הגוף שלם, אך הנפש נשרטת

בחצי השנה החולפת פגשנו במוות ובשכול בהיקפים שלא ידענו כבר שנות דור. מספר הנופלים שהצטרפו בחודשים האחרונים לרשימת חללי צה"ל והנופלים בפעולות האיבה הוא הגבוה ביותר ב־50 השנים האחרונות. ואת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנציין בשבוע הקרוב, ילוו עננת צער בלתי נתפסת ויגון כבד ועמוק.

תגובת האבל המיידית והאינסטינקטיבית היא התפרצות של כוחות הרס וחורבן ממעבה הנשמה. כך, למשל, "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (בראשית לז, כט). כך עשה גם דוד, כששמע על מות בנו אמנון: "וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (שמואל ב יג, לא). גם על יפתח השופט, ועל המלכים חזקיהו ויאשיהו, מסופר כי קרעו בגדיהם לאות צער. כך נוהגים גם אנו עד היום הלכה למעשה, במצוות הקריעה של האבלים הנהוגה רגע לפני תחילת ההלוויה.

אלא שבצד החובה הברורה לתת מקום לאבל ולכאב, ולקרוע את הבגדים בחמת זעם, מציבה התורה גם מגבלה חמורה על אותה התפרצות עגומה בעת צער. כך מצווה התורה בפרשת "קדושים" - "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (ויקרא יט, כח). את הבגד שלובש האבל חובה עליו לקרוע, אך חל עליו איסור מוחלט לאפשר לאותו חתך או קרע לחדור את הבגד ולפגוע גם בעורו או בבשרו. בגדיו החיצוניים של המתאבל ייקרעו לחלוטין, אך אל לו למתאבל להעז לפגוע בעצמו ובגופו.

הרב שמשון רפאל הירש, פרשן גרמני בן המאה ה־19, הסביר את הדין הזה באופן הבא: "שרט לנפש שהוא אסור, הוא כעין קריעה על מת שהיא חובה. שהרי זו משמעות הבגד הקרוע של קרובי המת: הוא מבטא שהמוות הסב 'קרע' לסביבתם הקרובה, לעולמם הצר של הנשארים. וזו משמעותו של שרט לנפש: הוא מבטא שמות האדם הקרוב לליבנו הביא שבר על עצמנו ועל גופנו - וכן לא ייאמר. יש אדם שחייו חשובים ויקרים לנו ביותר, אך מותו לא יבטל ולא יפחית את ערך חיינו" (פירוש הרש"ר הירש, ויקרא יט).

"כולנו רקמה אנושית אחת חיה", שרה חוה אלברשטיין בשיר שזוכה בדרך כלל לעדנה מיוחדת בשבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון. ולכן הנפילה או המוות של אחד מקרובינו גורמים לכולנו לכאוב ולדאוב, ולחוש את הקרע בכל נים וגיד של נשמתנו. לנוכח החידלון והמוות הקרוב כל מה שהיה בעל ערך עבורנו, הופך פתאום תפל וטפל. בימים כתיקונם אנחנו משקיעים את מיטב כוחותינו ואת מרב מרצנו בפרנסה ובקנייה, בהשגת כלים, אמצעים ורכוש. כל אותם קניינים מדומים מאבדים את ערכם באופן מוחלט כשעולה בחלוננו בשורת השכול. אובדן הערך הזה מקבל ביטוי סמלי בקריעת הבגד של האבלים.

"אם אחד מאיתנו הולך מעימנו - משהו מת בנו", היטיב המשורר לנסח. וכשמשהו מת בנו, קל להרחיב את תחושת הייאוש והחידלון לא רק לבגדים ולרכוש אלא גם כלפי החיים עצמם. המחשבות העגומות על טעמם האבוד של החיים עלולות לקבל ביטוי סמלי בשריטת הבשר ובפגיעה עצמית.

הניסיון של התורה לקבוע גבולות וגדרים גם לצער ולאבלות, לבקש לתחום ולקבוע את מרחב הקיום של האבלות, הוא קריאת כיוון אמיצה וברורה, ובה בעת קשה ומאתגרת. איך מתאבלים מעומק הלב, בלי להדחיק ובלי להכחיש, בלי לעצור את הרגש ובלי לאצור את הדמעות - ועם זאת, שומרים על תשוקת החיים ועל תאוות הקיום?

מותו של אדם קרוב שורט את הנפש ונצרב בבשר. התחושה שאפסה התקווה ושאבדה המשמעות, שמתבטאת בין השאר ברצון לחתוך בבשר החי, היא נורמלית, מתבקשת ומובנת. זו כנראה הסיבה שהתורה טורחת וחוזרת על האיסור הזה לא פחות משלוש פעמים - גם בפרשתנו, גם בפרשת השבוע הבא, ושוב בספר דברים. קשה לכתוב את הלכות המתאבלים, קשה להורות לאדם שמתו מוטל לפניו אילו ביטויי אבל מותרים לו ואילו אסורים.

"אין דרך אחת נכונה להתאבל", לימדונו הפסיכולוגים, ובכל זאת מתעקשת התורה לעמוד לנוכח האובדן בשעה שבה הצער בוער ונוכח, ולהורות לאדם שלא לאפשר למכת החושך שהיכתה בו להפחית מערך חייו ולוותר אפילו על פיסה אחת מעורו ומבשרו. את הכאב והצער יישאו האבלים בנפשם הפצועה אך בגוף שלם, בריא וחי. זוהי תמצית קידוש החיים, והעדפתם התמידית על פני המוות. זהו יסוד התורה, עיקר אמונתנו, וכנראה גם ההבדל הכי גדול בינינו לבין אויבינו. שימור העמדה והאמונה הזו על ערכם המוחלט של החיים הוא גם הדבר הכי קרוב לניצחון מוחלט שאפשר להעלות על הדעת.