לפני שנים אחדות קיבלה פרופסור גונדה ון סטין - מומחית לשפה, לתרבות ולהיסטוריה של יוון, מנהלת המרכז ללימודים הלניים בקינגס קולג' בלונדון ולשעבר נשיאת האגודה ללימודי יוון המודרנית - מייל מוזר מאמריקני בשם מייק.
"אמי", נאמר במייל, "גדלה כבת יחידה למשפחה אמריקנית. היא למדה כאן, התחתנה, היתה לאם וגידלה אותי בתור ילד אמריקני לכל דבר. אבל היא ידעה בשלב די מוקדם של חייה שיש לה אחות, גדולה ממנה שאומצה במשפחה אחרת, והן בקשר. אחותה טוענת שיש להן משפחה ביוון.
"היא היתה בת שבע כשאימצו אותה, והיא זוכרת פרטים מקוטעים אבל רוצה מאוד לדעת איך בכלל היא הגיעה לאמריקה, ולמה. מעבר למה שהיא מספרת אין לי מידע מדויק. אין לי גם את מי לשאול ואיפה לברר איך זה קרה ולמה. אני פונה אלייך בבקשת עזרה".
הסיפור עורר את סקרנותה של ון סטין. "אולי אתה יודע מה היה שמה של אמך לפני שאימצו אותה?" היא שאלה את מייק. הוא ענה מייד.
"כן", הוא כתב. "יואנה ארגיריאדו".
השם הזה הזכיר פרשה עגומה מתקופת הדמדומים שבין סוף מלחמת העולם השנייה למלחמת האזרחים והשנים הקשות שבאו אחריה. ון סטין התחילה לחפש בארכיונים עיתונים ופרסומים מסוף שנות הארבעים. "מייק היקר", היא כתבה בהתרגשות, "מצאתי ראיון עם הדודה שאמך מחפשת. כתוב כאן שאפי (אלפטרי) אגריארדו, האחות הבוגרת של אמך ודודתך, זו שנשארה ביוון, איבדה את עקבותיהן של שתי אחיותיה. היא טוענת שהשתיים אומצו בחשאי ובניגוד לחוק. אפי משוכנעת שהאימוץ היה מתוכנן, והוא אירע זמן קצר לאחר שאביהן, אליאס ארגיריאדיס, הוצא להורג".
בין מזרח למערב
אף שהמחתרת היוונית ניהלה נגד הנאצים מאבק אמיץ ונחוש יותר מכל ארגון דומה באירופה (ויוון שילמה על כך מחיר כבד בהרג אזרחים והרעבה מכוונת), היוונים לא הספיקו לחגוג את הניצחון עם כל העולם. מיד עם תום מלחמת העולם השנייה פרצה מלחמת האזרחים. ב־49' הסתיימה המלחמה בניצחון הימין. מנהיג המחתרת, ניקוס בלויאניס, שנמלט בתחילת מלחמת האזרחים מיוון חזר אז לאתונה במטרה להקים את המפלגה הקומוניסטית.
אלא שממשלת הימין הוציאה את המפלגה מחוץ לחוק, ובחורף 1950 עצרה את בלויאניס עם עוד 94 פעילים, ביניהם בכיר הלוחמים ארגיריאדיס. בית משפט צבאי (שאחד מחבריו היה יורגוס פאפאדופולוס, לימים ראש החונטה הצבאית שהשתלטה על יוון ב־67'), גזר על בלויאניס, ארגיריאדיס ושניים מחבריהם עונש מוות. בחודש מארס 1952 הוצאו השלושה להורג בחצר בית הכלא בשכונת קליתאה.
אם אכן הבנות של ארגיריאדיס נמסרו לאימוץ, חשבה ון סטין, צריך לבדוק מי מסר אותן ומה אפשר את האימוץ הזה. היא הכירה היטב מחקרים על אימוץ בין מדינתי של ילדים - בין היתר של תינוקות מקוריאה שנולדו לצעירות קוריאניות בעקבות יחסים עם חיילים אמריקנים - אבל לא מצאה כמעט שום חומר על יוון, וניגשה לעבודה.
שלוש שנים אחרי ההתכתבות עם מייק הצטברו אצל ון סטין ערמות אדירות של חומר על מה שהצטייר כפרשה שלא דובר בה כמעט ביוון, ודאי לא בארה"ב. בספרה "אימוץ, זיכרון והמלחמה הקרה" שראה אור לפני שלוש שנים בהוצאת אוניברסיטת מישיגן, היא מאירה את התקופה באור חדש ומציפה שאלות חברתיות כבדות משקל.
"לא היה לי מושג למה אני נכנסת", היא כתבה בהקדמה לספר. כל מה שהיא ידעה הוא כי היא אחזה בקצה של חוט, וכי ברגע שהתחילה למשוך אותו נפרם מעטה עבה מעל התרחשויות שהיו קבורות עמוק מתחת להררי ההיסטוריה הסבוכה של יוון, והתגלה יותר מטפח של תקופה שהשתרעה על פני שני עשורים כמעט. ככל שהתקדמה במחקר הוסרו עוד ועוד שכבות מהמציאות הנשכחת, והתגלו עוד ועוד סיפורים אנושיים, שונים לכאורה זה מזה ולמעשה דומים.
בכל החומרים שזרמו אליה היא הבחינה בתבנית חוזרת: ילדים יוונים, שרק מעטים מביניהם היו באמת יתומים, נלקחו ממקום הולדתם ונשלחו למשפחות מאמצות בחו"ל, בעיקר בארה"ב. שמותיהם שונו, ורק בעשור השישי או השביעי לחייהם התחילו להיחשף, לאט ובקושי רב, הנסיבות שבהן הם נעקרו מהמולדת, נשלחו הרחק מאוד והודבקה להם זהות חדשה שאף אחד מהם לא בחר בה. פרסום המחקר עורר אצל רבים מהם אי־נחת רדומה והוביל אותם לחפש את שורשיהם ואת סיפור חייהם הנשכח.
ומה עניין המלחמה הקרה לכאן? ובכן, זה אולי הגילוי המשמעותי ביותר במחקר של ון סטין, שהתחיל מילדה אחת, בת של קומוניסט נרדף (ועתה גיבור לאומי), ופתח תיבת פנדורה שחורגת הרבה מעבר לסיפור היווני ועם זאת נטועה עמוק בהיסטוריה של יוון.
למתבונן מבחוץ לא קל להבין את ההקשר. בספרי ההיסטוריה (יוונים ואחרים) ניתן למצוא תיעוד לתופעה המכונה PAIDOMAZEMA - חטיפה המונית של ילדים. הכינוי הקשה הזה הודבק דווקא להעברתם של עשרות אלפי ילדים מיוון לברית המועצות בשנת 1949. לפי כל ההערכות מדובר בבין 28,000 ל־32,000 ילדים מתוך כ־80,000 בני אדם שנמלטו אז לגוש המזרחי. היום הדעות על האירוע הדרמטי הזה חלוקות: השמאל טען אז וטוען עד היום כי הילדים האלה, כמו עשרות אלפי מבוגרים מהצד הקומוניסטי, היו למעשה פליטים פוליטיים שעזבו מפחד הרדיפה מצד הימין.
גם אם התיאור הזה נשמע גורף קצת יותר מדי, או לפחות כמו שני נרטיבים סותרים שדמוקרטיה ליברלית אמורה להכיל אותם בסיפור הלאומי שלה, יש לו עדיין אחיזה במציאות, וזו רק מתחילה להיחשף בשנים האחרונות. בסוף שנות השמונים, למשל, פורסמו שני ספרים פרי עטם של חוקרים פולנים. השניים תיעדו את חייהם של אלפי ילדים יוונים, שהגיעו בעיקר מאזור מקדוניה, בפולין, מיום הגעתם ב־1948 ועד 1975, ומחקרים דומים נעשים במדינות אחרות של הגוש הקומוניסטי לשעבר.
