בלי אשליות. מחיר הדמים ששילמה ישראל השבוע היה קורע לב, אבל אסור שיגרום למקבלי ההחלטות לעשות טעות אסטרטגית קשה. הצעת סיום המלחמה שבאה מכיוון חמאס לשחרור החטופים בשלבים, להשארתו בשלטון בעזה ולערובות לשלמותם של ראשי הארגון, היא הזמנה לכתב כניעה של ישראל. אי אפשר לקבל תביעות כאלה. חובת ממשלת ישראל, שהפקירה אלפי אזרחים ישראלים לציפורני חמאס, היא לצאת מגדרה ולעשות כל מאמץ כדי לשחרר את החטופים, תוך סיכון חייהם של המבקשים להצילם; אבל סיום המלחמה כשחמאס עדיין בשלטון בעזה - זו דרישה צינית שעלולה להעמיד את המשך קיומה של המדינה בסימן שאלה.
צריך לבדוק כל הצעה שעולה על סדר היום. יהיה הכרח לשלם מחירים כבדים אם המהלך הצבאי לא יגיע אל החטופים, אך סיום המערכה היום הוא הודאה ישראלית בתבוסה, אף שהמגמה בשטח היא הפוכה. מי שסבור כי בעוד שנים אחדות, ביום בהיר אחד, כש"יותר לנו" לפעול נגד ארגון המרצחים הזה, נקום ונרסק אותו - משלה את עצמו.
לא לדחות את רעיונות ביידן. לפני שבע שנים פרסם החוקר וההוגה החשוב ד"ר מיכה גודמן את ספרו "מלכוד 67", על הקושי להגיע לפתרון ישראלי־פלשתיני. קביעתו העיקרית: השמאל תומך בחלוקת הארץ כדי להבטיח בה רוב יהודי ושלטון דמוקרטי, אך אין לו תשובה טובה להבטחת הביטחון. הימין, המתנגד לחלוקת הארץ, מעניק בכך תשובה טובה לביטחון, אך אין לו תשובה טובה לשאלה הדמוגרפית. הוא הציע בשלב זה להתמקד ב"צמצום הסכסוך", ובמקום לריב על כל דבר - להגיע להסכמות בנושאים שונים, לא למנוע שום פתרון מדיני לעתיד לבוא, ולדחות את ההכרעה המדינית לעת מאוחרת יותר.
בין התובנות של 7 באוקטובר, סבורני שאפשר להסכים כי אין לימין פתרון ביטחוני הולם. לא צמצום הסכסוך, לא כיווץ הסכסוך ובוודאי לא ניהול הסכסוך. "מר ביטחון" כבר אינו מר ביטחון, וההמצאה המדהימה שלפיה ניתן לעשות "שלום תמורת שלום" בלי לשלם שום מחיר - קרסה. מתברר שמנחם בגין לא טעה כשוויתר על כל סיני כדי להשיג שלום עם מצרים.
דרכו של הימין היא לנסות לדחוק את השאלה הפלשתינית לקרן זווית. קביעתו שלפיה לא הסכסוך הישראלי־פלשתיני הוא לב הסכסוך, אלא סירוב העולם הערבי להשלים עם קיומה של ישראל, התפוצצה לנו בפנים. מאז ראשית העליות הציוניות לארץ ישראל, הבעיה העיקרית שלנו היא האתגר לחיות בארץ הזו לצד הערבים, ופתרון המדינה הפלשתינית (לאחר שהימין דחה את האופציה הירדנית) הוא היחיד שנותר למי שמעוניין בישראל דמוקרטית ויהודית. אם אי־הפתרון של הימין מתקיים כבר שנות דור, והוכיח את כישלונו פעם אחר פעם - פתרון שתי המדינות לא נוסה מעולם.
הנשיא ביידן חוזר כמעט בכל יום על הצעתו לממש את הפתרון הזה. הוא מדבר על מדינה פלשתינית מפורזת ועל נורמליזציה עם העולם הערבי, כשחמאס נדחק החוצה. הוא עושה זאת כשרגשות העוינות בשני הצדדים גואים, אבל דווקא ברגעים כאלה, לאחר עימותים קשים, עמים עושים הסדרים. במקום לבחון ברצינות את תוכניתו של ביידן - ולו רק משום התייצבותו חסרת הפשרות לצידנו בחודשים האחרונים והסיוע שמגיש לנו ממשלו, הן במישור הצבאי והן במישור המדיני - נתניהו הופך את התנגדותו למדינה פלשתינית (לאחר פעמים רבות כל כך שבהן הביע תמיכה פומבית בפתרון שתי המדינות) לסיסמה שלו לבחירות הבאות.
מי שנתן את ידו לחיזוק חמאס, ושמבין את תרומתו הגדולה למציאות חיינו מאז אוקטובר, מוטב לו לספור עד עשר לפני שהוא דוחה פתרון מדיני המוצע לנו מצד הטוב שבידידינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו