פליטות אינה גזירת גורל

1. ב־9 בספטמבר 2023, פחות מחודש לפני טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, פרצו עימותים אלימים בין מאות צעירים עזתים לבין מאבטחים של משרד נסיעות בעזה שקיבל זיכיון להנפיק אשרות כניסה לטורקיה. כמה צעירים נפצעו ונגרם נזק למשרדי החברה. אגודת סוכני התיירות והנסיעות בעזה (היה דבר כזה שם) האשימה את משרד הנסיעות בניצול המונופול על הוצאת אשרות הכניסה להעלאת מחירים. על מה פרצה המהומה?

מחקר שפרסם מרכז המידע למודיעין וטרור על ההגירה מרצועת עזה מאז השתלטות חמאס ב־2007 מלמד שכ־300 אלף צעירים עזבו את הרצועה. חודש לפני המלחמה פורסם שכ־19 אלף עזתים ביקשו אשרת נסיעה לטורקיה במהלך שבוע אחד, ויותר מ־83 אלף המתינו לקבלתה. נתונים דומים הובאו בעיתונות הערבית מפי ארגוני זכויות אדם בעזה. הכיוון: טורקיה, ומשם ליוון, למערב אירופה ולקנדה. הסיבות שנמנו: חוסר תקווה בקרב הצעירים, היעדר מקומות עבודה בקרב מאות אלפי בוגרי אוניברסיטאות; עלייה בשיעורי האבטלה והעוני; קריסת המגזר הפרטי עקב הרס מפעלים וחברות; יוקר המחיה המאמיר; היעדר מדיניות טיפול סוציאלי; רמת השירות הנמוכה, במיוחד בריאות הנפש, ועוד.

2. החיים ברצועת עזה לא היו טובים גם קודם למלחמה, ובוודאי עכשיו, לנוכח ממדי ההרס של מאורות הטרור והרצח. חמאס הקים ברצועת עזה משטר דתי (תיאוקרטיה) בדומה לאיראן, שאותה הוא משרת. משמעות הדבר היא חיים ללא זכויות אזרח וזכויות אדם, ללא חופש ביטוי, ללא חינוך, למעט תרבות של מוות שנתיניה נועדו מלידתם לשמש בשר תותחים למימוש תאוות ההרס החולניות של מנהיגיה. תרומות הענק על חשבון משלמי המסים האירופאים והאמריקנים נגנבו ברובן בידי בכירי חמאס, והשאר שימש לבניית עיר תחתית, מחסה לרוצחים ולהפיכת עזה לבסיס טרור עצום, שתושביו נועדו לשמש מגינים חיים.

אין תקווה בעזה. כנראה מעולם לא היתה. גם אם נניח שהאשליות בדבר שיקום עזה יתגשמו, מדובר בשנים לא מעטות, שבמהלכן ימשיכו העזתים לחיות באוהלים כפליטים. לאחר מכן הם צפויים לחיות בתנאי עולם שלישי ולטפח שאיפה אחת: השמדת מדינת ישראל (שאיפה שתוביל בהכרח למלחמות, כלומר לסבל נוסף, הרס ופליטות).

3. האידיאולוגיה של חמאס ממשיכה את תנועת־האם "האחים המוסלמים", ומופיעה ב"אמנת חמאס" שבהשראתה מחבלי הארגון וסייעניהם מקרב האוכלוסייה העזתית "הבלתי מעורבת" טבחו בתושבינו, אנסו את בנותינו, שרפו חיים את ילדינו והורינו וכרתו ראשים.

שני עקרונות באמנה, שהם עילת הקיום של חסידיה: מחויבות טוטאלית להשמדת ישראל והרג יהודים באשר הם. לא במקרה נמצא בעזה עותק מתורגם לערבית של "מיין קמפף", חומר לימוד לילדי חמאס. עבורם היטלר הוא דמות לחיקוי. 7 באוקטובר היה הדגמה מזעזעת של רצח העם שחמאס היה מבצע בנו לו יכול היה. אותה רוח קיימת גם ברשות הפלשתינית; ההבדל הוא ביכולת ובהזדמנויות.

ישראל תילחם לחסל את חמאס, אבל האידיאולוגיה הטוטליטרית תישאר. היא תבטיח שזה מה שיספגו תושבי רצועת עזה גם בהמשך: תרבות של מוות, הרס, תאוות רצח, ובעיקר נכונות להיחרב במחיר הרג מספר מועט של יהודים.

הגדרה אחרת 

4 במצב כזה, האם לא ראוי לחשוב ברצינות על עזרה לתושבים שם להגר למקום אחר, שבו יפתחו בחיים חדשים, שבהם ילדים ייצאו בבוקר ללמוד חוכמה ומדע והליכות חיים, ולא מוות ואהבת הרוע? עשרות מיליוני פליטים עברו ב־100 השנים האחרונות למקומות חדשים ושיקמו את חייהם. מדוע גרמניה קיבלה מיליון פליטים מסוריה בעשור האחרון בלי שהמערב הטיל וטו? לא שמענו על התעקשות להחזירם לסוריה. ככלל, לא שמענו זעקות דומות ביחס ל־11 מיליון פליטים שנעקרו מבתיהם בסוריה. ומה ביחס למיליוני הפליטים האוקראינים? אלה דוגמאות המלמדות על הכלל.

קיימים באו"ם שני ארגוני פליטים - האחד לפליטי העולם, "הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים" (UNHCR), והשני לפלשתינים: "סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטי פלשתין במזרח הקרוב" (UNRWA). ישנן גם הגדרות שונות ל"מיהו פליט". אמנת הפליטים, שעל בסיסה הוקמה נציבות הפליטים הכללית של האו"ם, קבעה שפליטים הם מי שנאלצו לברוח ממדינתם בעקבות רדיפה פוליטית או פגיעה בזכויותיהם האזרחיות או הפוליטיות. מאוחר יותר הורחב מושג הפליט לאלה שברחו בעקבות מלחמה, אלימות ואף פגיעה כלכלית שאינה מאפשרת הקניית חינוך לילדים.

לעומת זאת, הגדרת אונר"א לפליט פלשתיני היא: מי ש"מקום מגוריו הרגיל היה פלשתינה בתקופה שבין 1 ביוני 1946 ל־15 במאי 1948, ושאיבד הן את ביתו והן את אמצעי מחייתו כתוצאה מהסכסוך ב־1948". מדוע די בשהות בת שנתיים בלבד כדי להיחשב פליט, הרי הפלשתינים טוענים שהם חיו כאן מימים ימימה? תושב סודאן, למשל, שהגיע הנה ב־1943 לחפש עבודה, וברח בעקבות המלחמה - קיבל מעמד של פליט פלשתיני.

מעמד הפליטות בעולם נגמר ברגע שהפליטים יושבו במקומם, ולבטח אינו עובר לדורות הבאים. לא כך ביחס לפליטים של אונר"א - הם מורישים את מעמד הפליטות לדורות הבאים, אפילו לאלה שהתיישבו במדינות אחרות וקיבלו אזרחות. כך הגענו למספר המופרך של יותר מ־5 מיליון פליטים פלשתינים.

כל זה לא נובע מדאגה לפליטים, אלא מהרצון לתדלק את מדורת השנאה כלפי ישראל ולתחזק את חלומם של הפלשתינים להציף את ישראל ולחסלה באמצעות מה שהם מכנים "זכות השיבה". האו"ם אחראי לחרפה הזאת. אונר"א לא עזר לפתור את בעיית הפליטים אלא הנציח אותה, ועל הדרך הנציח את שנאת ישראל. מדוע שפר גורלם של הפלשתינים מזה של שאר פליטי העולם? ב־2014, כשדאעש התעלל ביזידים והעולם עמד מנגד, ראיתי תמונה של אישה יזידית עם שלט שעליו היה כתוב באנגלית: "הבעיה של העם היזידי היא שאויבינו אינם יהודים".

5. המלחמה עכשיו יוצרת הזדמנות היסטורית לשנות את האזור ואת גורל הפליטים. שינוי הקונספציות הישנות אינו נוגע רק לתפיסת הביטחון של ישראל אלא לעתיד האזור. במחצית השנייה של המאה ה־19 חיו יהודי מזרח אירופה בתנאים כלכליים וחברתיים דומים לאלה של תושבי עזה (ההבדל הגדול היה שהם לא טבחו בשכניהם ולא שיגרו חוליות טרור ורצח). ברגע שניתנה האפשרות, נדדו היהודים למקומות טובים יותר. האיסור לדון בהגירה מרצון של תושבי רצועת עזה נובע מהמחשבה השגויה שפעולה כזאת עלולה להישמע כמו "טיהור אתני", ולא היא!

לפנינו שתי חלופות: חיים ראויים ומכובדים במקומות חדשים, הרחק מהשפעת חמאס, או המשך החיים ברצועת עזה בתנאים ירודים ללא תקווה. וכדאי שלא נשלה את עצמנו: גם אם נבנה לעזתים שכונות יוקרה, מהר מאוד הן תידרדרנה למעמד של מדינות עולם שלישי, מכיוון שהאידיאולוגיה של תרבות המוות וההרס ממשיכה להיות שרירה וקיימת. לפי שעה, התקווה נמצאת מחוץ לעזה.