כך או כך, הכל מסכימים כי ילדיהם של הקומוניסטים ושל אלה שנחשדו כי הם פעילי שמאל היו במצוקה, וכי המדינה השסועה, המדממת והענייה לא היתה מסוגלת להגיש להם את העזרה הדרושה. אצל אלה שהצליחו לחזור כעבור שנים, והתאחדו עם משפחותיהם ועם הקהילה שבה נולדו, נצרבה עמוקות טראומת העקירה. הם התקשו להתמודד עם השיבה המאוחרת ונאלצו להתמודד לבדם עם הסבל שנגרם להם. אחרים, שהועברו ל"חינוך מחדש" בפנימייה הצבאית של האי לרוס, לא איבדו אמנם את זהותם היוונית אך נשארו פגועים ומצולקים.
ון סטין גילתה שלמטבע הזה היו שני צדדים, ואין כל ספק שבפרשת האימוץ שהיא חקרה, זה שהוביל שלטון הימין המנצח, היה לאמריקנים תפקיד מפוקפק ומרכזי. ון סטין שומרת אמנם על איפוק ואחריות אקדמיים מרשימים ונזהרת מאוד שלא להתלהם, אבל קשה שלא להרגיש מועקה לנוכח העובדות המעידות על ההתנהלות האמריקנית בשנים שבהן מדובר - מתחילת שנות החמישים ועד אמצע שנות השישים. בכל הראיונות וההרצאות היא מתעקשת ש"זה לא עניין פוליטי, זה עניין מוסרי", אבל הנושא טעון מאוד, וטומן בחובו מוקשים רבים הקשורים ליחסים בין יוון לבין ארה"ב והמדינות האחרות שקיבלו ילדים יוונים לאימוץ (הולנד ושווייץ למשל). לא פחות מזה, הוא קשור להיסטוריה הפוליטית והחברתית של יוון ולאתוס הלאומי שלה, אך מסתבר כי פרשות אימוץ והוצאת ילדים מרשות הוריהם בנימוק הממלכתי של "הצלתם מציפורני הקומוניזם/העוני/ההורים הבלתי כשירים" היו נפוצות בשנים ההן גם במדינות אחרות, כמו למשל בפרשה שהתגלתה רק באמצע שנות התשעים - יהודים שהשאירו ילדים אצל שכנים וחברים בזמן השואה, ולאחר שחזרו מהמחנות נתקלו בסירוב ממלכתי רשמי בנימוק של טובת הילד, לפיו הילדים אומצו במשפחות פרוטסטנטיות טובות ואילו הפליטים אינם הורים כשירים.
נראה שהזהירות של ון סטין נובעת בעיקר מדאגתה למאומצים עצמם. אלה מנהלים עתה מערכה ציבורית מול ממשלת יוון, וזוכים להתעניינות תקשורתית ואהדה גדולה. הפרשה הזאת מציפה עכשיו זיכרון מכאיב מהימים שבהם יוון היתה אומה מיוסרת, ענייה ופצועה. אפשר בהחלט להבין למה יוונים רבים מעדיפים לא לגעת בכאב המר כל כך.
היצע וביקוש
תחילת הדרך היתה רצופה כוונות טובות. לפחות כך חשבו האנשים - ובעיקר הנשים - שעסקו בהעברת ילדים לאימוץ. מהניתוח של ון סטין עולה בבירור כי במבט לאחור על האירועים בתקופה האמורה אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיחס הציבורי והחוקי לזכויות אדם בכלל וזכויות ילדים בפרט (שלא לדבר על זכויות הוריות וזכויות נשים), עבר שינוי עצום מאז. אין גם קשר בין שירותי הרווחה של היום (מאז אמצע שנות השבעים יוון היא מדינת רווחה מפותחת) לבין שירות הסעד של השנים ההן, זרוע מובהקת של השלטון שהתמקדה בטיפול בעניים ובחלשים ביותר באמצעים פטרנליסטיים. וכך גם בארה"ב. ולבסוף - יש לזכור את מצבה של יוון בסוף שנות הארבעים: מדינת שסועה, מדולדלת ודלה, שאזרחיה, שרק התחילו להתאושש מהכיבוש הנאצי האכזרי וממלחמת האחים הטרגית, חיו במצוקה נוראה. ילדים רבים סבלו חרפת רעב ממש.
על הרקע הזה לא התקשו מתווכי האימוץ הראשוניים להאמין כי הם מצילים ילדים ומבטיחים להם חיים טובים יותר במדינה עשירה. עלעול בעיתונים וביומני חדשות בארה"ב מהשנים ההן אכן מוכיח כי זו היתה רוח הדברים. הילדים, שהפליגו שבועות רבים באוניות מפיראוס לניו יורק, ולעיתים המשיכו במטוס ליעד האימוץ, הוצגו בתור יתומי מלחמה עניים שהגיעו אל חוף מבטחים. כוכבי קולנוע כמו דני קיי ונשים אלגנטיות שתרמו כסף רב למה שהוגדר מבצע הצלה, הצטלמו עם הילדים, נישקו תינוקות וליטפו ילדות בשמלות חגיגיות, ואחרי הטקס והצילומים הוסעו הילדים למשפחות המאמצות, שם הם קיבלו שמות וחיים חדשים.
אלא שרק מעטים מבין הילדים האלה היו באמת יתומים. רבים מביניהם, כמו אמו של מייק, היו כאמור בנים ובנות של קומוניסטים או מי שנחשדו בתור תומכי שמאל והושלכו לכלא. מלכת יוון פרדריקה (אשתו של המלך פבלוס ובת לבית הנובר הגרמני) הקימה ארגון צדקה שתפקידו הרשמי היה טיפול בילדים יתומים, והארגון למעשה הקים מעונות ליתומים משני ההורים, ליתומים מהורה אחד, לילדים ולתינוקות ממשפחות עניות שהתקשו לפרנס את צאצאיהם, ובשלב מאוחר יותר - לתינוקות שנולדו מחוץ לנישואין. צעירות שנכנסו להיריון כתוצאה מרומן אסור או מאונס שוכנו במעונות האלה (האגודה הממלכתית שילמה להן ולפעמים אכסנה אותן שם מתחילת ההיריון ממש, כדי להסתיר את הבושה מתושבי הכפר או העיירה), והתינוקות נלקחו מהן מייד לאחר הלידה.
מתחילת שנות החמישים החל הארגון של המלכה להעביר ילדים ותינוקות לאימוץ בארה"ב. תחילה למשפחות ממוצא יווני, ובשלב מאוחר יותר לכל דורש. מהצד היווני התמחתה סוללה של עורכי דין ומתווכים בעקיפת הביורוקרטיה היוונית המסורבלת וזירזה את ההליכים. מהצד האמריקני עוגלו אפילו יותר פינות. לא פעם נמסרו ילדים למשפחות שלא עברו את מבחני הכשירות לאימוץ במדינתם. הביקוש היה גדול. מפני שכל המאמצים העדיפו תינוקות קטנים הם נלקחו ממש אחרי הלידה, והאימהות חתמו על מסמך ויתור שהקל על תהליך האימוץ.
תוך שנים אחדות התגלגל כך מה שהתחיל בתור צדקה וחסד לפעילות נמרצת שהכתיב הביקוש המתעצם: בארה"ב היו אלה שנות הזהב של ה"בייבי בום", המעבר לפרברים וקידוש מוסד המשפחה. זוגות שלא הצליחו להביא ילדים לעולם נחשבו לא פטריוטיים, וחיפשו פתרונות נוחים ומהירים. הביקוש לילדים היוונים - שבניגוד למאומצים האסיאתים הם נראו אירופאים לבנים, היו בריאים יחסית ואפשר היה להעמיד פנים שהם ילדים ביולוגיים של המשפחה - גדל בהתמדה.
הביקוש יצר צורך בקיצור תהליכים, והעלה את מחיר התיווך. בסוף שנות החמישים הוא כבר הגיע ליותר מ־2,000 דולר עבור כל מסירה. אז גם התחילה העיתונות ביוון לבדוק את עניין הוצאת הילדים לאימוץ בחו"ל, פרצה שערורייה, ממשלת יוון ביקשה להתנער מהאחריות והורתה לעובדי הסעד לא לשתף פעולה עם הארגונים. התהליך נכנס לשלב חדש, הרבה פחות גלוי. שירותי הסעד היו היחידים שניהלו רישום ומילאו טפסים לפי החוק, ואילו המתווכים הפרטיים עבדו עם סוכנויות נסיעות ולא טרחו להשאיר תיעוד. ובעוד שבתחילת הפרשה היו המתווכים עסוקים בחיפוש אחר משפחות מאמצות, עתה התחיל מרוץ קדחתני לאיתור ילדים.
בשלב הזה היה ההליך מזורז פי כמה, מחשש פן הרשויות יעצרו אותו. המתווכים כבר לא חיכו תשעה חודשים כמקובל, וההורים המאמצים לא נבדקו לפי כל הכללים. יתרה מזאת, המאמצים לא הגיעו עוד למוסדות שהחזיקו תינוקות וילדים תחת הכותרת הכללית "בתי יתומים". המתווכים - עורכי דין יוונים ואמריקנים שהכירו היטב את שתי מערכות החוק, כמו גם אנשי מפתח בממשל, וידעו לעגל פינות - באו אליהם הביתה והציעו להם מבחר של תינוקות או ילדים מתוך קטלוג עם תמונות.
הרוב ביקשו ילדות בהירות עם שיער בלונדיני. הנימוק לאימוץ לא היה עוד "הצלת יתומי מלחמה וילדים רעבים", והידוענים כבר לא הצטלמו בשדה התעופה עם הילדים. עכשיו הטענה היתה כי "אנחנו דואגים להם לעתיד טוב יותר". וכשהאם הביולוגית היא צעירה ענייה ולא נשואה בכפר נידח בהרים - כל הצדדים היו משוכנעים שמסירה למשפחה חדשה שמשתוקקת לילד, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, היא הבטחה לעתיד מזהיר.
חוץ מהילדים כמובן. אותם איש לא שאל בשום שלב.
סגירת מעגל
בפברואר האחרון נערך בבית הספר האמריקני ללימודים קלאסיים באתונה כנס שכותרתו "קולות הילדים האבודים של יוון". יוזמת הכנס, ד"ר מריה קרדרס, עיתונאית עתירת פרסים ומרצה לתקשורת (ובשנים האחרונות חברה בסגל הקולג' האמריקאי של יוון, DEMOS CENTER, באתונה), עלתה לבמה לשאת דברים.
"Kalimera ", היא אמרה ביוונית במבטא אמריקני קל. "Eimai Elinida", אני יוונייה.
קולה נשבר מעט, אבל היא חייכה והמשיכה.
"אני מכאן. זאת הזהות שלי. נולדתי ב־1955 ואני לא יתומה. אני לא יודעת מה בדיוק קרה לאמי, אבל ביררתי ומצאתי שהיא ילדה אותי בבית חולים באתונה שכבר לא קיים. לפי כל הסימנים אילצו אותה למסור אותי לבית יתומים. לא היה לי שם. רק מספר: 44488. ככה קראו לי. ילדה מספר 44488.
"הייתי קטנטונת ורזה בגלל התזונה הלקויה. ההורים המאמצים באו למוסד לבחור וניגשו לעריסה. היינו שלושה פעוטות ורק אני הייתי ערה. הם סיפרו לי שהרמתי את עצמי, ממש משכתי את עצמי למעלה. הסתכלתי אליהם. קחו אותי. אותי. אותי.
"זאת התינוקת שלנו, הם אמרו.
"משם הם לקחו אותי למוסד אימוץ, חיכו כמה זמן עד שימלאו את כל הטפסים, ואז לנמל, ועלו על אונייה לניו יורק, ומניו יורק טסו לשיקגו, ומשם לאינדיאנה, ושם להורים המאמצים היתה משפחה גדולה. ממוצא יווני.
"כל החיים ידעתי שאני מאומצת. זה לא היה קל. בימים ההם אימוץ היה סטיגמה, אבל המזל שלי - פרט לכך שההורים המאמצים היו אנשים נפלאים - היה שלא לקחו ממני את התרבות והדת שלי, בזכות המשפחה הרחבה. אבל היו לי חיים קודמים, ואני חיפשתי אותם. רציתי לדעת מי היתה אמי. מה היא הרגישה? האם היא התגעגעה אליי? האם כאב לה להיפרד ממני? האם היא קיוותה לפגוש אותי ביום מן הימים?
"כל עוד הוריי חיו לא רציתי לפגוע בהם, והתאפקתי", המשיכה ד"ר קרדרס לספר. "אבל כשהם מתו ירדה עלי עצבות נוראה. החלל הגדול שהסתתר שם תמיד נפער. הלכתי ללמוד יוונית, הלכתי לכנסייה לשמוע את המוסיקה הביזנטית הנפלאה. ושם פגשתי אנשים כמוני. עם אותו סיפור. או קצת אחרת. אבל אותו געגוע. אותה כמיהה. שאלתי אותם: אני יכולה לכתוב את הסיפור שלך?"
ב־2021 יצא לאור הספר של ון סטין, וממש במקביל התפרסם ספרה של הסופרת וכתבת ה"ניו יורק טיימס" גבריאל גלייזר, "אם, ילד וההיסטוריה הסודית של האימוץ בארה"ב" - סיפורה האמיתי של נערה בגיל העשרה שנכנסה להריון בשנות השישים, נשלחה בכפייה למעין בית יולדות סגור, והתינוק שילדה נלקח ממנה מייד לאחר הלידה. גם לאחר שהתחתנה והקימה משפחה משלה היא המשיכה לחפש את התינוק, ולא ידעה שהוא גדל במרחק כמה רחובות מביתה. "הספר", נאמר על גב העטיפה, "חושף תקופה אפלה בהיסטוריה של החברה האמריקנית".
שני הספרים הפכו את עולמה של קרדרס. הדברים החלו פתאום להתבהר. לפני חודשיים היא פרסמה את הסיפורים שאספה בקובץ שכותרתו "הקולות של ילדי יוון האבודים". ון סטין כתבה את ההקדמה לקובץ וגלייזר כתבה לו אחרית דבר.
המעגל נסגר, אבל הפצע שהיה סגור במשך שנים כה רבות נפתח מחדש. כל אחד מהמאומצים נושא עימו סיפור קורע לב. מעטים הצליחו לאתר את משפחותיהם ביוון. אחת מהן, שנולדה בשם פנלופי ובגיל ארבע נלקחה לארה"ב וניתן לה שם חדש, דינה, זכרה במעומעם את העבר אבל התקשתה להאמין לזיכרונות של עצמה. היא גדלה בתור ילדה יחידה, וכשהיתה בת שבע אמרו לה ההורים המאמצים שהוריה הביולוגיים נהרגו בתאונה. למה המשפחה של הוריי לא לקחה אותי? היא חשבה. לא היו לי דודים? דודות? סבתא?
רק בגיל 42, כשהיא כבר נשואה ואם לילדים, והוריה המאמצים אינם בין החיים, החליטה פנלופי לנסוע ליוון ולחפש את השורשים שנעקרה מהם. זה לא היה פשוט, אבל בעזרת הניירות שהצליחה לחלץ מהרשויות בארה"ב הגיעה לכפר הולדתה והבינה שעוני מרוד ולא יתמות הביאו אותה למוסד ומשם לאמריקה.
גם מריה הקינג'ר יצאה למסע אל העבר. "אומרים לי את חיה בעבר", היא מחייכת. "זה קצת מצחיק בהתחשב בעובדה שמדובר ביוון, הארץ שהעבר שלה הוא הבסיס לכל מה שאנחנו יודעים על העולם". ב־1994 היא הצליחה לאתר את אמה הביולוגית, ילידת כפר קטן באי לפקדה. "היא לא היתה מוכנה להסגיר שום פרט. עדיין שמרה על הסוד שלה כדי להגן על המשפחה". מריה מצאה את אחיה של האם ודיברה איתו. בשנת 2007 הוא התקשר אל אחותו. "מה עשינו לך", הוא מירר בבכי, "אני כל כך מצטער".
