מימין נועדו לשרת, לא להנהיג או לקבוע מדיניות. כשתמה כהונתו, כבר לא היה בו צורך. היום הוא מפיג את השעמום בקריינות לפרסומת לשימורים. כאשר תהליך כזה עובר על מי שמכהן בתפקיד שר הביטחון, הוא פוגע לא רק במי שבחר בו, אלא גם בביטחון המדינה. בניגוד למה שמקובל לחשוב בחברה הגבוהה, המדיניות נקבעת על ידי נבחרי הציבור, לא על ידי חברי המועדון הסגור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו