ההבדל בין "שלי" לבין "שלי"

למילה "שלי" שתי משמעויות בעברית. האחת מבטאת בעלות, האחרת מבטאת זיקה עמוקה. כשאני מתייחס למכונית "שלי", כוונתי לומר שהמכונית שייכת לי. היא שלי מתוקף העובדה שקניתי אותה קניין כסף, ולאור זאת אני רשאי לעשות בה ככל העולה על רוחי. העובדה שהמכונית "שלי" מקנה לי זכויות רבות, ובכללן הזכות להשתמש בה ואפילו למכור אותה. למותר לציין שלבעל המכונית אין שום מחויבות כלפיה, ואין היא אלא כלי שרת בידיו.

שונה בתכלית היא משמעות המילה "שלי" בביטוי "אמא שלי". באומרי אמא "שלי", אין כוונתי לומר חלילה כי אמי שייכת לי, אלא לבטא את הקרבה הגדולה והזיקה העמוקה שבינינו. העובדה שהיא אמא "שלי" אינה מקנה לי זכויות בה, אלא מטילה עלי חובות כלפיה ובכללם כבודה ומוראה. אך לא רק חובות חמורים מסתתרים בביטוי "שלי" ביחס לאמא, אלא גם אהבה עמוקה וחיבור בל יינתק.

הבדל נוסף בין שתי המשמעויות השונות של המילה "שלי" קשור בשאלת הבלעדיות. אם הרכב שלי שייך גם למישהו אחר, הרי הוא פחות שלי, שכן הבעלות שלי הצטמצמה למחצית בלבד. אך אמא שלי היא גם אמם של אחיי ואחיותיי, ואין זה הופך אותה חלילה לפחות "שלי".

אסור לטעות ולהתבלבל בין שתי המשמעויות הללו. רבות מן הזוועות האנושיות מתרחשות כאשר מחליפים בני אדם "שלי" ב"שלי" - כאשר מתייחסים למכוניתם כאילו היתה אמם, ומתייחסים לאמם כאילו היתה מכונית. את הקשרים המשפחתיים אסור לזהם ברכושנות חמדנית, ואת זכויות הבעלות על ממון אסור להפוך לקשר דם אוהב וסוער.

אחרי אלפיים שנות גלות זכינו שיש לנו מדינה שלנו בארץ שלנו. המציאות שהיתה בגדר חלום עבור יהודים בכל הדורות, הפכה בחסדי שמיים למציאות חיינו. אך חוששני שהמושג "שלנו" בנוגע לארץ ולמדינה עדיין לא הובהר די הצורך. השסע הפנימי והפילוג שבהם נתונה החברה הישראלית בשנה האחרונה, מבהירים כי לא פעם אנו מתייחסים למדינה שלנו כאילו היתה מכונית הנמצאת בבעלותנו. כמו כל חפץ "שלנו", אנחנו לא רוצים לחלוק אותו עם בעלים נוספים. אילו היינו מתייחסים לארץ לא כמכונית או כרכוש אלא כאמא אהובה, אולי היינו יכולים לאפשר מקום לאחינו, מבלי להרגיש שנוכחותם דוחקת את רגלינו.

פרשת "בהר" עוסקת בין השאר במצוות היובל ובשמיטת הקרקעות, המתקיימת אחת ל־50 שנה, שבה חוזרת כל משפחה לנחלתה המקורית. מצווה זו, שלצערי אינה נוהגת בימינו, קובעת למעשה כי קרקעות שנרכשו בארץ ישראל מופקעות מהקונה בשנת היובל וחוזרות לידי הבעלים המקוריים של הקרקע. בעצם, לא ניתן למכור קרקע לתקופה של יותר מ־50 שנה. יש להניח ששמיטה שכזו היתה מעוררת בימינו מרמור גדול בקרב מי שרכשו את הקרקע במיטב כספם ועשויים היו לטעון שהחוק המקראי סותר את זכויות הקניין שלהם, שנחשבת במשפט הישראלי "מלכת הזכויות". אך כנגד אותה תפיסה שהיתה אומרת שזו הקרקע "שלי", קובעת התורה נחרצות - "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג). מנקודת המבט האלוקית, כל אדם היושב בארץ ישראל, אפילו אם הוא יושב בבית שרכש במיטב כספו, נחשב "גר" ו"תושב". הארץ לא שייכת למוכר הקרקע ולא שייכת לקונה הקרקע, היא שייכת אך ורק לקב"ה.

רעיון זה זוכה לביטוי נוסף וקיצוני בתפיסתם של חז"ל ש"לא נתחלקה ירושלים לשבטים" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כו, עמוד א). לדידם, מפאת קדושתה וחשיבותה של ירושלים, הדין בה חמור יותר מבשאר הארץ ואין בה בעלות אנושית כלל. כך, למשל, קובעת הגמרא בהמשך אותה סוגיה כי "אין משכירים בתים בירושלים, מפני שאינן שלהן". אני מנסה רק לדמיין שהדין הזה היה מתקבל להלכה ומתקיים בימינו, וחיוך גדול עולה על פניי...

עמדתה של התורה חדה וברורה - ארץ ישראל וירושלים קדושות וחשובות, וממילא הן שייכות אך ורק לקב"ה, ולא לשום אדם בעולם. סיסמת הבחירות של אותה מפלגה שהכריזה בבחירות הקודמות "נראה מי פה בעל הבית" היא הפך דבריה של התורה. שום אדם, ושום שלטון אנושי, אינם "בעל הבית" על ארץ ישראל. השימוש בביטוי המכוער הזה הוא חילול קדושתה של הארץ וכפירה בריבונותו של ריבון העולם. כשאנו מכריזים ש"זו הארץ שלנו", אנחנו לא מתכוונים לבעלות קניינית, כאילו היתה הארץ מכונית יקרה, אלא לשייכות, לקרבה ולזיקה עמוקה - כאילו היתה הארץ אם אהובה. היא שלנו באופן מלא ומוחלט, אך היא אינה שייכת לנו. והעובדה שהיא גם של אחינו ואחיותינו, אינה הופכת אותה חלילה לפחות שלנו.