קטאר יכולה כבר להיות מוגדרת כשווייץ של הטרור. לכן כל כך מעליב וחרפתי לראות את התחרויות של אליפות העולם בשחייה משודרות מדוחא, בירת קטאר. ג'ייסון גרינבלאט, שצבר הרבה שעות מזרח־תיכוניות ופלשתיניות בזמן ממשל טראמפ, אמר השבוע בראיון כי "ארה"ב או ישראל יכולות ללחוץ על קטאר לשלוח את הנהגת חמאס לאיראן או למקום אחר". זה יכול לקרות במסגרת עסקה לשחרור החטופים.
עכשיו נראה שהדרך הכי קצרה לסיום המלחמה היא פעולה רחבה ברפיח, כמו שזה נעשה בחאן יונס; ואם יש הבנות עם מצרים - אז גם השתלטות על ציר פילדלפי. זה התבהר השבוע בעקבות המבצע המוצלח לשחרור פרננדו ולואיס שנחטפו מקיבוץ ניר יצחק. מהלך הכרעה ברפיח יגדיל בוודאות את הלחץ על הנהגת חמאס ושארית כוחות המחבלים שלו, אבל יש כאן עניין נוסף: זה יאפשר לישראל לקבל סוג של הפסקת אש בשלבים במסגרת עסקה לשחרור החטופים. צה"ל צריך להגיע למצב שבו למעשה הוא משלים את רוב יעדי המלחמה, ואם תתאפשר עסקה לשחרור כלל החטופים במקצה אחד, אפשר יהיה להסכים לאותה הפסקת אש ארוכה שתהפוך למעשה לסיום המלחמה. הזמניות לכאורה, אפילו למשך שבועות, תאפשר לצה"ל ולשב"כ להחזיק שוט הרתעתי משמעותי כלפי חמאס. כל פעילות עוינת לאחר הפסקת אש מדורגת, תהיה עילה לחידוש המבצעים נגד שאריות חמאס.
בתקשורת פורסמה תוכנית, שדוגלים בה גנץ ואיזנקוט. לפיה, נפעל ברפיח לאחר ההפוגה הממושכת הקשורה בעסקה לשחרור חטופים. הטענה היא שיש הסכמה בין ראש הממשלה נתניהו לגנץ ולאיזנקוט לגבי הצורך בטיפול נרחב ברפיח. אלא שביבי רוצה רפיח עכשיו, וגנץ רוצה רפיח אחר כך. גנץ ואיזנקוט מנסים גם לסנכרן את המהלכים הצבאיים ושחרור החטופים עם מהלכים מדיניים שונים. בנושא רפיח, זאת כנראה טעות לדחות אותה לשלב מאוחר בתהליך שחרור החטופים, בין השאר משום שאין היגיון מצד חמאס לשחרר את כל החטופים ואז לקבל עוד מתקפה של צה"ל. יש גם אפשרות סבירה מאוד, שההפוגה הארוכה לא תיגמר ובזאת תמו שידורינו, כשרפיח נשארת על כנה.
עדיף לישראל להגיע לנקודה הקריטית במשא ומתן כאשר היא קרובה לסיים את סדר היום הצבאי, קרי: השמדת גדודי חמאס ברפיח והשתלטות על פילדלפי. למהלך הזה יש משמעות רבה לא רק כלפי חמאס, אלא גם ואולי בעיקר כאיום על הגורמים המתווכים. הגענו למצב שארה"ב, מצרים וקטאר הן למעשה נגד ישראל. רואים את הפניית העורף המכוערת מצד הנשיא ביידן ונושאי כליו. נתניהו כתב בספרו האוטוביוגרפי כי בצוק איתן ישראל דרשה להוציא את קטאר וטורקיה מהמשא ומתן על הפסקת האש ולנהל אותו רק מול מצרים. גם ממשל אובמה דאז נקט עמדה של עוינות כלפי ישראל. עכשיו נראה שמצרים וארה"ב יפעילו לחץ אמיתי על חמאס, רק אם הסכנה בגבול עזה־מצרים תהיה מוחשית.
הצתה מאוחרת
בזמן ממשלת בנט־לפיד־רע"מ היה ניסיון להקטין את הפיגועים ולהציגם כאירוע ללא יד מכוונת. אבל שני חוקרים הבינו שהיד שמנענעת את העריסה היא חמאס
אגב, לא כולם חשבו ש"חמאס מורתע". כמה נוח לגלגל את הכשל המבצעי־מודיעיני של 7 באוקטובר לעבר עולם המושגים הנשגב של אסטרטגיות לפיצול הפלשתינים לשתי רשויות, בניית חמאס באמצעות קטאר. מי ששיקמו במשותף עם קטאר את רצועת עזה בעקבות מבצע שומר החומות במאי 2021 היו המצרים. האם סביר שיוזמות בנייה נרחבות כל כך יתנהלו ברצועה, בלי שכל רשת הביצורים והמנהרות התת־קרקעית תהיה גלויה לעוסקים בבנייה? נראה שהקשר המודיעיני של ישראל עם מצרים היה מוגבל בשנים האחרונות או שהיה חד־סטרי.
בכל אופן, כיוון מחשבה אמיתי צריך להוביל לדבר פשוט יותר; משהו שלקוח מהעולם המודיעיני המקצועי. ישראל נכשלה קודם כל בהבנת הנקרא של המציאות הטרוריסטית, שנפרסה לעיניה החל ממארס 2022 בזמן ממשלת בנט־לפיד־רע"מ. כזכור, בחודש מארס לפני קרוב לשנתיים התרחשה שרשרת פעולות טרור שנמשכה און אנד אוף עד... אוקטובר 23'. איך אפשר לטעון שהיה חוסר הבנה מול האירועים? משום שהיו שני חוקרים מוכרים, במוסד מכובד ומוכר, שבמבט מהיום ברור כי הם הצליחו לצייר את תמונת המודיעין האמיתית לגבי פעילות הטרור הזאת. אלה פרופ' קובי מיכאל ותא"ל (מיל') אודי דקל ב־INSS.
באותה תקופה הקפידו מאוד בתקשורת ובמערכת הפוליטית־צבאית לכנות את הפיגועים "גל טרור". מיכאל ודקל העלו את השאלה, מה אם זו "מתקפת טרור" ולא "גל טרור", שמבוסס לפי התעמולה בתקשורת על חקיינות ופעולות של מפגעים ספורדיים ללא יד מכוונת. נטען אז על ידי הפרשנים, שאין למעשה את מי לתקוף בחזרה. "ומכאן החשיבות לבחינת האירועים מפרספקטיבה של מתקפת טרור, כלומר מערכה שחמאס מוביל מאחורי הקלעים", כתבו שני החוקרים, "בשיתוף פעולה עם הג'יהאד האסלאמי ובהשראת איראן ובסיוע שלה".
כן. מאמר ההערכה הזה פורסם ב־11 באפריל 2022, כלומר בערך באותו זמן שטובי הפרשנים בעיתונות טענו ש"קשה לגבות מחיר מהאויב כשלא יודעים להגדיר אותו". כלומר, מחבלים פלשתינים מפה ומשם, מאום אל־פחם, מיהודה ושומרון, מירושלים ומהנגב רוצחים יהודים - אבל מי לעזאזל האויב? הפרשנים בתקשורת שיקפו כנראה את הלך הרוח הצה"לי־שב"כי; הדברים שנכתבו על ידי הפרשנים הידועים מקורם בתדרוכים של בעלי תפקידים, שהיום שמותיהם נישאים בפי כל, כמו אהרון חליוה, כוכבי, וכנראה גם ראש השב"כ בר.
אבל משום מה דקל ומיכאל קבעו בצורה אמינה מאוד כי יש פה מערכה מתוזמרת רב־זירתית, וכי "המערכה נועדה לשמר את ההישג העיקרי של חמאס ממבצע שומר החומות". וההישג של חמאס מהקיץ הקודם היה הפעלה מתוזמרת של המערכת הפלשתינית הרב־זירתית: ירושלים, פנים ישראל, יהודה ושומרון ודרום לבנון. חמאס גילה יכולת להצית את כל הזירות האלה בו בזמן באמצעות גופי הפרוקסי שלו, תוך שהוא כביכול מקפיד על השקט ברצועת עזה וישראל נאחזת בשקט הזה בכל כוחה, ואף מגדילה את מספר הנכנסים לעבודה בישראל ל־20 אלף.