וכך, 44 שנה לאחר שבת ה־16 המבוהלת מסרה בעל כורחה את התינוקת שכל חייה התפללה שתזכה לראות שוב לפני המוות, נסעה עם הבת שבאה מארה"ב לכפר הולדתה.
"היא הלכה צעד־צעד. לאט. לא ויתרה על אף סנטימטר בדרך. נגעה בכל עץ. חברי הילדות שלה התאספו ליד הבית, השכנים באו לראות אותה". האם התיישבה ליד השולחן וטעמה בדמעות מכל מאכל שהוגש לה. פתאום היא הפסיקה לאכול, ובפעם הראשונה מאז שמריה פגשה אותה לראשונה היא חייכה.
"תודה מריה", היא אמרה. "עכשיו אני יכולה למות בשקט".
בעיני מריה, בין שתי האמהות שלה מקשר חוט עצוב אחד: הבושה. הראשונה נמלטה לבדה, בהיריון, לאחר שקרוב משפחה אנס אותה, והיא התביישה. השנייה לא הצליחה להביא ילדים לעולם וחשה על כך בושה עמוקה.
שיבה מאוחרת
בין הפעילים באימוץ ילדי יוון היה גם ארגון יהודי שדאג לספק תינוקות לפליטי שואה עריריים. רוב המשפחות המאמצות דאגו להסתיר את האימוץ, וכולן גידלו את הילדים - שנולדו להורים יוונים־אורתודוקסיים - כיהודים לכל דבר.
רוברט ליפסקי ידע שהוא מאומץ, אבל הוריו המאמצים היו משוכנעים שהם קיבלו לידיהם תינוק יתום מאם ואב וללא קרובי משפחה. בגיל 13 חגגו לו בר מצווה והוא עלה לתורה, ובבגרותו נישא בחופה וקידושין. הוא עבד בוול־סטריט והיה מרוצה מחייו. לפעמים הטרידו אותו שאלות על העבר, אבל הוא לא התייחס אליהן יותר מדי.
ב־96' הוא קרא מאמר ב"ניו יורק טיימס". שבעה אמריקנים בני גילו סיפרו שם על המסע שעשו ליוון בחיפוש אחר זהותם האבודה, בהם כמה נשים שממש ערכו מחקר גנאלוגי ומצאו הורים, אחים ואחיות, וגילו פרטים על לידתן. רוב הסיפורים היו על נערות שנכנסו להיריון מחוץ לנישואין והתינוקות נלקחו מהן, או על נשים עניות שהבטיחו להן שהילדים נלקחים למעון ליתומים לתקופה קצרה ויוחזרו "כשהמצב ישתפר".
רוברט יצר קשר עם המרואיינים בכתבה, ארז מזוודה ונסע למולדת.
לתדהמתו הוא גילה כי לא רק שהוא לא היה יתום כשאומץ, אלא שהוא לא היה בן יחיד. היה לו אח תאום ואחות צעירה. ההורים שסבלו מעוני מרוד שוכנעו למסור את הבנים לאימוץ - אחד למשפחה יוונית ביוון (שלא גילתה לו שהוא מאומץ והוא היה משוכנע שהוא בן יחיד) והשני כאמור לארה"ב - והבטיחו להם שזה "רק בינתיים". האם האומללה לא ידעה מנוחה כל חייה. היא זכרה את ימי ההולדת שלהם וכתבה להם מאות מכתבים, אבל הם כמובן לא הגיעו ליעדם.
"ברגע שנחתתי ביוון הרגשתי משהו מוכר. היתה שם איזו חמימות, איזה ריח באוויר שריגש אותי נורא". אבל ההתרגשות הזאת היתה כאין וכאפס לעומת הרעד שאחז בו במפגש עם אחיו התאום ניקוס, כומר יווני אורתודוקסי, עם זקן עבות וגלימה ארוכה. "אנחנו לא מדברים אותה שפה, הוא נוצרי ואני יהודי, לא ראיתי אותו מאז שהופרדנו, ואף על פי כן יש בינינו קרבה גדולה", אומר רוברט. "יש לי מזל. גידלו אותי אנשים טובים, אבל אני מרגיש חסר גדול. כל החיים שאלתי את עצמי למה הוריי ויתרו עלי, מה, לא הייתי אהוב מספיק? עכשיו כשאני יודע - חשוב לי לסגור את המעגל".
מה שרוברט וכל המאומצים האחרים מבקשים עכשיו הוא מה שמריה קרדרס קוראת "נוטוס - שיבה מאוחרת". כמו החזרה של אודיסאוס, שחזר הביתה אחרי היעדרות ארוכה. בחודשים האחרונים הם ניסחו עצומה הקוראת לממשלת יוון לפתוח את כל תיקי האימוץ ולחשוף את כל המידע. עשרות אלפים כבר חתמו על העצומה.
"מדובר באלפי אנשים שיכולים להיות אזרחים טובים ומועילים", אומרת קרדרס. "כל מה שאנחנו מבקשים הוא לאפשר לנו לחזור הביתה, להחזיר לעצמנו את הזהות האבודה. זה יכול להיות תיקון נכון כל כך. אני רואה לנגד עיניי טקס חגיגי, שבו ראש הממשלה מעניק לכל האנשים האלה את האזרחות שנלקחה מהם נגד רצונם".
על פי החוק, אדם שאזרחותו נשללה בכפייה זכאי לה כמעט אוטומטית. זה לא יהיה פשוט. הביורוקרטיה היוונית מכבידה מאוד על בירורים מהסוג הזה. שמות המאומצים שונו, חלקם לא מופיעים ברשומות (החוק ביוון, כמו בצרפת, רושם ילדים ב"מחברת המשפחה" ותינוקות שנלקחו מייד אחרי הלידה לא קיימים ברישום הזה), וגם היום איש לא שש לפתוח מחדש פרשיות סבוכות מהשנים האפלות ההן.
הרתיעה הממסדית מפתרון גורף לילדים המאומצים נובעת גם מהקשיים שממשלת יוון מערימה על כל מבקשי האזרחות באשר הם. יותר ממיליון יוונים, צאצאי מהגרים מסוגים שונים ומתקופות שונות, מתגוררים מחוץ ליוון. גל הפליטים הגדול מצד אחד והפריחה הכלכלית מצד שני הביאו מאות אלפי מתדפקים על שערי המדינה בבקשה לאזרחות או אשרת שהייה. המנגנון המיושן המטפל בבקשות קורס מרוב עבודה ומחסור בכוח אדם. ואם זה לא מספיק, הדרישה ל"נוטוס" עלולה להעיר דובים נשכחים מרבצם.
לאחרונה הוקמו כמה ארגונים שמייצגים את הילדים שגלו לגוש הקומוניסטי לשעבר ואת צאצאיהם, ובקשתם זהה לזו של המאומצים - להחזיר את האזרחות היוונית לילדים הגולים. המקרה הזה בעייתי מבחינת המדינה אף יותר: רוב הממשלות נהגו בגולים כפליטים ממדינה זרה לכל דבר, ואסרו עליהם להיכנס ליוון. היו ביניהם שקיבלו היתר מיוחד להשתתף באירוע משפחתי ואחר כך נאלצו לחזור לגלות. עם זאת, ברור לכל כי פרשת מאומצי ארה"ב איננה עניין זניח. יחסית לגודל האוכלוסייה בתקופה האמורה, 4,000 ילדים מייצגים שיעור גדול יותר מכלל האימוצים בקוריאה או וייטנאם.
נראה שהפצעים הישנים מהשסע הישן, התקופות האפלות והמלחמה בין הגושים שדומה שנשכחה, עדיין לא הגלידו בארץ הקטנה והיפהפייה הזאת, וכנראה לא יגלידו עוד זמן רב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו