ב־7 בינואר 2015 יצא לאור הרומן "כניעה" של מישל וולבק (ממש באותו יום שבו התרחש הפיגוע במערכת העיתון "שרלי הבדו"). ב־7 ביולי 2024, בבחירות בצרפת, דפי הספר קרמו עור וגידים. "כניעה" תיאר את קריסת צרפת דרך עיניו של פרנסואה, פרופסור לספרות בגיל העמידה. בתחילה הוא צופה בשעשוע מנותק כיצד מפלגה מוסלמית עולה לשלטון באמצעים דמוקרטיים, אבל כאשר המשטר האסלאמי מתבסס, הוא נכנע כמו יתר האינטליגנציה חסרת עמוד השדרה ומתאסלם. ההבטחה לריבוי נשים ולמשרה אקדמית נוחה קוסמת יותר מהאידיאלים העייפים והישנים של הרפובליקה.
וולבק עשה בספרו ניתוח שלאחר המוות לציוויליזציה שאיבדה את הרצון לשרוד. השמאל, בשאיפתו הנואשת לכוח פוליטי כדי לכפות את ערכיו, מוכן להתפשר על ערכי היסוד שלו. הברית המוזרה בין השמאל הקיצוני לבין כוחות אסלאמיים, שנחזתה ב"כניעה", הפכה למציאות.
היצירה שלו היא רנטגן לציוויליזציה האירופית הגוססת. וולבק דוקר בסיכת ביטחון חלודה עולם קהה־חושים מעונג זול ותקינות פוליטית מטומטמת. תחשבו עליו עכשיו, צופה בטלוויזיה בהתפרעויות הניצחון בפריז, מעשן סיגריה וחושב "אולי הייתי צריך לכתוב ספר בישול במקום זה".
שבוע לפני יום הבסטיליה, הצרפתים מעניקים את המפתחות לאלו שישמחו לבנות אותה מחדש. הלאומיות המערבית ניצבת בפני איום קיומי. לא מבחוץ, אלא מבפנים - השמאל המערבי בשנאתו העצמית ללאום שלו, בפחד מהזהות שלו, רץ לחבק את החשיכה שמבטיחה למחוק אותו. המערב, בניסיון לכפר על עבר אימפריאליסטי, נכנע ומתרפס בפני אימפריאליזם חדש־ישן.
מהומות הניצחון שפרצו בעקבות ניצחון השמאל יצרו מפלצת שהם אינם יכולים לשלוט בה. ההרס והאלימות ברחובות פריז הם לא באג, הם הפיצ'ר. השמאל הצרפתי ובני המהגרים חוגגים את ניצחון הדמוקרטיה בהרס שיטתי של מה שנותר ממנה. כל חלון מנופץ, כל מכונית בוערת, הם סמל לקץ הרעיון המכונן של רפובליקה צרפתית מתפקדת.
השמאל הצרפתי ובני המהגרים חוגגים את ניצחון הדמוקרטיה בהרס שיטתי שלה. כל חלון מנופץ, כל מכונית בוערת, הם סמל לקץ הרעיון המכונן של רפובליקה צרפתית מתפקדת
הלאומיות האירופית מפרפרת, אחרי מלחמת העולם זה הפך כמעט לפשע. אין ימין, יש רק ימין קיצוני. ורק לימין זוכרים עבר אפל. השמאל, בחוכמתו האינסופית, חושב שהוא יכול לאלף את הנמר של הפונדמנטליזם האסלאמי על ידי האכלתו בתכנים פרוגרסיביים. זה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב. כי האסלאם אומר באופן גלוי, בלהט דתי אימפריאליסטי - יש לכם בחירה פשוטה: להתאסלם או להיכנע, לשלם מס. ג'זיה. דאר אל־אסלאם או דאר אל־חארב.
וולבק, ב"כניעה", תהה אם ישראל היא המעוז האחרון של המערב. היהודים, השעיר לעזאזל הנצחי, אבחן וולבק, מוצאים עצמם בעמדה המוזרה של שומרי הציוויליזציה המערבית. וולבק רואה בישראל מקרה מבחן מרתק. בעיניו, המדינה היהודית היא המגדלור האחרון של ערכי המערב בים של פונדמנטליזם אסלאמי. בעוד אירופה מתפשרת ונכנעת, ישראל עומדת איתן מול הטרור. אבל וולבק גם תהה, ותוהה, כמה זמן נחזיק מעמד.
"אתונה וירושלים" שטבע ליאו שטראוס, מתייחס למתח הפילוסופי והתרבותי בין ההיגיון הפילוסופי של אתונה העתיקה לבין ההתגלות הדתית והמוסרית של ירושלים. הן מייצגות את שני העמודים המרכזיים של הציוויליזציה המערבית: הפילוסופיה היוונית והמסורת הדתית היהודית־נוצרית. המתח ביניהן יצר את הציוויליזציה המערבית. והנה הן מוצאות עצמן שוב במיטה אחת בנסיבות בלתי צפויות, עומדות מול דוחא, איסטנבול וטהרן.
פרופ' גד סעד צייץ השבוע בטוויטר: "ההיסטוריה העולמית מוגדרת על פי הכלל הפשוט הבא. ישנן שתי קבוצות על שני צידי נהר. כל אחת חושקת במשאבים שונים מהקבוצה השנייה. הדבר היחיד שמונע קונפליקט תמידי ביניהן הוא ההבנה של כל קבוצה, שהשנייה תגיב במידה שווה (או גרועה יותר) אם תותקף.
"תארו לעצמכם שהמערב החליט לזרוק את הדינמיקה המגדירה הזו, שמעצבת את המציאות ההיסטורית היסודית הזו. להגן על מה ששייך לנו מושרש בגנים שלנו; זהו מרכיב מרכזי בטבע האנושי שלנו. אבל המערב אמר שאנחנו כל כך פרוגרסיביים, כל כך אמפתיים, כל כך נאורים, שאנחנו לא כפופים לביולוגיה הפשוטה. לכן, לא נגן על התרבות שלנו; לא נגן על המורשת שלנו; לא נגן על הדת שלנו; לא נגן על הנשים שלנו; לא נגן על הילדים שלנו; לא נגן על הערכים שלנו. לפי המנהיגים המערביים שלנו, רק ברברים דואגים דאגות פרוזאיות כאלו.
"אנחנו פתוחים, סובלניים, אדיבים, רחומים, ומקבלים בברכה. שום כמות של ראיות לא יכולה לשכנע אותנו שקבוצות אחרות עלולות לגרום לנו נזק. ולכן, אנחנו מכניסים לילדים שלנו שטיפות מוח והם הופכים לפוליטיקאים שלנו; אנחנו חוגגים את האונס של החברות שלנו כי זה מוכיח שאנחנו אדיבים. אמפתיה מתאבדת. האופטימיות של אוזלת; אני חסר תקווה. אני נלחם כל יום במחיר אישי ומקצועי כבד. אבל איך אפשר לשנות משהו כאשר החברה שלך נחושה בדעתה לבצע התאבדות אורגיאסטית?".
באופן טבעי הימין הישראלי קשור בשמרנות אמריקנית. יש לכך סיבות טובות. ערכים משותפים. קרבה זהותית תרבותית עוד מראשיתה של אמריקה. לעומת זאת הימין האירופי, אי אפשר להכחיש, נושא בחלקו עבר אפל, וגם בסיס "שמרנותו" שונה משלנו, אם כי הציונות כתנועה לאומית היא בת הדור של התנועות האירופיות. הימין הקלאסי התפוגג, איבד זהות, ניגף בפני הפרוגרס. התוצאה היא עליית הפופוליזם.
זה כרגע מה יש. לכן מארי לה פן היא בעלת ברית למרות אביה. כי היא בעדנו, כי יש לנו אינטרסים משותפים. לא מלנשון הטרוצקיסט שמכחיש את הטבח והאונס ב־7 באוקטובר. השמאל הישראלי המטומטם, שחגג את ניצחון הברית הירוקה־אדומה בצרפת, מעיד על עצמו שהוא עומד באותו מקום מסוכן ומנוון של השמאל האירופי. הוא רואה בבני עמו שחושבים באופן שונה ממנו אויב יותר גדול ממי שרוצה לשעבד אותו.
ישראל, מבינים וולבק ודאגלס מארי ורבים בימין המערבי, היא השראה למאבק המערבי. היא מאחז עיקש של הציוויליזציה המערבית שנלחם על קיומו בתוך ים אסלאמי. ומכיוון שרק רוח מנצחת במלחמה, כוחנו בזהותנו. אם נוותר עליה, נפסיד. לכן השמאל מכוון ישר לפרק את כל מבני היסוד של החברה. הגויים הללו מבינים את זה. זו בדיוק הבעיה של העולם המערבי המנוון. בלי זהות אין קיום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו