יש מי שמשוכנע שהביוגרפיה הרשמית של פוטין הומצאה כדי להסתיר את זהותו האמיתית

"פוטין היה מאוד רוצה, אבל אני חושבת שהוא לא יוכל. זה לא צחוק לנהל מלחמה עם מדינות נאט"ו. האם הוא רוצה מלחמת עולם שלישית? כל המדינות הבלטיות ופולין חברות בנאט"ו, ויש את הסעיף החמישי באמנה. הוא מבין זאת היטב. שנית, ודאי שהוא מהווה איום, אך כולם נערכים למלחמה. אצלנו חוזרים כל הזמן על כך שהזמן הפוסט־מלחמתי נגמר, ושהחלה הספירה שלפני המלחמה. זה בוודאי לא נעים. אנחנו בודקים כאן את המקלטים, ואז מתברר שהם לא קיימים, ושאף אחד לא חשב על המלחמה. אבל לאיומיו של פוטין יש השפעה גדולה על התחמשות האיחוד האירופי. סוף־סוף עולה שאלת ההקמה של צבא משותף למדינות האיחוד. צרפת וגרמניה לא רק עוזרות לאוקראינה, אלא עובדות ברצינות על הייצור הצבאי שלהן.

"כולם מתייחסים ברצינות לאיומים של פוטין, אבל בוא נתבונן במצבה של רוסיה היום. המדינה כולה מגויסת למלחמה, והייצור מופנה ברובו לצבא. המדינה לא תהיה עשירה יותר מכך. הציוד מיושן. אבל יש בעיה אחרת שיכולה להיווצר: אנשים. הן קשורות זו בזו.

"האם פולין חוששת? כן, חוששת מהאיום, אבל כולם נערכים ברצינות. בה בעת, לא נראה לי שהתקיפה תקרה, כי רוסיה תהיה עסוקה באוקראינה לפחות עוד שנה".

כשאת מדברת על כך שפוטין היה רוצה, אבל לא יוכל, את מניחה רציונליות אצל פוטין, כלומר - שיפעל לפי היכולות. עד כמה הוא רציונלי בעינייך? הרי רבים מאוד לא האמינו שיפלוש לאוקראינה.
"יש לו רציונליות אחת: של השלטון שלו. הוא לא יכול לאבד אותו. הוא הבין זאת יותר ויותר ככל שנערמו פשעיו. הוא הבין שאם יאבד את השלטון - זה כרוך בכליאה, ברוסיה או מחוצה לה. לכן הוא נאחז בשלטון".

סוד גלוי

עד כמה שקשה לצלול לנפשו של אדם אחר, אפילו דיקטטור מוכר כמו ולדימיר פוטין - הקביעות של כריסטינה קורצ'ב־רדליך לא מגיעות יש מאין: בשנים 1990-2004 היא התגוררה ועבדה כעיתונאית ברוסיה, וכתבה על השנים הראשונות שלאחר קריסת בריה"מ עבור כלי תקשורת בפולין ומחוצה לה, כמו "ניוזוויק". בשנת 2000 פרסמה את ספרה "פנדריושקה" (הלחם של הביטוי "תיבת פנדורה" ושל בובת מטריושקה), שבו תיארה את התמורות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות ברוסיה של שנות ה־90. הספר זכה להצלחה והודפס במהדורות מחודשות ב־2008, ב־2011 וב־2022.

ב־2007 פרסמה העיתונאית עוד ספר שזכה לתהודה, "עם הראש בקיר של הקרמלין", שהרחיב בין השאר על שתי המלחמות של רוסיה נגד צ'צ'ניה ועל פשעיה נגד העם הצ'צ'ני. הספר זיכה אותה בכינוי "פוליטקובסקאיה הפולנייה", על שם העיתונאית ופעילת זכויות האדם אנה פוליטקובסקאיה, שדיווחה על הפרות של זכויות האדם בצ'צ'ניה למרות איומים חוזרים ונשנים, ואף ניסיון הרעלה - עד שלבסוף מתנקש השיג אותה בפתח ביתה ב־7 באוקטובר 2006, יום הולדתו של פוטין.

קורצ'ב־רדליך היתה אחראית לסדרת סרטים תיעודיים על הפרות זכויות אדם מזעזעות שביצעו הרוסים בצ'צ'ניה. עבודתה זיכתה אותה בשורת פרסי עיתונות בפולין, וב־2005 היא אף הוגשה כמועמדת לפרס נובל לשלום.

במהלך נסיעותיה לקווקז נתקלה קורצ'ב־רדליך בסיפור מסתורי שילווה אותה עוד שנים, ושישמש בסיס לביוגרפיה סנסציונית שבמרכזה תעמוד דמותה של תושבת כפר קטן בגאורגיה, כבת 74. קראו לה ורה ניקולאייבנה פוטינה, והיא טענה בתוקף: "אני אמו האמיתית של ולדימיר פוטין".

"בשנת 2000 זה בכלל לא היה סוד", נזכרת קורצ'ב־רדליך. "הייתי באינגושטיה (רפובליקה צפון־קווקזית בפדרציה הרוסית; ד"ב), התרוצצתי בין בתי החולים כדי לשוחח עם פצועים אחרי שכוחות רוסיים פתחו מסדרון הומניטרי וירו על העוברים בו. באחד מהביקורים מישהו מהעיתונאים הזרים אמר לי: 'יש כאן קבוצה שהולכת לפגוש את אמו של פוטין'. אמרו שהיא גרה פה, בגאורגיה, בכפר לא רחוק שנקרא מטחי (Metekhi).

"התברר שזמן לא רב לפני כן, לצירוּת הצ'צ'נית בטביליסי הגיע תושב מקומי ורצה לשכנע את הצ'צ'נים לחטוף אישה ממטחי - את סבתא ורה, אמו של פוטין - תמורת חצי מיליון דולר. הצ'צ'נים לא האמינו, אז האיש הוציא הקלטות של שכניה שסיפרו על ורה ניקולאייבנה, ועל וובה (אחד מהקיצורים של השם ולדימיר; ד"ב), שגר בכפר בילדותו. יום למחרת, כשיצאנו לדרך, לא נתנו לנו להיכנס לגאורגיה, והבנתי שאין עשן בלי אש".

לימים, קורצ'ב־רדליך בכל זאת תגיע למטחי ותשמע את הסיפור שוורה גוללה באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע. "לא הייתי הראשונה שהגיעה אליה", מחדדת קורצ'ב־רדליך. "יש סרט שנעשה עליה בידי במאית הולנדית, שנקרא 'Putin's mama' ("אמא של פוטין"). אני מספרת כאן את מה שאישרתי בעצמי ואת מה שברור לגמרי", היא אומרת ל"ישראל השבוע" בשיחת זום מביתה שבוורשה.

חבילה עוברת

ורה פוטינה נולדה בכפר טרחינו שבמחוז פרם בהרי אורל הרוסיים. בתום מלחמת העולם השנייה נסעה ורה ללמוד הנדסת חשמל במכון טכני, ובמסיבת סטודנטים פגשה את פלטון פריבלוב, שלמד הנדסת מכונות. השניים התאהבו ועברו לגור יחד. "זה לא נמשך זמן רב", שחזרה ורה, שבינתיים כבר הרתה לפלטון. "לא התחתנתי איתו, כי יום אחד הגיעה אליו חבילה מהכפר שלו ובה קותל חזיר מומלח ומכתב. המכתב היה מאשתו. באותו היום זרקתי אותו. בגלל זה גם לא רציתי שיהיה נוכח בלידה, ולא קוראים לילד ולדימיר פלטונוביץ', אלא ולדימירוביץ'. מעולם לא אמרתי לו את שם אביו האמיתי".

קורצ'ב־רדליך מספרת כי מייד אחרי הקרע, הצעירה חזרה לטרחינו. כעבור כמה חודשים, ב־7 באוקטובר 1950, ילדה את וובה בבית החולים שבעיירה אוצ'יור. תאריך הלידה הרשמי של פוטין הוא 7 באוקטובר, אך שנתיים מאוחר יותר, ב־1952. לפער הזה עוד יהיה הסבר מעניין, שמשתלב לכאורה בדלות הפרטים הידועים על ילדותו של פוטין בביוגרפיה הרשמית שלו.

"אחרי הלידה, ורה נשארה לגדל את וובה בבית הוריה", מתארת קורצ'ב־רדליך, "אך היא רצתה להמשיך ללמוד. כשוובה היה בן שנתיים בערך היא עזבה לטשקנט, בירת אוזבקיסטן (אז אחת מהרפובליקות שהרכיבו את בריה"מ; ד"ב). בטשקנט היא הכירה חייל בשם גיאורגי אוסיפשווילי, שהבטיח שיתחתן איתה. ורה הסכימה, ורק כשהגיעה איתו למטחי התברר לה שהוא רחוק מאוד מלהיות אמיד כפי שסיפר לה - אך היא נשארה. שנה אחר כך ביקשה ורה מאמה להביא אליה את וובה בן ה־3. "וובה שוב הפך ל'חבילה עוברת', אחרי שוורה השאירה אותו אצל סבתו בילדותו. הוא התרגל אליה, כנראה התייחסו אליו לא רע, ולפתע הוא מגיע לאישה זרה, אף שהיא אמו, ולסביבה שבה מדברים בשפה אחרת. בהתחלה כולם עוד הוקסמו ממנו, כי הוא היה שונה, עם עיניים תכולות ושיער בהיר, ובכלל ילד טוב".

כשהיה וובה בן 7 נולדו לאמו ולגיאורגי ילדים משלהם. זה היה האות לפתיחת שערי הגיהינום עבור הילד פוטין. אביו החורג התעלל בו, מה שהוסיף ייסורים לעוני ולחרפת הרעב שמהם סבלה המשפחה. מבוגרי הכפר סיפרו לעיתונאים זרים איך נתנו לוובה החמוד תפוחים. שורה גבינשווילי, לשעבר מורה לרוסית בבית הספר הכפרי, סיפרה ב־2008 ל"טלגרף" הבריטי כי לימדה את פוטין בשנים 1958-1960, אך הוזהרה לא לדבר על כך בפומבי. למרות זאת, היא אמרה כי וובה היה התלמיד המבריק ביותר בכיתתה. "הוא אהב אגדות עם רוסיות, והשפה הרוסית היתה המקצוע האהוב עליו", טענה גבינשווילי. "הוא גם אהב לדוג וללכת מכות. הוא היה הילד הנמוך ביותר בכיתה, אבל תמיד רצה לנצח בכל".

האמת נגנזה

אלא שהבית לא היה בית עבור וובה. גיאורגי המשיך להכות אותו. "הוא נקט יד חזקה כלפי הילדים", מודה ורה בסרט התיעודי, "אבל וובה היה שקט, קרא המון ולא אהב חברויות". האב החורג לחץ להוציא את פוטין הקטן מהבית. "כשוובה היה בן 10, ורה ניקולאייבנה שוב הביאה אותו אל סבו וסבתו", מספרת קורצ'ב־רדליך. "הוא היה צריך להיות בכיתה הרביעית. היא נזכרת שהוא בכה בכי תמרורים, אבל אומרת שאפילו לא חיבקה אותו - כי לא רצתה להתפרק בעצמה".

איך היא יכלה לוותר על הילד שלה?
"היא אמרה לי בפה מלא: 'זה איום, אני יודעת. מסרתי את וובקה והחלפתי אותו בבנותיי (עם גיאורגי). בעלי לא רצה אותו כאן, את הילד הזר הזה'. תראה, זו קווקז, צריך להבין זאת. תמיד הקניטו את וובקה שהוא ממזר. הוא למד שם סמבו (אמנות לחימה מבריה"מ, ר"ת של "הגנה עצמית ללא נשק"; ד"ב)".

איך היא דיברה עליו כשפגשת אותה? היתה חמימות כלשהי בקולה? היא חשה אשמה, להתרשמותך?
"היא דיברה בכאב, בכאב גדול, אבל היא גם נהגה לומר שאם הוא היה נשאר במטחי - הוא היה נשאר אלמוני, כלומניק, ולעולם לא היה הופך לנשיא".

כלומר, היא גם חשה גאווה מסוימת?
"לא הייתי אומרת. היא הציגה את זה פשוט כנתון, ביבשושיות. היא גם אמרה שוויתרה עליו (בליבה) כשהפציץ את גאורגיה (ב־2008). אני חייבת לומר שהיא מאוד פיקחית: כשלא היה לה נוח לענות על שאלות מסוימות, היא היתה אומרת 'מריה הקדושה אמרה לי לעשות כך'. היא אישה דתייה מאוד - כשנוח לה, בכל אופן", קורצ'ב־רדליך מוסיפה בצחוק.

אבל ימי הנשיאות עוד היו רחוקים מוובה של ראשית שנות ה־60 בלנינגרד, שבה מתחילה הביוגרפיה הרשמית של פוטין. לפי הגרסה הרשמית, הוא נולד לוולדימיר ספירידונוביץ' ומריה איוונובנה, שניהם ילידי 1911. לפי הגרסה של קורצ'ב־רדליך, לשם הוא הובא בידי סבו וסבתו, שהותירו אותו בידיהם של קרובי משפחה, שיוצגו מעתה כהוריו הביולוגיים.

"תאר לעצמך שבלנינגרד, לפני הגעתו של וובה, איש לא ראה את מריה בהיריון או עם עגלת תינוק", מספרת קורצ'ב־רדליך. "שני הילדים של ולדימיר ומריה, ויקטור ואולג, מתו. האחד במהלך המצור הנאצי על לנינגרד, והשני עוד לפניו. ילדים שגדלו באותו הבלוק סיפרו שהדודה מאשה הביאה בידיה את הילד החדש, אמרה שהוא בנה, וובה, וביקשה שלא יעליבו אותו. משהו ברוח זו.

"זה היה מוזר לכל דיירי הבלוק: איך אישה בת 40, שכמעט מתה מרעב במהלך המצור, הרתה לפתע, שנים אחרי המלחמה? איך איש לא ראה אותה בהיריון - ולפתע יש במשפחה ילד חדש? הוציאו לו תעודת לידה חדשה שבה נכתב שנולד ב־1952, כי הוא היה צריך ללכת לכיתה א' וללמוד את הכל מחדש. אז רשמו אותו לכיתה א'. כך החלה הביוגרפיה האמיתית של וובה. אבל בביוגרפיה הרשמית שלו, עד לרגע הזה, האישה שמצוינת כאמו אינה אמו, אביו אינו אביו, מקום הלידה אינו המקום האמיתי וגם התאריך מפספס בשנתיים".

הביוגרפיה החלופית של פוטין - האמיתית, אם להאמין לוורה פוטינה - היתה מאוד מוכרת בגאורגיה, אך לא אחת גם התקבלה בספקנות. קורצ'ב־רדליך מודעת לכך, אך מפנה את תשומת הלב לכך שהיא מעולם לא הופרכה. "ורה ניקולאייבנה סיפרה שביקרו אצלה אחיות ולקחו דגימות דם, לכאורה לטובת בדיקות דנ"א, אך התוצאות אף פעם לא פורסמו", אומרת העיתונאית הוותיקה. ב־2008, דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב התייחס לסיפור פעם אחת, והכחיש אותו. עם זאת, במרוצת השנים התגבשו לקרמלין מוניטין לא אמינים במיוחד, בלשון המעטה.

מה שעוד הוסיף לסיפור מסתורין, אם כי לאו דווקא הוכחה לאמינותו, היה שני מקרי מוות של עיתונאים, אחד רוסי ואחד איטלקי, שעמדו לכאורה לפרסם את סיפורה של ורה פוטינה לפני הבחירות לנשיאות ב־2000. ארטיום בורוביק נהרג בהתרסקות מטוס בדרכו לקייב, והעיתונאי האיטלקי אנטוניו רוסו נורה זמן קצר אחרי ששידר את הצילומים של ורה לאיטליה. הקשר בין המיתות לבין פוטינה, שהלכה לעולמה במאי אשתקד, מעולם לא הוכח.

לא רצו להאמין

בואי נחזור לפוטין כנשיא. היום נראה שברור לכל באיזה סוג של שליט מדובר. אבל סימנים מוקדמים לאן מנשבת הרוח היו הרבה לפני כן: ב־2014 עם סיפוח קרים והצתת המלחמה בדונבאס, ב־2008 עם הפלישה לגאורגיה, ואפילו בנאום מינכן ב־2007 על סוף ההגמוניה האמריקנית. איך הנהגות המערב פספסו כך את הסכנה החדשה בקרמלין?

"זה התחיל הרבה לפני כן, עם ההשתלטות על ערוצי הטלוויזיה, צמצום מספר הסיעות בפרלמנט והחזרת ההמנון הסובייטי. אישית, אני הרגשתי את זה ברגע מסוים מאוד: ב־9 במאי (התאריך הסובייטי של הניצחון על הנאצים; ד"ב) תמיד היה תור של אנשים שרצו להניח זר על קברו של החייל האלמוני, בגינת אלכסנדרובסקי. היה משהו שאיחד אותם והניע אותם יחד, מין השראה משותפת. הערצתי את זה. והנה, ב־7 במאי 2000 פוטין מושבע לנשיאות - ויומיים לאחר מכן פתאום אי אפשר לצאת מהמטרו. הכל סגור, הכל מגודר במחסומי ברזל, אי אפשר להניח זרים כפי שניתן היה לעשות בימי ילצין. האווירה השתנתה".

לדברי קורצ'ב־רדליך, בתקופה ההיא והרבה לאחר מכן מעטים במערב שעו להתרעות, או בכלל רצו לשמוע עליהן. "עקבתי אחרי נאומיו, שמעתי את כל ההצהרות על 'קימת רוסיה מהברכיים', שמעתי גם ב־2002 מצד אנשי הפס"ב שהוא לא מסוגל לעכל את יציאת הצבא האדום ממדינות מזרח אירופה. אבל לא רצו להקשיב לי אז. קראו לי 'האנטי־פוטיניסטית הראשית'".

אבל למה זה קרה, לדעתך? למה עצמו עיניים?
"ראשית, לילצין ולקלינטון היו יחסים כמעט חבריים, הם נפגשו ללא עניבות. רוסיה הלכה ונפתחה אז כלפי המערב. שנית, האליטה המערבית רצתה שקט. המערב, ששכח מלחמה מהי, חי חיי שפע נוחים ולא רצה מלחמה, ובטח לא לחשוב מה קורה בתוך רוסיה. הרי היא רחוקה, אבל מהעסקים איתה אפשר להרוויח הון, אף שכולם - במיוחד בלונדון, בירת האוליגרכים הרוסים - ידעו היטב מניין מגיע הכסף. אבל אפילו את המשפטנים הישרים ביותר בבריטניה הכסף קנה.

"קח את טוני בלייר, למשל. בפברואר 2000, כשבועיים לפני הבחירות שהיו עתידות להתקיים ב־17 במארס, בלייר טס עם רעייתו לסנט פטרבורג, והפוטינים קיבלו אותם ולקחו אותם לתיאטרון מריינסקי. בלייר הגיע כדי להרים את קרנו של פוטין בעיני המערב. זמן קצר לפני כן הוא קיבל דוח מודיעין על זוועות רוסיה בצ'צ'ניה. בלייר אפילו לא הציץ בו. היו 130 חתימות של אינטלקטואלים ועיתונאים נגד המלחמה בצ'צ'ניה, אבל זה לא הפריע לבלייר לטוס. ב־2002 הוא הזמין את פוטין לבריטניה, והם חתמו על חוזים נוחים מאוד בתחום הנפט. ב־2003 המלכה קיבלה את פוטין - המנהיג הרוסי הראשון מאז מהפכת אוקטובר שזכה לכבוד (הוא, אגב, איחר כתמיד). ומתי זה קרה? בשעה שבלונדון נערך פסטיבל סרטים שהציג את מוראות מעשי הרוסים בצ'צ'ניה".

במשך שנים לא הפסיקו מנהיגי המערב להרעיף כבוד על פוטין ולשמור על יחסים חמים עם הקרמלין. נשיא צרפת שיראק העניק לו עיטורים, והנשיא אובמה החל ב־reset עם רוסיה, למרות תמרורי האזהרה - ואולי גם קצת בגללם, כדי לרצות את הנשיא הרוסי. גם במוסקבה לא שקטו על השמרים, ובנו במערב רשת קשרים והשפעה מרופדת בדולרי נפט וגז.

לשעברים בכירים כמו הקנצלר גרהרד שרדר וראש ממשלת צרפת פרנסואה פיון קיבלו מושבים בדירקטוריונים של תאגידים ממשלתיים, והעניקו לקרמלין מיוקרתם. "רק ב־2014 העיניים נפקחו מעט", אומרת קורצ'ב־רדליך. "היו סנקציות בעקבות קרים ודונבאס. אבל מה זה 'סנקציות'? המערב הביע דאגה. כשאני שומעת שההנהגה שלי מודאגת, אני רועדת ונזכרת במספרי ההרוגים בצ'צ'ניה, במספרי המעונים שם ובאמירות על כך שזה עניין פנים־רוסי".

בואי נחזור להתחלה: מה מניע את פוטין יותר מכל? מהי המוטיבציה המרכזית שלו?
"אני חושבת שיש לו שתיים. על האחת הוא הצהיר עוד כשהיה מועמד לנשיאות. הוא אמר: 'כמה טוב שאין אף אחד מעליך. אני אדון לעצמי'. זה היה חשוב מכל עבורו. השנייה - כסף. הילדות שלו היתה כל כך דלה, שעכשיו הוא לא מסוגל לעצור. יש לו אפילו מברשת לאסלה במתקן מוזהב. יש לו בערך 20 ארמונות שבהם הוא משתמש. יש לו כל דבר אפשרי. האם זו נפש נורמלית? שים לב שאפילו ההשבעה שלו היתה שונה: גורבצ'וב וילצין הושבעו לנשיאות בארמון הקרמלין הממלכתי. מגיע וובה - ומקבל השבעה מלכותית. יש לו תסביך נחיתות, והייתי אומרת סוציופתיה. אנשים אחרים קיימים עבורו כל עוד יש בהם צורך. אם הם מפריעים לו - הם ימותו. אם הם מהווים עבורו סכנה - הם ימותו".

בימים אלה קורצ'ב־רדליך עובדת על גרסה מחודשת ומעודכנת של הביוגרפיה. הפעם היא תכלול את הפלישה של פוטין לאוקראינה, את רצח נבלני ואת הרס חאלב. "אני צריכה לכתוב עליהם, כי אנשים שוכחים מהר מאוד. שוכחים את כל הרע והנורא".

היית יכולה להניח ב־2002 שפוטין יהפוך למה שהפך אליו ב־2022?
"כן, יכולתי, אך לעולם לא הייתי יכולה להעלות על הדעת שהעולם הדמוקרטי יאפשר זאת. זה לא מתקבל על הדעת. האמנתי בעקרונות הדמוקרטיים של המערב. לא חשבתי שיהיה קל כל כך לקנות את כולם. אני לא מבינה את המערב".

המרוץ אחר הסיפור האמיתי

את הכתבה הזו אפשר היה לסיים במשפט הקודם, אבל אולי בכל זאת נדרשת עוד מילה על הביוגרפיה של פוטין, הפעם זו הרשמית. היא תמיד היתה מלאה חורים שנגעו לילדותו, אך לאורך כהונותיו בקרמלין גם החלקים מחייו הבוגרים החלו להיעלם.

למשל, בספר "בגוף ראשון", שחובר בהזמנה לקראת הקמפיין הראשון שלו לנשיאות, תיאר ידידו סרגיי רולדוגין כי העיר לפוטין על שפתו הקלוקלת, ומזכירתו של פוטין מימיו בעיריית סנט פטרבורג, מריה ינטלצבה, סיפרה כיצד נהג להתעלם מאשתו. אך לימים, אחרי שפוטין התבסס בשלטון, התברר כי פירוט החברים הקרובים היה בוננזה עבור תחקירי השחיתות. עיתונאים חוקרים גילו שרולדוגין היה אחד מהסוכנים שעליהם נרשם הרכוש העצום של פוטין, ואילו ינטלצבה התחתנה עם ידיד אחר של הנשיא, ראש "גזפרום" ארקדי מילר, ולפי התחקירים השניים גנבו מיליארדים מהקופה הציבורית. ב־2022 "בגוף ראשון" הוסר מאתר הקרמלין.

גם ביוגרפיה אחרת, שחיבר כתב צבאי לשעבר בשם אולג בלוצקי, נעלמה. בלוצקי, שהיה ממעריצי פוטין, כתב את הספר "ולדימיר פוטין: סיפור חייו", שהיה לרב־מכר ב־2001. אבל את הכרך השני, "הדרך לשררה", אף הוצאה לאור כבר לא הסכימה להדפיס, וערוצי הטלוויזיה התעלמו מקיום הביוגרפיה פרי עטו. את 200 אלף העותקים, שהוציא בעזרת ברית הארמנים ברוסיה, העלימו מכל הספריות וחנויות הספרים.

למה? לפי האתר "פרויקט" העצמאי, יש שלושה הסברים אפשריים: משפחת פוטין הצטיירה כפשוטה וטבעית מאוד; בלוצקי הראה בצילומים את קרוביו של פוטין ואת עמיתיו לשירות בקג"ב, שחלקם יהיו אחר כך בעלים נומינליים של חברות ענק; ולבסוף - דמותו של פוטין לא היתה מחמיאה במיוחד. אשתו דאז, לודמילה, סיפרה שהיה מאחר כרוני לדייטים ("איחור של שעה וחצי היה עניין של מה בכך. בכיתי פעם אחר פעם") ושסירב לעזור לה במשימות בסיסיות, כמו סחיבת קניות כשהיתה בהיריון. גם ספרה של אירנה פיטש, חברתה הגרמנייה של לודמילה פוטינה, לא הודפס אחרי 2002. בספר, "ידידות פיקנטית", לודמילה פותחת את סגור ליבה וקוראת לפוטין "ערפד".

גם סרטים דוקומנטריים נגנזו. ב־1992, כשפוטין עוד עבד בעיריית סנט פטרבורג, פגש אותו במאי הדוקו איגור שדכן. בראיון נרחב אמר פוטין, בין השאר, את הדברים הבאים: "לכולנו נדמה - וגם לי, לא אכחיש - שאם נעשה סדר ביד חזקה כולנו נחיה טוב יותר, בנוחות ובבטחה. בפועל, הנוחות הזו תיעלם מהר מאוד, כי מהר מאוד היד החזקה הזו תתחיל לחנוק אותנו". בדיעבד, כשרואים את ביצור השלטון האוטוריטרי של פוטין, אין קושי להבין למה המשפטים האלה היו צריכים להיעלם.

ודווקא בנקודה הזו, הביוגרפיה של פוטין משתלבת היטב עם נטייתו לשכתב את ההיסטוריה - נוהג שמהדהד היטב את המסורת הסטליניסטית למחוק "בוגדים" מצילומים רשמיים ולהשליך את שמותיהם מהאנציקלופדיות. פוטין, מצידו, משתמש בהיסטוריה של רוסיה ככלי פוליטי ומדיני לכל דבר ועניין, מסתיר חלקים מסוימים ומעוות אחרים. כדברי אמרת הכנף שמיוחסת לעיתים לצ'רצ'יל: רוסיה היא מדינה עם עבר בלתי צפוי. נראה שגם פוטין חושב כך.