פורים, אמר לי הרבי שלי עוד כשהייתי קטן, הוא היום הכי אמיתי בדת היהודית. למה? כי בפורים כל הסודות שלנו בחוץ. מה הסודות? "אתה הרי יודע שאנחנו שולטים באומות העולם יום אחד בשנה. כפי שכתוב, 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם'. יום אחד בשנה, וגם אז רק בתחפושת. למה תחפושת"?
למה?
"כי היהודים מפחדים לשלוט, אפילו יום אחד בשנה".
הרבי שלי כרגע, ככל הידוע לי, מרחף אי־שם בשמי עליון בגן עדן מוקף בצדיקים. ואילו אני, עבדכם הנאמן, מוקף ביהודים כשרים בניו יורק רבתי. והיהודים שלי, שלא כמו היהודים בעולם העליון, קצת מודאגים, הם אומרים לי, ומאוד ישמחו אם שמם האמיתי לא יופיע מעל דפי שום עיתון, ספר או כדומה.
שיהיה.
ביל
ביל, רופא יהודי חשוב וידוע (בשם אחר!), ובעל פרקטיקה פרטית במרכז העיר, מאוד אוהב את ישראל, כפי שהוא משתף אתי, וחולם עליה יום וליל. עם זאת, הוא לא מרשה לעצמו לעבור לגור בישראל כי הכסף, הוא אומר לי, הוא פה, באמריקה, בניו יורק. פה הוא מיליונר, ולמיטב ידיעתי בעצם מיליארדר, ובארץ אהבתו, כך לשיטתו, הוא יהיה שנורר. ניו יורק מלאה אנטישמים, הוא מדווח לי ביובש, אבל עדיף להיות מיליארדר בין אנטישמים משנורר בין יהודים.
מי אני שאתווכח איתו?
וכשאנחנו יושבים בביתו המרווח ומתענגים על עוגת שוקולד שנאפתה אי־שם בגן עדן, ולוגמים בשקיקה מהקולה זירו, הוא מגלה לי מצפונות ליבו. 7 באוקטובר 2024, היום שבו זכרים מחמאס דהרו למדינת אהבתו וטבחו ביהודיה, הוא מספר לי בשיברון לב, הרס אותו. ומאז, הוא אומר בקול עצוב תוך שהוא לוגם מהזירו, הוא לא יכול לישון בלילות. למה, מה עניין שמיטה להר סיני? "כי את לילותיי אני מעביר בבכי", הוא משיב ועיניו זולגות דמעות. ומאז אותו יום מר ונמהר, ממשיך ביל, קיבוץ בארי מדבר אליו הרבה יותר מניו יורק.
מה אומר ומה אדבר? אני לועס מהעוגה המטיפה שוקולד שחור משחור וחולם על גן העדן אי־שם במרומים.
האם עכשיו, אני לפתע מתעניין, חושב הוא לעלות למדינת השנוררים?
לאו דווקא.
יחד עם זאת, שמעו נא יקיריי, יום אחד לפני כשבוע או שבועיים הוא עשה מעשה. מה המעשה שעשה ד"ר ביל? ובכן, הוא קנה כרטיס טיסה לנמל התעופה בלוד, ומשנחת בארץ האהובה מיהר הוא לבארי.
מה עשה הדוקטור הבוכה בבארי, ואיך הגיע לשם? למיטב ידיעתי העברית שבפיו אינה מן היעילות, האם מישהו הסיע אותו לשם?
"האנשים בבארי לא רוצים תיירים ולא מקבלים תיירים, אבל מישהו הסיע אותי לשם והכניס אותי".
כמה עלה התענוג? אני שואל בעודי מרביץ לעיסה עמוקה מעוגת השוקולד. "25 אלף דולר".
סליחה? 25 אלף? דולר?
"זה מה שביקשו ממני. מי שרוצה לבקר בבארי יתקבל בברכה אם יהיה מוכן לשלם את ההוצאות הדרושות לבנות את המקום מחדש".
מי ביקש את הסכום הנאה הזה? אני שואל את כבוד המיליארדר הבכיין. בזה, לצערי, הוא לא מוכן לשתף אותי.
לתומי חשבתי, אני אומר לו, שמדינת השנוררים היא זו שמשלמת את ההוצאות. לא כך?
הבן אדם אינו עונה.
ד"ר ביל נשאר בארץ מכורתו ימים נוספים, ורק האל יודע מה עוד הוא שילם שם, ועתה הוא בניו יורק עושה כסף ובוכה, אוכל עוגה ושותה קולה, ובלילות הוא ער.
אסתי
גם אסתי, יהודייה כשרה למהדרין שאוכלת רק גלאט כשר וגרה בניו ג'רזי, משוגעת על ישראל. זה איום ונורא מה שקורה באמריקה, היא אומרת לי. האנטישמיות פה שורצת בכל חור ובכל פינה, והמדינה הזו, שהיא ביתה מיום היוולדה, נהפכה בִּן־לילה למלכודת שנאה ופרץ איבה. לאיפה שהיא רק לא הולכת, היא אומרת לי, האנטישמים סובבים אותה. האוניברסיטאות מלאות בשונאי יהודים, הרחובות מוצפים באנשים המקללים את בני דתה, ולה לא נותרה ברירה, היא אומרת, אלא להישאר סגורה בשכונתה, טינק. טינק היא שכונה יהודית, ברובה לכל הפחות, ושם היא מרגישה בטוח.
האם אכן כך הדבר?
קראתי באיזה עיתון אחד, ששמו אם איני טועה הוא ה"ניו יורק טיימס", שכל מיני אנשים עם כל מיני פרצופים, ובכלל בלי מסכות, מופיעים אצלכם מדי פעם בטינק ודורשים פלשתין משוחררת מהנהר ועד הים. האם בעלי העיתון המציאו את הפרצופים הלא מכוסים האלה?
הו כן, היא עונה, כאילו לפתע נזכרה בסיפור עתיק יומין שהתרחש שנים רבות לפני יציאת מצרים הידועה. "המפגינים הם לא מטינק".
וכשדברים כאלה קורים, אסתי הכשרה למהדרין מסתגרת בביתה פנימה, כמנהג שאר בנות מלכים, שותה כוס תה אורגני ומברכת "בורא נפשות רבות".
האם את חושבת לעבור לגור בארץ היהודים אי־פעם בעתיד?
מובן שלא. ילדיה פה, היא אומרת, וכמנהג אימהות יהודיות מיום היות עם ישראל לעם היא נשארת עם ילדיה.
וילדיה, האם הם חושבים שאולי כדאי להם לעזוב מקום שבו שונאים אותם ולהתיישב במדינת היהודים?
"רולטה רוסית בשמיים": פקחי טיסה וטייסים ללא משכורת גורמים לכאוס אווירי
האנטישמיות פורחת בסביבה הכי קרובה של טראמפ: אריאל כהנא מסביר | צפו
פרסומת | איך מתחייבים למחיר הנמוך בישראל?
מהפכת התיירות של ממדאני: תקציב ענק, צאר תיירות ומונדיאל שישנה את העיר
"כיבוש וטיהור אתני": הופעה של אינפקטד משרום באוסטרליה עומדת בפני ביטול
מובן שלא. האמא באמריקה, והם לא ישאירו אותה פה לבד. ילדים יהודים לא עושים דברים כאלה, חלילה וחס. לא יישמע כדבר הזה בישראל!
תומר
תומר הוא אדם חכם, וישראלי גאה. מאוד קשה להיות יהודי בגולה בימים אלה, הוא אומר לי בכנות גמורה. תומר ואני יושבים במסעדה ישראלית, שותים קפה הפוך ואוכלים שקשוקה. השקשוקה, אם אתם מעוניינים לדעת, היא לא מי יודע מה, אך עדיין אכילה. מי שהתחילו פה את ההפגנות נגד ישראל, הוא אומר, הם היהודים עצמם. אנשי "קול יהודי לשלום", הוא אומר, הם שהתחילו בהפגנות, ב"גרנד סנטרל" ובמקומות אחרים, ומאז יש הפגנות בכל אמריקה, ורבות הפעמים שיהודים אמריקנים הם שמנהלים אותן.
האם הוא חושב לחזור לישראל ביום מן הימים? דבר זה לא עלה עדיין על דעתו. המצב עדיין לא כל כך נורא, הוא טוען.
לוּ היה לך ילד קטן, נגיד בן 4 שנים, ולוּ היית דתי, האם היית הולך איתו ברחובות ניו יורק וכיפה לראשו? אני שואל. לא, זאת הוא לא היה עושה.
בכביש שלידנו עובר אוטובוס ציבורי, שעליו הדביקו צדיקי ניו יורק ניירות עם קריאות קודש שונות ומשונות. "המיסים שלכם מפוצצים תינוקות", כתוב שם באנגלית משובחת. "תשוחרר פלשתין". ברחוב הסמוך, תמונות ישראלים חטופים בשבי חמאס שמאן דהו תלה על עמוד ציבורי, נתלשו לקרעים, שלא להזכיר את האינטרנט המלא בהסתה נגד יהודים באנגלית אמריקנית צחה. אך כל זה לא כל כך נורא, כמובן.
חביב
לא רק היהודים שאיתם אני מדבר על הנושא מעדיפים ששמם לא יוזכר. תאמינו או לא, יש גם גויים שמעדיפים ששמם לא יוזכר בשום מקום. ידידי מלבנון, פליט ממדינתו, שאיתו אני מרבה בשיחה בימים טרופים אלה, ושעל דפים אלה אקרא לו חביב, לא יצהל לראות את שמו מתנוסס מעל דפי עיתון ישראלי. מובן שלו יש סיבה טובה לכך. לא, הוא לא מיליארדר, וילידיו לא גרים לידו. משפחתו, לצערו, לא גרה פה. היא בלבנון.
ומה חושב לו חביב? "אין לבנוני, או כל אדם אחר בעולם הערבי", הוא אומר לי, "שאוהב את הפלשתינים. "בלבנון אנחנו קוראים להם 'בלגים', לא 'פלשתינים'. בלגים!"
למה בלגים?
"טיפשים".
"בלגים" זה טיפשים בערבית לבנונית?
"אצלנו אם אתה אומר שמישהו 'בלגי', הכוונה היא שהוא טיפש".
הם באמת טיפשים?
"יותר גרוע. הם עולים לכולנו על העצבים. כל הזמן מתלוננים, כל הזמן בוכים, ויש להם יותר כסף מכולנו".
איך הבלגים עושים כסף?
"הם לא עושים, הם מקבלים. כל העולם נותן להם. תלך לשכונות הפלשתיניות בלבנון ותראה אותם אוכלים הכי טוב, מלובשים הכי יפה, ולא חסר להם דבר. והם אלה שעושים בעיות לכולם. מי התחיל את מלחמת האזרחים בלבנון? הפלשתינים. ולמען האמת, אנחנו המטומטמים. אנחנו, הלבנונים, נתנו להם נשק שיפעילו אותו נגד ישראל, והם הפעילו אותו נגדנו, הנוצרים. הם טבחו בנו. וכך התחילה מלחמת האזרחים. הם היו בירדן, הירדנים אירחו אותם, ומה הם עשו לירדנים? הם ניסו להפיל את הממשל, עד שהמלך חוסיין קלט אותם וירה בהם. הם הלכו לתוניסיה, ומה עשו שם? כמו תמיד, רק בעיות. וזה מה שהם עושים לישראלים".
חביב, נוצרי לבנוני, לא באמת הכיר יהודים לפני שהוא הכיר את עבדכם הצנוע, ומאז שינה את דעתו לחלוטין לגבי היהודים. וחביב, שתדעו, אינו בלגי. בכלל לא. "פה באמריקה", הוא אומר לי בחיוך, "אני מציג את עצמי כפלשתיני, לא לבנוני".
למה?
"כי פה אנשים אוהבים פלשתינים. הם צועדים ברחובות וצועקים 'תשוחרר פלשתין מהנהר ועד הים'. אין להם מושג איפה הנהר מתחיל ואיפה הים נגמר. העיקר פלשתין ופלשתינים. אז אני פלשתיני".
"שמע, יאבא", הוא אומר לי על כוסית וויסקי סקוטי משובח, "שמע. הישראלים לא מבינים אם מי יש להם עסק. הם יכלו לסיים את המלחמה בניצחון תוך שבועיים, לשטח את עזה. אבל הם בלגים, היהודים שלך".
יאבא, הוא קורא לי. בזמנו ג'יבריל רג'וב קרא לי אבו עלי, אבל הלבנוני שלי קורא לי יאבא.
שיהיה.
ויאבא, ידידכם הקטן, לא שתיין גדול. תנו לו עוגת שוקולד עם זירו והוא בעננים. אלא שכרגע אין לו עוגה, רק לבנוני עם וויסקי, וכל מה שעובר לו בראש זה הרבי שלו מהעבר והחביב שלידו מההווה. חביב הוא היחיד שיש לו באמת סיבה שלא אזכיר אותו בשמו. למה היהודים שלי, שאפילו אחד מהם אינו פליט לרפואה, מפחדים לדבר בשמם? למה רק בפורים אנחנו גיבורים עם מסכות? אולי, מי יודע, זה מה שאלפיים שנות גלות - שמהן עדיין לא השתחררנו - עשו לנו. אנחנו, אפילו אם אנחנו לא מוכנים להודות בזה, פחדנים.
האם אכן כך?
פרופ' סורוצקין
אני פונה לפרופ' דוד סורוצקין (זה שמו האמיתי!), אחד מהמשכילים הגאוניים ביותר בארץ הקודש שהיתה לי הזכות להכיר, ומבקשו לחוות את דעתו על אשר קורה בישראל של ימינו. "יהודים אינם יודעים להתמודד עם ריבונות, יש להם דנ"א היסטורי הרסני", הוא כותב לי.
ופרופ' דוד, שתדעו, לא זורק מילים סתם.
כן, ידידיי, הגיע הזמן להודות. אנחנו לא בדיוק יודעים מה שאנחנו עושים.
ואנחנו פחדנים. אנחנו נישאר סגורים בבית, כמו בימי הקורונה העליזים, ולא נעזוב. נזרוק 25 אלף דולר לכל הרוחות ונבכה לנו בלילות, אבל לא נזיז רגל. אף אחד מאיתנו הוא לא המלך חוסיין, אך חלק מאיתנו בעלי קולות יהודיים משונים.
אז שיהיה לכולנו חג פורים שמח, ובל נשכח את המסכות. ואם בא לכם לשלוח לי משלוח מנות, אתם הרי יודעים מה שאני אוהב: עוגה מלאת שומן, עם קולה נטולת קלוריות.
חג שמח!