עכשיו הזמן לדבר על ארץ ישראל

פתאום פחות נעים לנו לדבר על ארץ ישראל. פתאום לא נוח לנו להיות שוב "האנשים המוזרים" מהשיר של נעמי שמר, ששמעו על משכבם בלילות "קול פעמון גדול מצלצל: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". השיח סביב האובססיה האמריקנית להקים לנו כאן בלב הארץ מדינה פלשתינית מתמקד כל כולו בביטחון, בחמאסטן ב', בסכנת הרקטות, בתרחיש "היפוך הקנים", ברוע וברשע שאורבים לנו חמש דקות מכפר סבא ושבע דקות מנתניה; בסכנות הקיומיות שמדינה כזאת תמיט עלינו.

הרבה להג נשפך סביב השאלות אם, מתי ובאילו תנאים זה יתאפשר למרות הכל, והמשתמע פנימה, כלפי עצמנו, והחוצה, מול העולם, הוא פשוט: אם רק נשתכנע ששלומנו כאן מובטח, ושניתן ליצור תנאים שיעניקו לנו ביטחון, מדינה פלשתינית ביו"ש היא דבר קביל. נסכים לו.

שום מילה על ארץ ישראל, על הזיקה שלנו לחבלי הארץ שהם המולדת, ערש ההיסטוריה והזהות היהודיות. שום מילה על מחוזות התנ"ך, על המנדט שלנו על ארץ ישראל, או על מורשת ועל צדק היסטורי. אפילו את חצי מיליון היהודים שחיים היום ביו"ש הס מלהזכיר. כבר אין "אופציה ישראלית". שיח הזכויות כאילו נמחק ושפתנו הפכה דלה וענייה, מהוססת ומתנצלת. שפת הביטחון בלבד.

יכול להיות שעכשיו, אחרי הטבח של הנאצים החדשים בעוטף, הביטחון מוכר טוב יותר את הסיפור שלנו בעולם. יכול להיות שלדבר עכשיו על זכויות זה מעט סנטימנטלי, תלוש, ארכאי ומיושן - אבל לא על הביטחון לבדו יחיה האדם היהודי בארץ ישראל. זה לא כל הסיפור שלנו כאן. ביטחון הרי אפשר להשיג בעוד מקומות בעולם.

סיפור הבסיס שלנו כאן, שקודם לביטחון, הוא סיפור אחר: עוד לפני שהארץ הזאת הפכה להיות ארץ מקלט לפליטי פרעות, שנאה ושואה, היא היתה ארץ ייעוד. אנו אולי נמצאים כאן היום בזכות הכוח, אבל עוד קודם לכן - בכוח הזכות. הביטחון הוא חיוני מאין כמוהו, אך הוא כלי בלבד כדי לממש את הזכות לחיות דווקא פה, וה"דווקא פה" לא מצטמצם רק אל המובן מאליו, אל מקום הלידה. הוא רחב ועמוק פי כמה מהקשר הילידי שקיים בכל מקום אחר עולם. הוא הרבה מעבר ל"כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי".

רב"ט ספיר והמדחום הביטחוני

לפני כחמישה עשורים, קצת כמו היום, חבורה של גנרלים ידועים, עטורי דרגות, אנשי צבא בדימוס, טענה בסמכותיות כי להתנחלויות ביהודה ושומרון אין שום ערך ביטחוני. למחרת, תחת הכותרת "תצהיר" - פרסם ביטאונה היומי של ההסתדרות הכללית, "דבר", את תגובתה של רב"ט (מיל') נעמי ספיר, מספר אישי 250567. ספיר, הידועה יותר בשם נעמי שמר, העמידה את הגנרלים במקומם:

"לקבוצת כנרת (מקום הולדתה של שמר, נ"ש) אין שום ערך ביטחוני, רק ערך ציוני", ציינה המשוררת. "כשבנציון ישראלי עלה אליה עם שני חבריו בבוקר חיוור אחד, ב' בחשוון שנת משהו, הוא לא עשה את זה מנימוקים ביטחוניים, רק מנימוקים ציוניים. מזל שלא רץ אחריו אז איזה אלוף במיל', עם המדחום הביטחוני שלו. האלוף בטח היה מגרש משם את כל השלושה, ואז ספק אם היו לנו בכלל צה"ל, או אלופים במיל' שמגישים תצהירים ביטחוניים". גם "לחדרה, לעין חרוד, לתל עדשים ולכרכור אין שום ערך ביטחוני, רק ערך ציוני", הדגישה רב"ט ספיר, "וכך גם לאלון מורה, לאריאל ולכפר עציון".

"לקבוצת כנרת אין שום ערך ביטחוני, רק ערך ציוני", ציינה נעמי שמר, "כשבנציון ישראלי עלה אליה עם שני חבריו... הוא לא עשה זאת מנימוקים ביטחוניים. רק מנימוקים ציוניים... מזל שלא רץ אחריהם איזה אלוף עם המדחום הביטחוני שלו... בטח היה מגרש משם את כל השלושה"

"העיקרון היסודי" ששמר האמינה בו, ושכה בולט עכשיו בהיעדרו מהשיח על מדינה פלשתינית, הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. "עיקרון מופשט", כהגדרתה, "אבל נכון תמיד, בלי קשר לתנאים או לבעלות זמנית על שטחים, בלי קשר למהות השלטון החולף, או לשאלה כמה יהודים חיים ברגע מסוים בארץ ישראל" (שמר ל"מעריב", דצמבר 1975).

וזו, אם תרצו, הברית הלא־כתובה בין מדינת ישראל לארץ ישראל, זו שהחלה ב"לך לך מארצך וממולדתך... אל הארץ אשר אראך", דרך הצופן הגנטי של "אם אשכחך ירושלים" ועד "התקווה בת שנות אלפיים". אפילו חבר הלאומים הכיר בגנום הזה לפני כ־100 שנה; ב"קשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה", ב"זכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ" ובזכות היהודית "להתיישב בכל מקום במערב פלשתינה, בין הירדן לים".

כל מהומת המדינה הפלשתינית חסרה עתה את היסוד הזה. אנו מוצפים בנהרות של פולמוס על הנזקים הביטחוניים שיבואו עלינו בגללה, ובסיפורים על השלום עם סעודיה שעומד בפתח אם רק נסכים למדינה כזאת, אבל בדבר אחד איננו עוסקים: בשורשים ובזכויות שלנו כאן.

להוציא מהבוידעם

הפלשתינים, לעומת זאת, עוסקים רק בזכויות שלהם. הם לא מתביישים לנשק את "רגבי אדמתם", לשקר בלי סוף על עברם כאן, לשכתב ולזייף את ההיסטוריה, לשנוא אותנו ולהרוג בנו, ומול אלה - שפתנו הידלדלה וקָטְנָה.

הביטחון הוא חשוב, אבל הוא לא חזות הכל. אי אפשר לבסס תביעה ללגיטימציה בינלאומית על חברון, וגם לא על העוטף ושדרות ומנרה ואביבים, ואף לא על באר שבע, ללא האבות והאימהות והר הבית ועיר דוד; ללא קבר רחל בדרך אפרתה, ושדה המכפלה בחברון וחבל גרר, והמלאכים שעולים ויורדים בסולם בחלום יעקב, בבית אל.

תלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל בראשית המאה ה־19, ויהודי תימן שבאו לכפר השילוח בסוף אותה המאה, לא באו לפה מכיוון שהיה בטוח כאן, אלא אף על פי שהיה פחות בטוח כאן. החלוצים שהקימו את פתח תקווה - "יישוב עברי קטן בין כפרים ערביים גדולים, מזרחה וצפונה ונגבה", כפי שתיאר משה סמילנסקי את אם המושבות בימיה הראשונים - לא עסקו בתרומתה של פתח תקווה לביטחון הצבאי. גם בן־גוריון לא עסק בכך כשהתעקש להמשיך להחזיק ביישובים מרוחקים בהרי ירושלים, בנגב ובגליל המערבי.

תפיסת הביטחון הלאומי לא נשענת רק על רכיבים ביטחוניים־צבאיים. הביטחון הוא כלי שנועד לשרת את הקיום היהודי, שההתיישבות בכל חבלי ארץ ישראל היא אחד מהביטויים המובהקים שלו. אך כיום שיח הזכויות אוחסן בבוידעם, ואנו עסוקים רק בשאלה הכמו־טכנית, החיונית כשלעצמה - כיצד מגינים על הקיום? מבלי לשאול - לשם מה אנו נאבקים על הקיום דווקא כאן?

כדי שנחזור לעסוק בכך ולדבר בשפת הזכויות, יש צורך בתודעה לאומית וציונית נוכחת; במחויבות שנגזרת מהייעוד ומהזכות, ולא רק מהקשר הילידי שלנו לכאן ומהצורך הביטחוני. עברנו האישי־לאומי הרי לא משתרע רק על פני ימי חיינו, ולכן - גם קומת המסד העמוקה יותר, קומת השורשים, היא סופר־רלוונטית לדיון על המדינה הפלשתינית. אין לנו סיבה להתבייש בה. בדיוק להפך.