קשה להבין מה עבר בראשו של שר הביטחון יואב גלנט, כשבחר ביום רביעי לצאת חזיתית ובפומבי נגד עמדת רה"מ נתניהו. בעצם המעשה הזה הרים מסך מעל המריבה המכוערת במיוחד שיש בין השניים, ששוברת את שיאי הכיעור של הפוליטיקה הישראלית. הדברים הגיעו לכך שאפילו להגיד את שמו של האחד בלשכה האחרת, אי אפשר. לא כמו ילדים בגן הם רבים, אלא הרבה יותר גרוע.
אלא שהפעם גלנט לא מגיע לעימות מעמדה חזקה, להפך. הוא שר ביטחון שאצלו ישראל נחלה את המפלה הנוראית בתולדותיה. וכאילו לא די בכך, גלנט קיבל הזדמנות שנייה לנצח את המלחמה, אך לא עמד גם בה. ועדיין לא אמרנו כלום על הצפון.
גלנט היה מאז ומתמיד שחקן יחיד - ויש שיגידו חתרן יחיד. כשכיהן כשר מטעם "כולנו" אצל משה כחלון, ניתק מגע מחבריו למפלגה ובנה בסיס כוח בליכוד. כשר ביטחון ליכודי הוא כבר זמן רב משתף פעולה עם יריבים של התנועה. מפרוץ המלחמה גלנט בנה ציר חזק עם הרמטכ"ל, הרצי הלוי, ובדרך כלל מגבה ומגובה על ידי יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ, היריב הפוליטי המרכזי של הליכוד.
גלנט היה שר הביטחון בשנה שקדמה להסתערות הנוחבות. על כתפיו אחריות רבה מאוד למחדל. גנץ ישב לפניו במשך שלוש שנים בקומה ה־14 של משרד הביטחון. כלומר, התהליכים שעברו על צה"ל בשנים האלה רשומים על שם שניהם. באופן פרדוקסלי, שיתוף הפעולה שלו עם נתניהו אפילו גרוע מזה של גנץ.
ועוד פרדוקס הוא שגם את האחרון גלנט לעיתים מפתיע. ההודעה שלו מלפני חודשיים כי יסכים רק למתווה גיוס שמקובל על בני גנץ, לא תואמה עם יו"ר המחנה הממלכתי. שלא לדבר על שבירת האמון עם החרדים, שהיו אז בשיח שקט איתו, ולפתע מצאו את עצמם תחת התקפה. במילים אחרות, לא תמיד מובן מה גלנט רוצה להשיג ומדוע הוא פועל באופן שהוא פועל.
כשנראה לו משתלם, תמך בכינון מדינה פלשתינית והתנגד להחלת ריבונות ישראלית ביו"ש. כשנראה לו אחרת, אמר בדיוק את ההפך. עם הזגזוגים האלה, היה מי שהזהיר את נתניהו מפני הענקת תיק הביטחון לאלוף לשעבר. ביבי לא השתכנע, ומאז מתמודד עם שר ביטחון שאינו יכול לסמוך עליו. כך הגענו למלחמה, שבה השניים אמורים לעבוד בצמידות ובאמון.
אלא שרכיב כזה לא קיים בין האישים, וכתוצאה מכך גם בין המערכות הכפופות להם. האמירה הפומבית של גלנט, "אני קורא לראש הממשלה נתניהו לקבל החלטה ולהכריז כי ישראל לא תשלוט אזרחית ברצועת עזה", היא קצה של ויכוח חריף שהמערכת הצבאית מנהלת כמעט מתחילת המלחמה עם הממשלה - הגוף שלו היא אמורה לציית.
פורמלית עמדת צה"ל היא שאם יוחלט בממשלה לשלוט אזרחית בעזה, כך יהיה. ואולם בפועל נציגיו לא משאירים לקבינט הרבה ברירות. הם אומרים שאין מספיק כוח אדם להפעיל ממשל צבאי, ושהמשימה תבלע את הצבא, ושהיא תעלה הרבה כסף ושנותרה חזית צפונית לטפל בה, ועוד הפחדות כיד הדמיון.
זו השיטה הוותיקה של הצבא לחמוק ממטלות שהדרג המדיני מטיל עליו. באמצעות תבהלות כאלה צה"ל הרתיע את הדרג המדיני מלהיכנס לערי יו"ש באינתיפאדה השנייה. באמצעות מצגת זעם כזו, צה"ל סיכל פלישה קרקעית משמעותית לרצועה במבצע צוק איתן - פלישה שאולי היתה מונעת את המלחמה האיומה שאנו נמצאים בה כיום. היום הקמפיין הצה"לי הוא "רק לא ממשל צבאי".
ד"ש מ־2007
אכן אפשר לטעון שראש הממשלה והשרים, שהאחריות ללא ספק מוטלת עליהם, פשוט חלשים. ובכל זאת, כשמפקד הצבא ושר הביטחון מתנגדים למשהו, קשה לכפות עליהם. זאת ועוד, גלנט ומפקדי צה"ל יודעים שהכרעה ישראלית בין ממשל צבאי לממשל רש"פי בעזה עלולה לפרק את ממשלת האחדות, שהמשך פעילותה חיוני ללכידות הלאומית של ישראל. כלומר, כשהם לוחצים לצד זה או אחר לקבל החלטה מי ישלוט בעזה, הם מתערבים דה־פקטו בפוליטיקה ועושים זאת ביודעין. זהו היבט נוסף של חציית קו מצד הצבא כלפי הדרג הממונה עליו.
כל הוויכוח הזה התנהל בחודשים האחרונים מתחת לרדאר, עד שבסוף השבוע שעבר צה"ל תדרך את התקשורת נגד הדרג המדיני - מעשה מדהים כשלעצמו. בהמשך דובר צה"ל דניאל הגרי כבר אמר פומבית כי "אין ספק שתחליף חמאס מייצר לחץ על חמאס, אבל זאת שאלה לדרג המדיני".
ייתכן שהגרי צודק וייתכן שלא, אולם תשובתו לשאלה על "היום שאחרי" צריכה היתה להיות משהו כמו "הממשלה הטילה עלינו לחסל את חמאס, ובכך אנו מתרכזים". לא מתקבל על הדעת שינקוט עמדה בוויכוח ציבורי, או שיסתור את דברי ראש הממשלה שבוחר משיקוליו לא להחליט עדיין בסוגיה. אלמלא הגיבוי של גלנט, הגרי לא היה מעז.
זאת ועוד, בצבא עדיין מפנטזים על "גורמי פת"ח מחוזקים", שיחליפו את חמאס - גם כאן בסתירה לעמדה של רוב חברי הממשלה. הזיכרון הארגוני של הצבא מוחק משום מה את ההפיכה שביצע חמאס נגד פת"ח ב־2007. זאת, אף שברור כי אם אבו מאזן ייכנס לעזה בליווי טנקים ישראליים, לא יהיה דבר שיקומם יותר את האוכלוסייה נגדו. מחמוד עבאס עצמו יודע זאת, ולכן לא רוצה את עזה וגם לא נכנס לתהליך רפורמות, כפי שדרשו ממנו האמריקנים.
ירי הטילים המתעצם על יישובי העוטף וערי הדרום מלמד שהיכולות הצבאיות של חמאס רחוקות מלהיות מושמדות. לא מדובר בפצמ"ר אחד לשבוע, או ברקטה לחצי שנה – שגם להם אסור להסכים – אלא בירי יומיומי. אימהות עדיין משתטחות בשדרות על ילדיהן לשמע האזעקות
וזה בדיוק מה שאומר נתניהו לגלנט, ולהלוי, ולציבור, ולכל האנשים שמסרבים ללמוד מלקחי העבר או להפנים את כישלון הקונספציה שלהם עצמם. "עד שלא יהיה ברור שחמאס לא שולט צבאית בעזה - שום גורם לא יהיה מוכן לקבל על עצמו את הניהול האזרחי של עזה, מחשש לשלומו. לכן הדיבורים בעניין 'היום שאחרי', כשחמאס נשאר על כנו, יישארו רק דיבורים - ריקים מתוכן". כלומר, הכדור אצל הצבא. הוא צריך קודם כל להשמיד את חמאס, כפי שהחליטה הממשלה.
דברי נתניהו מגובים בעובדות. המציאות היא ששום גורם ערבי לא יכול להצטייר כמי שהשתתף ב"כיבוש" הישראלי של עזה. אפילו שר החוץ של האמירויות, מהטובים שבידידינו בעולם הערבי, כתב השבוע כי ארצו "מסרבת להיות מעורבת בכל תוכנית שמטרתה לספק כיסוי לנוכחות הישראלית ברצועת עזה".
באין גורם זר שינהל את הרצועה, החלופה היחידה שנותרה היא ממשל צבאי ישראלי. אפשרות כזו לא מלהיבה איש. אף אחד לא רוצה להתעסק בזבלה של ג'בליה. אבל נראה שלפחות בינתיים, אין ברירה. השאלה היא מתי גלנט יבין זאת.
חמאס עדיין חי
סוגיית הממשל הצבאי ו"היום שאחרי" אינה היחידה שבה צה"ל גם לא עושה את מה שהוטל עליו, וגם דוחק כתוצאה מכך את השרים לעמדות שלא היו מעוניינים בהן. ב־16 באוקטובר, עשרה ימים לאחר קריסת הצבא, הקבינט הגדיר שלוש מטרות למלחמה: "השמדת היכולות הצבאיות, השלטוניות והארגוניות של חמאס בעזה; יצירת תנאים להשבת החטופים; והסרת כל איום מעזה כלפי ישראל לאורך זמן רב".
איש לא חשב ששלוש המטרות יושגו במהרה. עם התערבות חיזבאללה והחות'ים במערכה, היה ברור ואף נאמר שהיא תימשך שנים. כל בר דעת גם מבין ש"הסרת כל איום מעזה" פירושו לחפש הרבה מחטים בהרבה ערימות שחת, או במקרה שלנו המוני רקטות במבוך אינסופי של מנהרות.
עם זאת, אחרי שעברו שני שלישים מהשנה, רבים סבורים שהיינו יכולים וצריכים להיות כיום במקום הרבה יותר טוב. כי נתחיל בכך שצה"ל לא יודע כמה טילים נשארו בידי חמאס, ואם הוא אולי מייצר חדשים בעצם הימים האלה. אחד משרי הקבינט טען באוזניי בביטחון לאחרונה, שחמאס נשאר כמעט ללא יכולות ירי. לא חלפו ימים בודדים, ואשקלון, באר שבע, מפלסים, נתיב העשרה ועוד ספגו טילים ופצמ"רים, משל לא היתה מלחמה מעולם.
צה"ל לא משיג את המטרות, לא משדר על אותו גל עם הממשלה, ואף חולק על העומד בראשה. כך הדברים לא יכולים להימשך. מכיוון שפירוק הממשלה והליכה לבחירות כעת יהיו קטסטרופה, האפשרויות הן אחת משתיים: או שצה"ל יישר קו עם הממשלה ויעשה מה שמוטל עליו, או ששר הביטחון והרמטכ"ל יסיקו מסקנות
ירי הטילים המתעצם על יישובי העוטף וערי הדרום מלמד שהיכולות הצבאיות של חמאס רחוקות מלהיות מושמדות. לא מדובר בפצמ"ר אחד לשבוע, או ברקטה אחת לחצי שנה - שגם להם אסור להסכים - אלא בירי יומיומי, ואפילו כמה פעמים ביום. אימהות עדיין משתטחות בשדרות על ילדיהן לשמע האזעקות. רק לפני שבוע חמאס הוציא התקפה מדויקת וקטלנית על בסיס צה"ל בכרם שלום, כלומר בתוך שטח המדינה.
לצה"ל מדד משלו ליעד של "השמדת היכולות הצבאיות של חמאס". הצבא, שבאישור הקבינט מסתפק כרגע בהשמדת "המנהרות המרכזיות" של חמאס, סופר את רשתות הפיקוד של הארגון שחוסלו על ידי כוחותינו. יש לכך חשיבות, אך השאלה היא אם זה העיקר. שכן הארגון מחדש יכולות, מגייס לוחמים ונטמע באוכלוסייה. כלומר, הפלה של שדרת ביניים פיקודית לא מעידה על נטרול היכולות של הגדוד כולו. רבים מהמחבלים הורידו זמנית את הנשק ומתכופפים בכפכפים, עד יעבור גל הזעם הישראלי.
שלא לדבר על הפיקוד העליון של הארגון, שנשאר שלם. ישראל הרי מנהלת משא ומתן עקיף עם סינוואר, כלומר לא רק שהוא לא חוסל, אלא שהאיש מקבל החלטות ושולט במה שנשאר לו לשלוט, ובכלל זה בחיים האזרחיים בעזה. אחד מסרטוני הזוועות שהופץ השבוע הראה את אנשי חמאס יורים בצעירים שניסו לשים יד על אספקה שנכנסה לרצועה. כלומר, גם היכולות האזרחיות והארגוניות של חמאס חיות ובועטות. המשמעות היא שאף לא אחד ממרכיבי מטרה מספר אחת הושג.
מה לגבי מטרה מספר שתיים, "יצירת תנאים להשבת החטופים"? צה"ל לא עמד בה כמעט בכלל. הוא הצליח להחזיר שלושה מהאנשים במבצעי חילוץ מזהירים, אך לא הגיע לשאר, וגם לא הצליח ללחוץ על סינוואר במידה כזו שתגרום לו לשחרר את הישראלים.
גם פה, באווירת התרת הרסן מול הממשלה, הרמטכ"ל מחזיר אליה את המטלה. "צה"ל חזק כדי להתמודד עם השלכות העסקה", אמר בתחילת אפריל, במאמץ שקוף ללחוץ על נתניהו והשרים לקדם עסקה שתהיה קשה לכל הדעות. אגב, אלה אותן מילים של ראש השב"כ יורם כהן על עסקת שליט ב־2011, שתוצאותיה הביאונו הלום. לטענת רא"ל הלוי כיום, השבת החטופים "דחופה וחשובה, ושעון הזמן שלה שונה משעון הזמן של המטרות האחרות".
מדובר שוב, באופן די מוזר, בנקיטת עמדה של צה"ל בנושא ששנוי במחלוקת ציבורית ופוליטית, ובהפעלת לחץ של מפקד הצבא על השרים שאליהם הוא כפוף. מישהו בצבא התבלבל. כך הדברים לא עובדים בדמוקרטיה.
זאת ועוד, סקרים מראים בעקביות שרוב העם מצביע על הניצחון במלחמה כשאיפה חשובה יותר מהשבת החטופים. אך על פיו של הלוי, המילה ניצחון לא שגורה כלל וכלל.
במפגש שקיים עם חיילים במוצב בירנית לפני כמה שבועות, ביטל בקשה שלהם לדבר על ניצחון. איפה הוא ואיפה דדו של "לשבור להם את העצמות" במלחמת יום הכיפורים. השפה של הלוי יבשה, לא כריזמטית ולא סוחפת בעליל, ומסתפקת ב"השלמת המשימות", כאילו מדובר ברשימת קניות למכולת. יש אכזבה רבה ממנו בקרב המוני חיילים, קצינים ובכירים.
עד מתי הרצי
את האמת לא ניתן עוד להסתיר. בה בשעה שהביצועים של הצבא בלתי מספקים, גלנט והלוי שמתפעלים אותו מתנגחים בדרג המדיני. האכזבה כה רבה, עד שיש מי שקוראים בקול להחלפת הרמטכ"ל, ובהם השר לשעבר חיים רמון והאלופים (מיל') יצחק בריק ואליעזר (צ'ייני) מרום, מפקד חיל הים לשעבר. יש רבים יותר ובכירים יותר, בעבר ובהווה, שאומרים זאת בחדרים סגורים.
עם מבקרי המהלכים הצבאיים נמנה גם האיש שמינה את הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל, שר הביטחון לשעבר בני גנץ. כמו שותפו לשעבר גדעון סער, שנתן לדברים פומבי, גנץ היה מאלה שהתנגדו לשחרור כוחות המילואים בינואר, בטרם הושגו היעדים. גם לרפיח היה לדעתו צריך להיכנס בשלבים מוקדמים בהרבה. כך אמר בשעתו בשיחות סגורות.
בכיר שב"כ לשעבר דורון מצא כתב ניתוח חד וכואב על חומרת המצב: "מה אפשר ללמוד מדברי שר הביטחון גלנט? תפיסתית - הוא בקונספציה חמורה. כל רעיון פירוק הגדודים של גלנט את הרצי כמפתח למיטוט חמאס התברר כמופרך. חמאס קיים צבאית, אזרחית, ובעיקר מדינית! זו עובדה. הוא אינו מבין את הסיטואציה הכוללת: 'ממשל צבאי או שליטת חמאס אלה שתי חלופות רעות, ולכך אני מתנגד'.
"הבעיה היא שאין חלופת ביניים, כי כל עוד חמאס קיים ברצועה בתצורות כאלה ואחרות, אין סיכוי שגורם אחר יסכים למלא את הוואקום. נותרנו עם שתי חלופות רעות. הרעה ביותר היא שלטון חמאס. הפחות גרועה היא ממשל צבאי, אבל כדי שיהיה ממשל צבאי צה"ל צריך לכבוש את הרצועה. וצה"ל לא ממש בסרט הזה. כאמור, הוא מתמקד בשטות של 'פירוק הגדודים' (הקונספציה)".
מצא קולע במדויק. התוצאות הצבאיות אינן משביעות רצון. צה"ל לא משיג את המטרות שהוגדרו לו, לא משדר על אותו גל עם הממשלה, ואף חולק בפומבי על העומד בראשה. כך הדברים לא יכולים להימשך.
מכיוון שפירוק הממשלה והליכה לבחירות כעת יהיו קטסטרופה, האפשרויות הן אחת משתיים: או שצה"ל יישר קו עם הממשלה ויעשה מה שמוטל עליו, או ששר הביטחון והרמטכ"ל יסיקו מסקנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו