קליעים מעל ירושלים: ההנחה של איראן היא שהברית האזורית תפעל פעם נוספת

הגנרל מקנזי, מפקד פיקוד מרכז האמריקני לשעבר, אמר ל"וושינגטון פוסט" כי באזור המערבי של איראן, שממנו נורו הטילים הבליסטיים לעבר ישראל, מוצבים כ־100 טילים.  

רובם נורו בלילה הפירוטכני שבין שבת לראשון. בשאר רחבי איראן מפוזרים כ־3,000 טילים. האיראנים לא יכולים לסמוך על כך שאם ינסו עוד פעם לירות מסה כזאת של טילים וכטב"מים - ישראל תעמוד לבדה מול המתקפה ותושג חדירה רצינית של מסך ההגנה שלה.

ההנחה של איראן, בוודאי, היא שהברית המערבית המסייעת לישראל תפעל פעם נוספת, בין השאר כי למדינות כמו צרפת, ארה"ב, בריטניה וירדן יש אינטרס להפגין את יכולותיהן, להפגין אמינות. שלא יגידו: הישראלים שוב פישלו, לא נתייצב לסיבוב הבא.

לכן, לעצם מפגן ההגנה האווירית, כולל במטוסים, יש אפקט הרתעתי, בלי קשר לתגמול המשמעותי המובטח. הנשיא ביידן אמר לרה"מ נתניהו "Take the win", שזה משהו בנוסח "קח את הכסף וברח". זה ביטוי שמסגיר משהו מעולמו הפוליטי של ביידן, אך בניגוד לנשיא האמריקני - לראש ממשלת ישראל יש גם חשיבה אסטרטגית לאומית, ויסלחו לי כל הפרשנים ששיגרו ציוצי תודה והשתחוות לביידן, שלא נראו במקומותינו מאז סטלין.

לפני שנים רבות עוד הספקתי לשמוע מתא"ל יואל בן פורת המנוח, תוך כדי הליכה במסדרון של מערכת עיתון, כי התפקיד של ראש ממשלת ישראל מחייב שהוא יהיה חזק יותר מנשיא ארה"ב במקרי מבחן מסוימים. אפשר להבין מזה כל מיני דברים, לאורך הסקאלה המדינית. בקצה הסקאלה, זה לא רק לפעול בניגוד לדעתו ולרצונו של הנשיא, אלא אולי לגייס אותו למטרה שלא היתה על סדר היום שלו בתחילת הדרך.

בתוך מסיבת הקונצנזוס הגדולה סביב הצורך בתגובה ישראלית, בלטה הצטרפותו של אהוד ברק להסכמה הרחבה. אבל ברק הוסיף כוכבית, שלפיה נעשו כבר שתי טעויות גדולות: האחת - 7 באוקטובר, השנייה - חיסולו של הגנרל זהדי במפקדת משמרות המהפכה בדמשק, ולא צריך לטעות פעם שלישית בזה שלא נגיב על מתקפת הטילים.

זה אחד מההבדלים הגדולים בין ברק לביבי. הגנרלים ושבעת שותפיהם שחוסלו בדמשק עסקו בתיאום פעולות שלוחיה של איראן בחגורת האש הסובבת את ישראל. זה שקוראים למפקדת משמרות המהפכה "קונסוליה", זה מסוג החידושים של האסלאמו־נאצים מטהרן. אז ברק לא היה מסתכן בזה.

אבל היה צורך לגבות מחירים גם מהאיראנים עצמם, ורק לתזכורת: כחודש לפני מתקפת 7 באוקטובר שיגר ראש המוסד ברנע איום לא שגרתי, שלפיו גם האיראנים הבכירים העוסקים בטרור ישלמו מחיר. ישראל הוכיחה אמינות, ולא נקמנות עיוורת, כפי שניסו אחדים להציג זאת. הגנרל מקנזי אמר דבר נוסף לאחר סיכול מתקפת הטילים: ביום שאחרי - ישראל חזקה יותר.

דוקטרינת קרטר

לפצל את דעת הקהל ולגייס את האופוזיציה: מסמך סודי בן 46 שנים מסגיר את תוכנית הממשל האמריקני להפלתו של בגין - ימים ספורים אחרי שנבחר

לאחרונה פורסם מסמך סודי ביותר מלפני 46 שנים, שחושף תוכנית של הממשל האמריקני להפלת מנחם בגין ולהקמת ממשלה מתונה נוחה יותר במדינת ישראל. שלושה ימים בלבד (20 במאי, 1977) אחרי הבחירות, שזוכות לכינוי "המהפך", היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי כותב תזכיר לנשיא החדש ג'ימי קרטר, שבו הוא מעריך את אישיותו של בגין ופורס קווי פעולה שתכליתם להוביל להחלפת ממשלתו. פרופ' זכי שלום מנתח את משמעות התזכיר של בז'ז'ינסקי במכון משגב.

בימים שאחרי ניצחון בגין נעשים גישושים אמריקניים להידבר עם ראש הממשלה המיועד, אך בז'ז'ינסקי מציע לחדול מכך. בגין עדיין לא ראש ממשלה בפועל, ובז'ז'ינסקי מזכיר כי במשך כל התמרונים הפוליטיים, כולל האפשרות לסבב בחירות נוסף, שמעון פרס ימשיך להיות ראש הממשלה בפועל. "לבגין לא תהיה שום סמכות עד שירכיב למעשה את הממשלה, כך שבאופן ריאלי אנחנו לא יכולים לקוות לדבר איתו עד שהתהליך יושלם". בז'ז'ינסקי מציע להמתין בתקשורת מול בגין עד אחרי הבחירות להסתדרות(!), שאמורות להתקיים ב־21 ביוני. "הבחירות האלה חשובות כמעט כמו הבחירות לכנסת, מאחר שהן (וההסתדרות עצמה) קובעות את חלוקת החסות והמשאבים שלממשלה אין נגיעה בהם". גם בארץ היה חשש כבד במערך לקראת הבחירות להסתדרות, מלווה בתחושה שאפשר לחיות עם התוצאות בכנסת - אבל אובדן ההסתדרות יהיה מפלה בסדר גודל אחר. העולם נשם לרווחה, אפוא, כשירוחם משל יצא כמנצח הגדול.

בז'ז'ינסקי מציג "מחשבה סוטה", שלפיה בחירתו של בגין עם עמדותיו "הקיצוניות" היא לא כל כך רעה. "סביר מאוד שבגין, בקיצוניות שלו (לא רק בהתנחלויות), יוביל לפיצול בדעת הקהל הישראלית ובקרב הקהילה היהודית באמריקה. גישה של קשיחות מתונה מצידך", הוא פונה לקרטר, "תביא לגיוס האופוזיציה בישראל לצידך, כמו גם חלקים נכבדים בקהילה היהודית האמריקנית והנהגתה האחראית.

"ההשפעה של (גישה זו) תהיה יצירת אלטרנטיבה מתונה, שבשלב כלשהו תחליף את בגין", העריך היועץ בפני קרטר.

הטכניקה המוצעת כבר מוכרת מדרכי הפעולה של הנשיאים הדמוקרטים ב־15 השנים האחרונות, אבל ב־77' היא נראתה כחידוש - חידוש שמוכיח שהיא הפכה למעין דוקטרינת פעולה מול ממשלת ישראל. מדובר, קודם כל, בהצגת עמדותיו של ראש ממשלת ישראל כנמצאות על מסלול התנגשות עם עמדות הבית הלבן. "סביר שנגיע למצב שבו יהיה לאופוזיציה בישראל נוח להזדהות עם השקפותיך, ובמקביל - חלקים גדולים מדעת הקהל בישראל ובקרב הקהילה היהודית האמריקנית יאשימו את בגין בכך שהוא מסכן את יחסי ישראל־ארה"ב ללא צורך". האם זה לא נשמע כל כך מוכר? "כמובן, צריך להיזהר לא להפוך את בגין ל'גיבור נרדף'".

במסמך הדי מביך של ממשל קרטר מוצגת גם אישיותו של בגין כמי שהיה טרוריסט המעורב בפיצוץ מלון "המלך דוד", וגם בפרשת דיר יאסין, שמוצגת כטבח שבו נהרגו יותר מ־200 אזרחים פלשתינים.

לפי השקפתו של פרופ' זכי שלום, המסמך הגלוי של בז'ז'ינסקי מעיד על כך שהאמריקנים מפרשים את "היחסים המיוחדים" עם ישראל כהיתר להתערבות גם בפוליטיקה הפנימית שלה. אם בזמנו הם הסתמכו על מניפולציה של האופוזיציה ושל ההסתדרות - מוטב להניח שמשך השנים, האמריקנים סימנו מגזרים כמו מערכת המשפט וחלקים באליטה הביטחונית ובגילדת הכתבים המדיניים כיעד להפעלה. ואת מה שההסתדרות ידעה לעשות - מתן חסות וחלוקת הטבות - גם האמריקנים יודעים.

רדיו ג'ו־ג'ו

עיתונאי בגוף השידור הציבורי האמריקני NPR הושעה לאחר שהביע מחאה עלהקו המפלגתי של עורכיו: כל מה שעוזר לטראמפ ומזיק לביידן - בחוץ

אורי ברלינר. השם נשמע כל כך ישראלי - אבל הוא אמריקני, עורך וכתב ותיק בדסק העסקים של רדיו NPR, גוף השידור הציבורי בארה"ב. ב־9 באפריל הוא פרסם מאמר שחולל רעידת אדמה בגוף השידור שבו הוא עובד. המאמר פורסם ב"The Free Press", שאותו יזמה ועורכת בארי וייס. גם היא חוותה משהו דומה לברלינר, כפובליציסטית וכעורכת ב"ניו יורק טיימס", שמשם למעשה גורשה לפני שנים אחדות.

ברלינר האשים את NPR בהטיה ובדעה קדומה מערכתית, שמובנית עמוק בתוך המנגנון של עובדי השידור הציבורי. בשלב מסוים הוא ביצע בדיקה, ומצא ש־87% מעובדי NPR הם חברים רשומים במפלגה הדמוקרטית, ושאין שום עובד רפובליקני. בעקבות המאמר הגדול הושעה ברלינר מעבודתו. לא הפתעה גדולה. ההשעיה היתה לחמישה ימים, עם קיצוץ שכר בהתאם. כנראה לא רצו להסתבך בסילוקו הסופי.

ברלינר מספר סיפור מוכר, רק מבפנים. הוא מציג ניתוח שנועד להסביר "כיצד איבדנו את אמון הציבור". אף ש־NPR תמיד היה ידוע כגוף שידור עם נטיות ליברליות שמאלניות, ברלינר נזכר בערגה בימים שבהם היה גיוון דעות, כשעובדי המערכת חיו באווירה של חופש מחשבה וביטוי, ולא היו צריכים לחיות באופן קבוע בחשש שאולי אמרו את המילה הלא נכונה או פגעו במישהו.

הסיפורים הגדולים שעיצבו את השינוי בשידור הציבורי האמריקני ושהפכו אותו לטוטליטרי, היו ראשית: סיפור המעורבות הרוסית בבחירות של 2016, וקשירת הקשר עם דונלד טראמפ וכמה מאנשי צוותו במטרה להטות את הבחירות. הדברים כבר ידועים. הפחד מטראמפ הביא לכך שכולם במערכת יישרו קו, וחבר הקונגרס אדם שיף, שהוביל את החקירה בקונגרס, הפך לדמות המובילה שמרואיינת בכל שני וחמישי ועיצב למעשה את הקו המערכתי ואת הדעות.

שנית: המחלוקת שתפסה אש בארה"ב סביב מקור מגפת הקורונה - האם זה שוק הבשר בווהאן, או משהו שדלף ממעבדה באותה עיר בסין? כמו בעניין טראמפ, הנושא המדעי היבש הפך לסיפור עם קו מפלגתי, ואוי למי שמעז להעלות את האפשרות שהנגיף דלף מהמעבדה.

אבל הסיפור השלישי, קו השבר, היה רצח ג'ורג' פלויד לפני כמעט שלוש שנים, שהביא את מנהל NPR דאז, ג'ון לנסינג, לגייס את כל העובדים למאבק ב"גזענות מערכתית" ולהיות "סוכני שינוי". מאז יש פס ייצור של נושאים חדשותיים שבהם כל עובדי המערכת מגיבים באחידות, והוקמו גופי פיקוח שאוכפים דעות ושפה. זה נראה יותר קיצוני מ"פראבדה". כל נושא - מפמיניזם, דרך השתתפות טרנסג'נדרים בספורט ועד לפעולותיה של ישראל - מקבל מייד אריזה אחידה ושיווק ברוח של נרטיבים אוטומטיים. הם, כמובן, איבדו הרבה קהל.

הנקודה המעניינת היא שהעיתונאים עצמם אחראים לאובדן חופש הביטוי ולהיעדר גיוון הדעות יותר מהבעלים של העסק. האירוע הבולט בהקשר הזה הוא האיפול המוחלט שהטילה תקשורת הזרם המרכזי (ובתוכה NPR) על המחשב המפליל של האנטר ביידן. הנימוק מוכר: זה עוזר לטראמפ ומזיק לאבא, לג'ו. בישראל, הביביפוביה היא הכלי היעיל ליישור הקו.

דמות הצברית

היא לא עמדה בחזית הבמה עם התרנגולים, אבל לאט־לאט התברר שיש דמות אחת שעושה את הכל בהצגה: אישה שקוראים לה נעמי פולני

פגשתי את נעמי פולני פעם אחת באיזו שבת אביבית. אשתי היתה אז מיודדת איתה. אני זוכר בית מושבניקי שבו מצטופפים לכיוון המטבח, אי־סדר חביב, כמה עצי פרי בגינה.

כבר אז היא נראתה זקנה, דמות מיתולוגית מהעבר - ובכל זאת ילדית. לא ילדותית, אלא ילדית. מישהי שנדלקת מחוש הומור שטותי. למשל - ניסינו להציג גלריה של דמויות, בעיקר שחקנים אולי, שהן מגוחכות ומשעממות גדולות. "המשעמם הגדול" (יותר מהשיעמום הגדול) עניין אותי תמיד, בעקבות התיאוריה ששטח סול בלו ב"מתנת המבולדט". אז נעמי פולני הצטרפה בזריקת שמות ידועים שמתאימים לתפקיד, דהיינו להיות אושפיזין בסוכת המשעממים הנפוחים. הבעיה היתה שמשעמם גדול חייב להיות, איך לומר - גדול. מישהו כמו חיים הזז, או עמוס עוז.

נעמי פולני, כמובן, היתה ההפך הגמור. למרות פרסומה ומעמדה - היא נשארה לחיות בצניעות, ולמעשה באלמוניות. זכורה תמונה שלה עומדת עם סל פלסטיק ישן בידה, מחכה לטרמפ שייקח אותה לקניות בצומת צמח.

בדרך כלל כשהתיאורטיקנים עסקו בדמות הצבר הם דיברו על גברים, ועל צבריות כמעט לא. נעמי פולני היתה מהדמויות של הצבריות המיתולוגיות, אלה שכנראה כבר לא קיימות. צמתה מוטלת על כתפה וכו'. דיבור קשוח וברור, ללא הצטעצעות. לא, היא לא חיכתה לו בחלוק לבן, אלא נסעה בטנדר או במשאית של הצ'יזבטרון.

היא התפרסמה בגלל ההצלחה האדירה, שקשה היום להסביר אותה, של התרנגולים. היא לא עמדה בחזית הבמה, היא לא היתה חלק מהלהקה בהופעות, אבל לאט־לאט התברר שיש דמות אחת שעושה את הכל בתרנגולים - וזוהי אישה שקוראים לה נעמי פולני (בתוכנית הראשונה ההרכב היה של גברים בלבד), שהיתה אז כבר בת 34.

אבל להקת החמציצים כנראה גילמה את דמותה ואת עולמה יותר מהשואו של התרנגולים - רק השם של הלהקה משדר טיפת ירחמיאליות. הארץ־ישראליות, המקומיות, המישמיש, הקיץ הולך לו, זמזום הממטרה מהחצר, הדרורים מחרבנים מלמעלה, מהגג. ודבורה דותן ועליזה רוזן, וסביבן כמה גברים שכבר נשכחו מזמן. √