אתה קורא ואתה לא מאמין שזה נכתב לפני קרוב לשנתיים, כי אלה אותם ניתוחים שנשמעים היום כשחלק מהאנשים התעוררו, לא כולם. "אחת המטרות (של המתקפה) היא לטרפד את התחזקות המעמד האזורי של ישראל על רקע דחיקת הנושא הפלשתיני לשולי תשומת הלב האזורית והבינלאומית". העיקרון הוא לייצר "טרור שלא מקבלים לו אחריות". החוקרים ידעו לאבחן שהג'יהאד האסלאמי וגדודי אל־אקצא שימשו סוכני פרוקסי של חמאס, ונוספו עליהם סוכנים מבצעיים שמזדהים כדאעש. מעניין יהיה לראות בוועדת החקירה העתידית מה היו הערכות אמ"ן ושב"כ במארס-אפריל 22'.
"המטרה היא לשלוט בזירות השונות של המערכה, ובאותה עת לשלול מישראל את הבסיס לנקיטת פעולה ברצועת עזה". האינטרס החמאסי, לפי אותה הערכה, הוא לשמור על רגיעה בעזה, ובמקביל להעצים את הפעלת הזירות האחרות.
אצלנו נענים לאינטרס החמאסי. "מהבחינה הזו, האתגר הגדול (הגדול!) הוא שמירה על עזה מחוץ למשוואה, משום שהשקט נשמר שם כבר עשרה חודשים", כתב אחד הידועים.
אבל אחד הפרשנים גם חרג מקשר השתיקה שאתרג את קואליציית בנט המוזרה וציין בעיה משמעותית. קשה לראש הממשלה להתמודד עם תגובות זועמות של הציבור על גבול ההסתה, "בעודו מתמודד במקביל עם קואליציה שכמעט בלתי אפשרי לקבל במסגרתה החלטות דרמטיות מבלי להביא לפירוקה". דהיינו, רע"מ יוצרת מגבלה פוליטית אסטרטגית, ונוכחותה בקואליציה (יחד עם מרצ) אולי גם גורמת לעיוורון חלקי לגבי חמאס האסלאמיסטי ברצועת עזה. השבוע דווח בכאן 11 על הקשר הפיננסי בין שתי התנועות האסלאמיות.
בשנת 2023, עם כינון ממשלת נתניהו, דבקו בתפיסה של שמירה על השקט בעזה, כשבמקביל ישראל מעצימה את היוזמות שלה נגד הטרור ביהודה ושומרון. חוסר היכולת לראות שהמערכה הרב־זירתית המדוברת כבר הוצתה, היתה גורם עיקרי בעיוורון של שמשון. חמאס החליט שזה עיתוי טוב להפעיל את הזירה העיקרית שלו, עזה. לפי התפיסה הזאת, קשה להאמין שחמאס תכנן לפעול בצורה כזאת שתגרור את ישראל לפעולה שתביא להשמדתו. הוא קיבל תמיכה בלתי צפויה מגוף ישראלי פנימי בדלני, אבל לא הדליק את ערביי ישראל. הוא נכשל בירושלים, ובמידה רבה גם בדרום לבנון. מדינות ערב לא ניתקו יחסים עם ישראל. הוא הצליח להדליק את השמאל הרדיקלי במערב, בארה"ב, ולגרום למתח בין הממשל האמריקני לישראל. אבל המלחמה נמשכת, וחמאס מתקרב להכחדה.
עונת האביב
אם ביקורת הרמטכ"ל לשעבר היא על תקופתו כראש אמ"ן, אזי לתפיסתו אז יש עוד שותפים. דווקא כשפיקד על הצבא, הכין את הכוחות היטב ליום פקודה
בגלריית הדמויות שממלאות עכשיו את תפקיד "האיש הרע" לא נפקד מקומו בתקשורת של הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי. האם לשפוט אותו כראש אמ"ן, תפקיד שסיים כבר לפני כעשר שנים, או כרמטכ"ל שהעביר את הלפיד לרא"ל הרצי הלוי? אפשר לנתח את פועלו כראש אמ"ן, אבל לבוא ולהאשים למשל את מאיר עמית במחדלי ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים זאת בדיחה.
הרקע הוא למעשה "ניוון זרוע היבשה". כך כינה את התהליך תא"ל צ'יקו תמיר בשנת 2013. הרמטכ"ל דאז היה בני גנץ, ושר הביטחון היה הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון. היתה לשניים תפיסה שהשתלבה בהלכי הרוח של הציבור בעקבות ה"מחאה" החברתית של רוטשילד, בנוסח "הציבור תובע מצה"ל השתתפות באוריינטציה החברתית־תקציבית החדשה". תקציב, חברתי וכו'. שר האוצר היה יאיר לפיד.
לנוכח תהליכי הצמצום בכוחות היבשה פורסם אפילו מאמר התרעה ב"וול־סטריט ג'ורנל" תחת הכותרת "ישראל מוריד מעצמה את ההגנות". הנחת היסוד של יעלון ברוח "הטילים יחלידו על הכנים" היתה כי "מלחמות של צבא מול צבא - בצורה שראינו לפני 40 שנה במלחמת יום כיפור - הן פחות ופחות רלוונטיות". קודם לכן הזהיר דווקא יואב גלנט, שלא הספיק להיות רמטכ"ל: אם נדלדל את הכוח היבשתי - זה יהיה פיתוי לנסות נגדנו שוב פלישה יבשתית בכוחות גדולים. למעשה, יעלון וגנץ, וגם שותפם באותה עת כוכבי, האמינו שנכונו לישראל רק עימותים ב"עצימות נמוכה", והקטנת הכוח היבשתי גילמה גם ויתור על יכולת הכרעה.
לאורך השנים התבסס לקח שהכשל המודיעיני העיקרי ב־73' ובמלחמות הבאות לא היה דווקא מחדל ההתרעה, אלא מודיעין טקטי מוגבל מאוד שלעיתים לא היה קיים בכלל, מלבד מה שהמפקדים ראו בעיניהם. בזה טיפל אביב כוכבי בהצלחה רבה, אפילו מהפכנית, כשהיה ראש אמ"ן. ובעיקר צריך לשפוט אותו לפי הכנת הכוחות בשנים שקדמו למלחמת חרבות ברזל. יש הסכמה רחבה שההפתעה הגדולה במערכה היא תפקודו המעולה של צה"ל במבצעים המשולבים מאז הכניסה הקרקעית בסוף אוקטובר. היחידות השונות גילו בשלות מפתיעה ביכולתן לסנכרן את מקורות האש המגוונים שעמדו לרשותן בלחימה רשתית - אם אש מהקרקע של טנקים ואם מסוקים ומטוסי קרב, כטב"מים או ירי מכלי שיט מהים. ובתוך כל זה פעילות ההנדסה הקרבית וזיהוי המטרות וחיסולן על ידי הסתערות של היחידות השונות עם הנעליים הגבוהות על הקרקע. כל הפרשנים מדברים על מכונה משומנת ו"מגרסה".
מבקרי צה"ל, ובראשם כמה שמות ידועים, טענו שצה"ל, וכוחות המילואים בעיקר, לא הצליחו למרות כל שנות האימונים וההכשרות להטמיע את העידן הדיגיטלי בשדה הקרב. ובכן, התברר שהסיכון שלקחו אביב כוכבי וגדי איזנקוט בהעברת הכוחות ללחימה משולבת עם תקשורת רשתית דיגיטלית היה מוצדק. צה"ל לא נראה כך במלחמת לבנון השנייה, ולא בכל המבצעים והסבבים שהביאונו עד הלום.
איזנקוט וכוכבי שינוי את הרכב ציוותי הכוחות ובנו את צוותי הקרב החטיבתיים שמהווים יקום צבאי בפני עצמו, צירוף של כל סוגי הכוח הצבאי. אבל כוכבי הוא גם הרמטכ"ל שלא הבין מה קרה מבחינת חמאס בשומר החומות, וגם לא במערכת הטרור הרב־זירתית שנפתחה במארס 22'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו