בחזרה לקונצנזוס: משפחות החטופים הבינו שכדאי להתרחק ממי שגורם להן נזק

ההתנפלות על שר האוצר שקבע ששחרור החטופים "אינו הדבר הכי חשוב כרגע", היתה מיותרת. גם חברי קבינט המלחמה, מרה"מ בנימין נתניהו ועד בני גנץ וגדי איזנקוט, סבורים כך. איש מהם לא הציע להיכנע לתנאי חמאס ולסגת מעזה בתמורה לשחרורם, וכך גם רוב משפחות החטופים, למרות כאביהן וחששותיהן הבלתי נתפסים.

נתניהו סבור כי ההשתלטות של כמה גורמים דומיננטיים ועתירי ממון - כולל באמצעות גורמים בעלי עניין מעבר לים - על מטה המשפחות, נועדה בראש ובראשונה לפרק את הממשלה, לתקוע טריז בין חלקיה, ולהביא להפלתה או להכנסתם של גורמים מתונים, שיתמכו בתוכניות הממשל האמריקני ביום שאחרי בעזה.

לדעתו של רה"מ, כאשר בכירים אמריקנים - מהנשיא דרך מזכיר המדינה ובכירי הבית הלבן - מאשימים את ישראל בכך שהיא להוטה פחות מארה"ב להחזיר את החטופים, לא החטופים בראש מעייניהם, אלא הפסקת האש הממושכת שתהיה חלק מהעסקה. אולי אחריה, כך הם מקווים, לא תחזור המלחמה להיות כפי שהיתה, אם בכלל.

בעוד יש גורמים שמנסים ליצור משוואה שלפיה כל עוד אין שחרור חטופים - משמע הממשלה לא עושה מספיק או שלא אכפת לה מהם, סבור נתניהו שהמאבק אחר לגמרי. שהמסרים האלה טומנים בחובם ניסיון להכתיב השקפת עולם מסוכנת, שסופה דם, אש ותמרות עשן. לא סתם יצא מגדרו להבהיר לממשל האמריקני, באמצעות הצבעה פה אחד בממשלה ו־99 ח"כים בכנסת, שתוכניתם להכתיב הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל ירדה מהפרק.

הנוסח שנבחר בקפידה, שלפיו ההתנגדות ל"תוכנית שתי המדינות" נובע לא מעצם הרעיון אלא מניסיון ההנחתה החד־צדדית, אפשר גם ליאיר לפיד ולבני גנץ לתמוך בהצהרה, והמסר הושג: הציבור הישראלי ברובו המכריע מתנגד להקמת מדינה ערבית נוספת ביו"ש, לפחות נכון לעכשיו.

בשבועות האחרונים איתרו בסביבת נתניהו משפחות שלא אהבו, או לכל הפחות לא הבינו, את הקו שמוביל מטה משפחות החטופים. לא מדובר על משפחות הפורום הנגדי, פורום תקווה, אלא משפחות פעילות בתוך המטה המרכזי. היחסים עימן הלכו והתהדקו. אנשי נתניהו דאגו להעביר את המסר שראש הממשלה איתן. שבניגוד לנטען, הממשלה כן עושה הכל לשחרור יקיריהן, כולל סיכון חיי חיילים. מספר בני המשפחה שהצטרפו לשיח הבלתי אמצעי הזה הלך וגדל. בעוד מטה המשפחות הלך והקצין את המאבק, הלכו הם והתרחקו ממנו.

הקש היה הקמפיין של מטה המשפחות שבמרכזו המסר כאילו לאנשי הימין לא אכפת מהחטופים. שהם לא אוהבי אדם כמו בשמאל. היתה זו חרב פיפיות. בני משפחות רבים לא יכלו להבין כיצד נושא שאמור היה להיות כל כך קונצנזואלי הפך לנושא פוליטי ושנוי במחלוקת - מימין ומשמאל. כל עם ישראל אמור לחבק אותנו, אמרו, לא להפגין נגדנו.

מכאן נסללה הדרך להוצאתו של רונן צור, שזוהה על ידם כגורם פוליטי מתסיס. מבחינת סביבת נתניהו מדובר בהישג לא מבוטל. אמנם יש משפחות שהחריפו את הצעדים עד כדי חסימת נתיבי איילון, אבל הרוב התנערו. באיחור מה, הבינו שהמאבק על הלב הישראלי חשוב מהמאבק בממשלה.

נקודת יציאה

ישיבת סיעת "המחנה הממלכתי" התקיימה השבוע בזום, כשברקע הדיווחים מהדיון שהתקיים אצל ראש הממשלה בעניין הר הבית ברמדאן וההצבעה המתוכננת על שלילת "תוכנית שתי המדינות" בממשלה ובכנסת. איזנקוט הגיע לישיבה כשהוא טעון. הוא תקף בחריפות את ראש הממשלה על כך ש"נכנע", כלשונו, לבן גביר ומתכוון להטיל הגבלות על עליית ערבים ישראלים להר הבית ברמדאן, והזהיר כי החלטות כאלה עשויות להביא להתלקחות אזורית. הוא גם זעם על החלטת נתניהו להביא את שלילת תוכנית שתי המדינות להצבעה בממשלה וקבע שמדובר במהלך מיותר, שמסכסך אותנו עם האמריקנים שלא לצורך. הוא ציין שאמנם לא היתה לו ברירה והוא הצביע בעד, באמצעות פתק שהשאיר לפני שעזב את הישיבה, אבל תקף את ההחלטה להביא זאת להצבעה.

הרגשתם של המשתתפים היתה כי איזנקוט כבר על הקצה, על אדי הדלק האחרונים שמאלצים אותו להישאר בממשלה בעל כורחו. שבעוד רגע יבוא הפיצוץ. הוא לא יחכה לגנץ, אלא יודיע לו שהוא עוזב ויציע לו לפרוש איתו. להערכת כל חברי המפלגה, לגנץ לא יישארו הרבה ברירות.

ככל שהרהורי הפרישה של גנץ ואיזנקוט מתגברים, כך עולה סף המתח בינם לבין חברי "תקווה חדשה" של גדעון סער, יפעת שאשא ביטון, זאב אלקין ושרן השכל. נכון לעכשיו, גם אם אלה יעזבו - אלה יישארו. בינתיים דוחה גנץ את הקץ. תוקף את הממשלה, ונשאר חבר בה. מבקר אותה משמאל, בעוד שותפיו עוקפים אותה מימין. גנץ תוקף את נתניהו על כך שאינו מקבל "החלטות מנהיגותיות", ומפגין בעצמו היסוס וחשש מהבעת עמדה בנושאים פעוטים בהרבה מאשר עסקת חטופים או כיבוש רפיח. אפילו בנושא הדחת עופר כסיף מהכנסת נמנע מנקיטת עמדה ופשוט ברח מההצבעה.

אחרי ההצבעה על הדחת כסיף, שרן השכל תקפה בגלוי את גנץ ואיזנקוט הנעדרים. זו אבן דרך נוספת שחשפה את היריבות בין שני הפלגים, שרצו ביחד בבחירות, ממשיכים לקיים סיעה אחת בכנסת, אולם מנהלים סדר יום שונה"

אחרי ההצבעה על ההדחה, שנפלה, תקפה השכל בגלוי את גנץ ואיזנקוט הנעדרים. היתה זו אבן דרך נוספת שגילתה לעין כל את היריבות בין שני הפלגים, שרצו ביחד בבחירות, ממשיכים לקיים סיעה אחת בכנסת, אולם מנהלים בפועל סדר יום שונה ואף מנוגד כמעט בכל נושא. אפילו בבחירות המוניציפליות, שבהן מתמודדות שתי המפלגות - כחול לבן ותקווה חדשה - אי אפשר לספור את שיתופי הפעולה ביניהן על יותר מכמה אצבעות. ברובן המכריע של הערים מריצות המפלגות מועמדים שונים ואף יריבים.

יתרה מזאת, בשיחות סגורות מאשימים חברים בתקווה חדשה את גנץ ואיזנקוט בהדלפות מהקבינט ומקבינט המלחמה. "מי נתן לעיתונאי חדשות 12 מכתב שאיזנקוט כתב לחברי קבינט המלחמה שבו הוא חבר? ביבי? לפי אופי ההדלפות, שתמיד נגד נתניהו ושרי הליכוד, ברור שהשניים האלה הם שמדליפים בלי סוף", אמר השבוע אחד הח"כים בפורום סגור. הוא גם האשים אותם בחתרנות של ממש נגד הממשלה, תוך מגעים בלתי פוסקים עם בכירים אמריקניים, לדבריו, שמנצלים אותם לקידום האינטרסים האזוריים שלהם, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרסים שלן מדינת ישראל.

פורום המצפן

שיתוף הפעולה התחיל כאירוע נקודתי. אחרי הלחץ של מערכת הביטחון לקיים דיון על "היום שאחרי", כאשר ברור שהכוונה בעיקר להתנערות של הצבא מניהול ענייניה האזרחיים של רצועת עזה והכוונה להעבירה לגורם לא־ישראלי אחר, חשבו השר עמיחי שיקלי וח"כ משה סעדה, שהגיע הזמן להציב על השולחן תוכנית אחרת. כדי להוות משקל פוליטי בסיעה צירפו השניים גם את חברי הכנסת דן אילוז ובועז ביסמוט, והשיקו יחד את "תוכנית ההכרעה" שחלקים ממנה כבר אומצו על ידי קבינט המלחמה.

אבל פורום הרביעייה לא התפרק - להפך. למעשה, מאז ועד היום, יזמו ארבעת חברי הכנסת כבר כמה וכמה ניירות עמדה, דיונים סיעתיים (למשל בעניין ההתנגדות לכניסת פועלים ערבים מיו"ש, שאליהם צירפו את ניר ברקת וביקשו ממנו להציג תוכנית מפורטת בעניין), וידם עוד נטויה. הפגישות ותיאומי העמדות הפכו קבועים. מידי יום שני, בין שיש ישיבת סיעה ובין שאין, מתכנסת הרביעייה לדון בשלל נושאים שעל סדר היום, או מייצרת סדר יום משלה, סיעתי ולאומי.

שרים וחברי כנסת מהליכוד כבר מכירים את הפורום, וחלק לא מבוטל מהם כבר ביקשו להצטרף. להפוך מרביעייה לחמישייה, ואז לשישייה וכן הלאה. אבל תנאי הסף קשים. מדובר בחברי כנסת הרואים עצמם כמצפן אידיאולוגי. הכפיפות שלהם, בעיניהם, היא לערכי הימין ולא ללחצים פוליטיים.

כל מי שנחשד שהפעלת לחץ מצד ראש הממשלה ואנשיו יתקפל בהצעה זו או אחרת, לא יכול לקבל כרטיס כניסה. כך גם מי שנחשב לעוין לנתניהו, כדי לא להפוך את הפורום למזוהה פוליטית עם מתנגדי נתניהו בליכוד. הרביעייה שיתפה פעולה עם כמה ח"כים ביוזמות נקודתיות, אולם עד כה לא נמצא אדם נוסף שמתאים מבחינתם להצטרף כחבר קבוע.

השתלטות זוחלת

לא חוק הגיוס, לא ענייני המלחמה ולא עסקת החטופים - מה שמעניין את חברי המפלגות החרדיות בשבועות האחרונים ומעסיק אותם מבוקר עד ליל הן הבחירות המוניציפליות. כל ח"כ קיבל גזרה, אין עוזר פרלמנטרי שלא קיבל משימה. ככל שיום הבחירות מתקרב - המתח גואה. התחרות אדירה, וכמה מבחני כוח משמעותיים, שעשויים להשפיע דרמטית על הפוליטיקה הארצית ועל יחסי הכוחות החרדיים בתוך הכנסת, מוטלים על הכף בכמה ערים, שבהן מתחוללת סערה של ממש.

בניגוד לסיעות שבכנסת, בערים החרדיות המפלגות מפורקות לגורמי־גורמים, חסידויות ותתי־זרמים, עם אינספור דילים ואינספור יריבויות, שהופכים את המערכה המוניציפלית לאירוע חסר פרופורציות השואב אליו משאבים, זמן, כסף, וגם אנשים, רובם ככולם רוצים להיות כבר לאחר מכן.

רק לדוגמה: בעוד מהדורות החדשות בערוצים הכלליים עוסקים מטבע הדברים בענייני המלחמה, בתקשורת החרדית מפנות הכותרות הראשיות כבר תקופת־מה למערכה המוניציפלית. בעוד חברי הכנסת משאר המפלגות עוסקים בענייני ביטחון, מדיניות, נושאים חברתיים, חוק הגיוס וההתנצחויות הרגילות בין קואליציה לאופוזיציה, עסוקים הח"כים החרדים מבוקר עד ליל בנעשה בבית שמש, באלעד ובבני ברק. ומי שמצליח להרים את הראש קצת מעל גובה הכתפיים, מבחין בכך שהמערכה החרדית האמיתית נמצאת בכלל בעיר צפת.

מחצית מתושבי צפת הם חרדים. אולם עד כה לא כיהן בעיר ראש עירייה מהמגזר. הפעם נראה כי ניצחון המועמד החרדי, יוסי קקון, הוא כפסע מהדחתו של ראש העיר המכהן שוקי אוחנה, שיסיים השבוע קדנציה ראשונה בתפקיד. סביב מועמדותו של קקון מאוחדים כלל החרדים בעיר, מברלסב ועד שלמי אמונים, ליטאים, ש"סניקים וחסידים, וההרגשה היא שהמהפך בהישג יד. במידה שיתממש, תושג שליטה חרדית בעיר שמינית בישראל, נוסף על שבע הערים החרדיות הקיימות.

בציבור החרדי רואים בכך יעד אסטרטגי. בית שמש הפכה לחרדית בימיו של משה אבוטבול, שבנה בה בשנים בודדות ארבעים אלף יחידות דיור מותאמות למגזר ושינה את צביונה. בחירתה של ד"ר עליזה בלוך לראשת העיר זו תקלה חד־פעמית מבחינתם, שהצליחה כתוצאה ממאבקים פנימיים. אף שהדמוגרפיה בעיר כבר ברורה לכל, שוב מוצאת את עצמה בית שמש במאבקי כוח ובמלחמות חרדים.

גם ירושלים היתה ונותרה יעד אסטרטגי עבור הציבור החרדי, אולם המאבק על צביונה ימתין לימים שאחרי משה ליאון. ראש העיר המכהן הצליח בחמש השנים האחרונות להיות ראש העיר הקונצנזואלי ביותר, ללא מתחרים, המקובל על כל הזרמים והפלגים בעיר. ליאון בינתיים נהנה מתמיכה, ומדובר בחובש כיפה, אולם דבר אחד כבר ברור בבירה: הימים של ראש עיר כדוגמת ניר ברקת, אהוד אולמרט או טדי קולק, כנראה ייכתבו בספר דברי הימים של ירושלים, אולם חלפו מבלי שוב.