לפני כמה שבועות התבקשתי לדבר באיזשהו אירוע קהילתי אצלנו. בדבריי אמרתי שלא ייתכן שבחוץ מתחוללת מלחמה, עם הרוגים ופצועים, חטופים ומפונים, ואנחנו נקיים את השגרה שלנו כרגיל. בתום האירוע ניגשה אלי אם שכולה, שכמה מילדיה היו באותו זמן בלב עזה, ואמרה לי - "להפך! כל המחיר האדיר ששילמנו הוא רק כדי שכאן בעורף תהיה שגרה. אל תיקח לנו את זה".
למדתי לקח, וכמה ימים מאוחר יותר באירוע אחר דיברתי על חשיבות השגרה ועל כך שלמרות המלחמה אנחנו מתאמצים להמשיך כרגיל. בתום דבריי ניגש אלי אבא כועס, שהבן שלו נפצע קשה במלחמה, ואמר - "איך אפשר? הבן שלי שוכב פצוע, תלוי בין חיים למוות, ואתם ממשיכים כרגיל כאילו לא קרה כלום?"
האמת היא ששניהם צודקים. מצד אחד יש משהו אדיש ואטום, כמעט אכזרי, בלהמשיך כרגיל כשיש חטופים בעזה, חללים ופצועים. כשמאות אלפים עקורים מביתם וכשקולות המלחמה רחוקים מלשכוך. ומצד שני, שימור השגרה הוא דבר חשוב, שלא לומר קריטי, להמשך העמידה שלנו בעת הזו. החוסן של העורף, שמתבטא בין השאר, בקיום השגרה, הוא יסוד חשוב לקיום שלנו כאן.
פרשת "ויקרא", ובעצם ספר "ויקרא" כולו, עוסקים בקורבנות המוקרבים במשכן באירועים שונים. הפרשה פותחת בקורבנות היומיומיים - קורבן העולה, המנחה והשלמים. היא מתארת את הפרוצדורה לפרטי פרטים: "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא א, ה), פעולות שנעשו במשכן ובמקדש כמה וכמה פעמים בכל יום.
בהמשך הפרשה ממשיכה התורה לתאר את מעשה הקורבנות, אך עוברת לקורבנות הנוגעים לאירועים חריגים ונדירים ביותר - למשל, קורבן "שגגת כוהן גדול" או "פר הֶעְלֵם דבר של ציבור", קורבנות שהיו קרבים על המזבח בעקבות אירועים קיצוניים וחריגים, כמו מציאות שבה הכוהן הגדול שגה בהוראתו ההלכתית לעם ובעקבות כך העם חטא במעשיו: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת" (שם ד, ג). הקורבנות הללו מאופיינים בפרוצדורה שונה. הם נעשים מחוץ למשכן ומחוץ למחנה, וצורת ההקרבה והעשייה שלהם אחרת משל קורבנות השגרה.
מתברר כי גם בימים שבהם הקריבו את אותם קורבנות חריגים, המשיכו הכוהנים להקריב גם את הקורבנות היומיומיים הרגילים. שבירת השגרה ושינוי השגרה היו שלובים זה בזה. אירועים חריגים קיבלו ביטוי מפורט בחיים המקדשיים, אבל לעולם לא על חשבון קורבנות התמיד הקבועים והשגרתיים.
בוויכוח הסוער כיצד לחגוג השנה את פורים כולם צודקים. אלו שדורשים לקיים את העדלאידע כרגיל ואלו שדורשים לבטל אותה. אלו שחושבים שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, ראוי וצריך להתאמץ ולחגוג, ואלו שחושבים שדווקא השנה צריך להסתפק במינימום של המינימום. כבר שמעתי גם את הקולות הללו וגם את הקולות ההפוכים ממשפחות שכולות וממפונים, מאנשים שהמלחמה פגעה בהם במעגל הקרוב ביותר ומאלו שהיא רחוקה מאוד מעולמם.
קראתי את הדברים שכתב בן משפחה של חטוף, שטען שקיום אירועי הפורים בערים הגדולות הוא הפניית עורף לאחינו ששם, וקראתי את דבריה של האם השכולה שמתחננת, ממש מתחננת, שאירועי הפורים בערים הגדולות יתקיימו, ובגדול. קראתי והסכמתי עם שניהם. אז מה בכל זאת נעשה?
ייתכן שפרשת "ויקרא" נותנת לנו קריאת כיוון. שבירת השגרה ושימור השגרה אינם בהכרח תנועות סותרות. הקורבנות הקבועים הוקרבו בצד אלו של האירועים החריגים. השגרה לא בוטלה, אך האירוע החריג קיבל תשומת לב מיוחדת. פר כוהן המשיח שחטא נעשה באופן הייחודי והחד־פעמי, אבל בצד קורבן התמיד הקבוע. חשוב להנכיח את החריגות והייחוד של השנה הנוראה הזו, ואפשר לעשות זאת גם כשמקיימים את אירועי הפורים השגרתיים.
ואולי, רק אולי, כדאי לנהל את הדיון הזה בקצת יותר סבלנות וחמלה. אלו שרוצים להמשיך "כרגיל" לא שכחו את הכאב, ואלו שדורשים שינוי מהשגרה לא פוגעים בחוסן ובעורף. אלו וגם אלו רוצים בטוב. אלו וגם אלו מבטאים קולות שחייבים להישמע. למען האמת, הם מבטאים את הקולות הללו אחד עבור השני. דורשי השגרה מחזיקים את השגרה גם עבור אלו שחייהם עצרו מלכת. ואלו שכואבים ומתאבלים עושים זאת גם עבור אלו שממשיכים כרגיל. בין שני הקולות הללו צריך חיבור וחיבוק, לא ויכוח ומריבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו