החברה שלנו מעריכה מאוד התנדבות. הנכונות של אדם לתת מעבר למה שהוא חייב, להקדיש מזמנו או מכספו לטובת מטרה נעלה, נתפסת בעינינו כאחת המעלות הטובות ביותר שניתן להעלות על הדעת. מפעלי החסד מכל המינים והסוגים שאופפים את המרחב שלנו בחודשים האחרונים, מחממים את הלב ומרוממים את הנפש. עם ישראל מתנדב בהמוניו, ועל כך בוודאי נאה לשבח. אך למרות היופי שבהתנדבות, יש מעלה גדולה ונאה ממנה.
מאמר חז"ל ידוע קובע כי "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף לא, עמוד א) - אף שהתנדבות היא בלי ספק מעלה גדולה ונכבדה, המחויבות היא מעלה גדולה ממנה. מי שמקיים את חובותיו בגדר "מצוּוה ועושה", מצוי בדרגה גבוהה יותר ממי שמתנדב מרצונו הטוב. קביעה זו סותרת הרבה מן התרבות המצויה אצלנו כיום, שמעריכה את מי שתורם מכספו לעמותות ולנזקקים, יותר מאת מי שמסתפק בתשלום מדויק של ביטוח לאומי ומס הכנסה. אנו מעריכים ומורידים את הכובע בפני מי שמתנדב לצאת לקורס קצינים ולחתום קבע במידה גדולה בהרבה מהאופן שבו אנו מעריכים את מי ש"רק" שירת את שירות החובה.
חציו השני של ספר שמות עוסק ברובו בבניית המשכן. כדי לבנות את המבנה המקודש נדרשו משאבים רבים, המגויסים מעם ישראל. פרשת "תרומה" עוסקת בגיוס המשאבים הזה, ובו מצווה משה "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות לה, ב). התרומה היא כינוי לנתינה הוולונטרית והפילנתרופית, הבאה "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שם). לכאורה נראה שבניית המשכן תלויה ברצונם הטוב של בני ישראל, ואם חלילה יחליט הציבור שלא להתגייס למשימה, הרי המשכן עלול שלא להיבנות.
אלא שבהמשך הדרך תהפוך התרומה ההתנדבותית לחובה חקוקה. פרשת השבוע הבא, שעוסקת גם היא בענייני המשכן, תתחיל במילים - "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). מקורו של השמן המשמש לעבודת המשכן אינו בהתנדבות, אלא בציווי. אין הוא תלוי בנדבת הלב של העם, אלא הוא מצווה וחובה. כך גם פרשת השבוע שלאחר מכן, פרשת "כי תשא", הפותחת גם היא בגיוס המשאבים לעבודת המשכן. שם נאמר - "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל, יד-טו). התרומה המתוארת בפסוקים אלו אינה התנדבותית, אלא חובה המוטלת על כל העם, עניים כעשירים.
מעניין לשים לב לשינוי שעוברת המילה "תרומה" בהקשר לגיוס המשאבים לבניית המשכן, בין פרשתנו לבין פרשת כי תשא - מנתינה המבוססת על נדבת הלב, לחובה מוחלטת המוטלת על כל יחיד ויחיד. התורה מלמדת בכך עיקרון יסודי חשוב ובסיסי. אין חולק על כך שנתינה המבוססת על מוטיבציה פנימית היא מעלה גדולה ומבורכת. הצרה היא שלא ניתן להעמיד את בניית המשכן על בסיס התנדבותי בלבד. לכן, את בעיטת הפתיחה של הקמת המשכן אפשר היה לבסס על נדבת הלב, אך את השגרה היומיומית אין ברירה אלא להעמיד על ציווי וחובה. האתגר הגדול הוא לא ההתגייסות הזמנית והחד־פעמית, אלא תחזוק השגרה הממושכת והאפורה.
זה ההסבר הפשוט למאמר חז"ל כי "גדול המצווה ועושה", משום שלא ניתן להקים מסגרת בת קיימא רק על בסיס התנדבות. הניסיון מלמד שגם זוגות שחיים יחד במשך שנים רבות, בוחרים להתחתן לפני שהם מביאים לעולם ילדים. משום שאת ההחלטה הדרמטית הזו (אולי הדרמטית ביותר שמקבל אדם בחייו) קשה לקבל בלא מחויבות חוקית ברורה, שאינה מבוססת רק על אהבתנו ורצוננו הטוב. משפחה אינה רק חברות ורעות, היא מבוססת על ברית עמוקה וחזקה, ואין ברית בהתנדבות. סימן ההיכר של הברית הוא החובה המוחלטת, הברורה והנוקבת.
אחת התשובות השכיחות לדרישה לגיוס בני החברה החרדית ובנותיה היא האמירה שקהילה זו אמנם אינה מתגייסת לצה"ל, אך היא תורמת את חלקה בהתנדבות בזק"א, בידידים, באיחוד הצלה או ביד שרה. כל זה טוב ויפה, ועדיין אין בכך אפילו מענה קלוש לדרישה. הברית הישראלית, הנכרתת בימים אלו בין בתריה של חאן יונס, מבוססת בראש ובראשונה על מחויבות. כשם שלא ניתן לבנות משכן על בסיס התנדבותי, כך גם לא ניתן לבנות מדינה המיוסדת על רצונם הטוב של מתנדבי העמותות. קו פרשת המים המפריד בין בעלי הברית למי שמוציא את עצמו ממנה אינו במידת התרומה, אלא בשאלת המחויבות. מי שנושא בעול החובה, הופך לחלק מהברית. ללא מחויבות לא ניתן לבנות משכן, ללא מחויבות לא ניתן לקיים מדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו