מפלגת "רק לא ביבי" עברה גלגולים רבים מאז החליטה להסתער בכל הכוח על הדמוקרטיה בשנת 2015. אז התחזתה המיית הלב הא־פוליטית של מפסידי הבחירות (זה תמיד א-פוליטי) לישות שמטרתה שינוי, שיפור, ובעיקר - ניצחון על נתניהו. היא קראה לעצמה V15, ולא התחייבה למפלגה מסוימת, למצע פוליטי או להשקפת עולם, מלבד נתניהו רע, משהו אחר - טוב. מתחת לקמפיין שחתר לניצחון הטוב המופשט על הגרוע הספציפי, הסתתר כסף של מחלקת המדינה האמריקנית וארגון שמאל בשם "קול אחד", שמטרתו קידום הקמת מדינה פלשתינית, רעיון שאיכשהו נשמט מהקמפיין.
איך זה נגמר בסוף - כולם יודעים. הליכוד הגדיל את כוחו, נתניהו נבחר לראשות הממשלה, והעיר שושן נבוכה. השמאל המדיני והאליטות המוסדיות נאלצו לחפש תחפושת אחרת. V15 ו"קול אחד" התאחדו, קראו לעצמם "דרכנו", ופתחו בקמפיינים חדשים נגד נתניהו וממשלתו. גם בהם לא הודגשה מטרת הארגון, קרי: פתרון שתי המדינות. היה נוח יותר לשווק את פגמי נתניהו מאשר את מעלותיה של המדינה הפלשתינית.
"דרכנו" לא נשארה לבד במערכה להפלת נתניהו, וב־2020 כבר אפשר היה למצוא בצמתים שחקנים נוספים: הדגלים השחורים עם ה"לך" המפורסם, התנועה לאיכות השלטון חובבת העתירות לבג"ץ, קריים מיניסטר ואחרים. על מה הם מחו? על פגיעה בדמוקרטיה, על שחיתות, ודרשו כתב אישום נגד נתניהו.
אבל אין טעם להתעכב על תנועות המחאה העממיות, האותנטיות ועתירות הממון האלה, מכיוון שגם הן כבר לא לגמרי איתנו. כלומר, הן דווקא כן איתנו, אבל חלקן שינו את שמן ואת הצהרת הכוונות שלהן, ואין פלא שאפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר באנשים חדשים ובמטרות נעלות חדשות.
אחרי רגיעה שהביאה ממשלת בנט־לפיד, קרה מקרה עצוב: הציבור שוב הצביע בעד ראש הממשלה הלא נכון. הממשלה הנבחרת ביקשה לתקן את מערכת המשפט, והופ! המפגינים התייצבו בקפלן, חמושים באביזר אופנתי חדש: דגלי ישראל החליפו את הדגלים השחורים, שלא התחבבו על העם.
מתקפת 7 באוקטובר חיסלה את המחאה, ולציבור נגמר החשק להתפרעויות בנוסח חסימת איילון או פיצוץ תפילות יום כיפור. נוצר צורך דחוף בתחפושת חדשה
התקשורת התייצבה במלוא הקיטור למען הפלת שלטון הימין והעומד בראשו. האוניברסיטאות, הרופאים, ההסתדרות, מערכת המשפט, מפכ"ל המשטרה - כולם נתנו כתף, ובמשך שנה נחסמו רחובות בתל אביב במוצאי שבת על ידי מפגינים מבוגרים, עשירים ומתפקעים מרוב עלבון ההפסד בבחירות. ח"כים ושרים בממשלה נרדפו, אירועים בהשתתפותם היו מטרה להטרדות בלתי פוסקות, פלג נמרץ במיוחד של המחאה בשם "אחים לנשק" התבלט בשטח בכל נוגע לתוקפנות וליומרה לייצג את כל מה שטוב בעם ישראל, בצבעי חאקי, לאמור: אנחנו הצבא.
כל זה אמנם הניב טרדה מסוימת לתל־אביבים, אך בסך הכל סוף־סוף נמצאה לשכבה חברתית חשובה ומכובדת תעסוקה לסופ"ש. אבל המחאה לא רשמה הצלחה מעשית. למרבה המזל, נמצא הפתרון לחידוד המסר: סרבנות ביחידות העילית, בגיבוי תגובה מכילה של צמרת צה"ל. בקיצור - הצלחה!
אלא שההיסטוריה מתנהלת בדרכים משונות, ומתקפת 7 באוקטובר חיסלה גם את המחאה, וגם את ההילה ההרואית סביב הסרבנות. הטייסים - אלה שלא איבדו כשירות - חזרו לטוס, בוגרי 8200 יצטרכו להתמקד בבחינה מדוקדקת של כישלונותיהם בניתוח, בהבנה ובדיווח על כוונותיהם ועל כוחם של אויבינו, ולציבור נגמר החשק להתפרעויות בנוסח חסימת איילון או פיצוץ תפילות יום כיפור. בעיה. נוצר צורך דחוף בתחפושת חדשה.
אהוד ברק, המורה הרוחני של המחאה, המליץ לאחר המלחמה לשנות אסטרטגיה, להחליף את מנהיגי המחאה ואת הסיסמאות, הציע רעיונות כיצד לתווך לציבור את נחיצותן של הפגנות ענק בזמן מלחמה, ועל ידי הקשר עם גנץ ואיזנקוט לדחוף לקיומם של תנאים מתאימים ליציאת צה"ל מרצועת עזה ולמסור אותה "לגורם אחר". אולי התכוון לאותה רשות פלשתינית משודרגת, שוחרת שלום, ודמיונית לחלוטין.
אין לדעת אם עצותיו התקבלו מתוך הערכה לברק, או שמא הוא ממילא כיוון לדעת ראשי המחאה ותורמיה והמפגינים הכרוניים. מכל מקום, תוכניתו יצאה אל הפועל. "אחים לנשק" פתחו זרוע סיוע לחיילים ולמפונים, כשהם מקפידים למתג כל תרומה, מעוגות ועד מעילי סופטשל. לוגו התנועה שינה את צבעו, מחאקי לכחול־לבן, עם הלוגו "אחים לנשק, התקווה".
האובססיביים שבארגוני המחאה התקשו להתאפק מלהפגין או לבטא את מורת רוחם הקבועה כנגד נתניהו. אמנם האווירה הציבורית השתנתה, אבל הכסף הצטבר והשאיפה להחליף את נתניהו לא התפוגגה. תחפושת חדשה צצה, צמרירית כחתלתול, כולה כשכושי זנב: תיקון 2024. הנימה - חיובית ומחבקת. כולנו אחים, מדברים זה עם זה, אבל יש לנו תנאי אחד קטון, מיקרוסקופי אפילו: בחירות במלאת שנה למלחמה, בין שתסתיים ובין שלאו. ואם לא יצליחו לשכנע ללכת לבחירות - על זה לא מדברים. ואם הם שוב יפסידו? גם את זה שומרים ליום שאחרי. הימור תבוני מנבא: עוד קמפיין, עוד תחפושת.
הלחץ לבחירות עטוף בכחול־לבן פייסני, ובחירות בישראל, בזמן מלחמה, מתוארות כחוויה ששקולה למסאז' ארומטי. הבחירות ירפאו אותנו, ישפרו אותנו, יאחדו אותנו. הן ייצרו ממשלה ציונית רחבה, מחבקת, שכולה הסכמות קטיפתיות. איך אפשר לסרב להצעה כזאת? הרי היא יעילה וריאלית כמו הדלקת נר ריחני במחלקה אונקולוגית. שלטי חוצות בצבעי כחול־לבן מנחמים ומאחדים מבקשים, מפצירים, מתחנפים: "בחירות בהסכמה, עוד השנה!", עם פתק מרופא: "ישראל תהיה טובה יותר. באחריות". ומצידו השני של הכביש, באדום ובשחור, תמונה קודרת של נתניהו והכיתוב: "אתה הראש, אתה אשם".
כרגיל, נמצאות הנשמות הזכות במחנה הימין שנמסות לנוכח היד המושטת. נו, לאלה תמיד אפשר היה למכור ממחטה משומשת, אם רק עוטפים אותה בנייר שעליו כתוב "הידברות" ו"אחדות". אבל אף אחד לא משתוקק לבחירות, אלא אם הוא מאמין שיוכל לנצח בהן. ולמה הם רוצים לנצח? כי מתחת להצהרות האהבה, כמו תמיד, כמו אתמול ושלשום וכמו מחר ומחרתיים, אורבים אותם אנשים, אותו הכסף ואותה מדינה פלשתינית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו