להכיר עכשיו בשואת הארמנים

באפריל ימלאו 109 שנים לרצח העם הארמני בידי הטורקים, שנשיאם כיום, ארדואן, מסרב לקבל עליו אחריות. כמעט במקביל, ימלאו 76 שנה להתחמקות המביכה של ישראל מהכרה פורמלית ברצח העם הזה. ובימים הקרובים תצוין עוד נקודת זמן: 100 ימים לטבח, וגם לעלילת הדם שהנשיא הטורקי טופל על ישראל, ש"כמו הנאצים", כביכול, מבצעת רצח עם בעזה.

צומת הזמנים הזה - כשבהאג עומד להיפתח דיון בטענה ש"ישראל מפירה את האמנה בדבר המניעה והענישה של פשע השמדת העם" - מזמין, אם כי באיחור רב, שיח ובירור לקראת הכרה ישראלית רשמית, סוף־סוף, ברצח העם הארמני.

* * *

מדינת העם היהודי, שחווה בעצמו שואה קשה פי כמה, נמנעת כבר שנים מהכרה ברצח העם שהטורקים ביצעו בארמנים, בשל מה שבמשרד החוץ מוגדר, באופן בלתי פורמלי, "אינטרסים ביטחוניים חיוניים" ו"מערך יחסים כלכלי עמוק בין שתי המדינות". התוצאה של ההגדרה הזאת היא שאפילו עתה, כשארדואן מזדהה ותומך בפעם המי־יודע־כמה בעמלק של דורנו, חמאס הפלשתינאצי, ואפילו כשהוא חוזר על ההשוואה הנואלת בין נתניהו להיטלר - ישראל עדיין נמנעת מהכרה ברצח העם הארמני.

הג'נוסייד הזה התאפיין בצעדות מוות, במעשי טבח המוניים ובפעולות גירוש רחבות היקף שהטורקים ביצעו באוכלוסייה הארמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. הממשלה העות'מאנית הקימה 25 מחנות ריכוז עבור הארמנים ששרדו את הגירוש. דיר א־זור שבצפון־מזרח סוריה היתה באותם הימים קצה הדרך לגיהינום עבור הארמנים. רבות מצעדות המוות אורגנו לשם, ובסופן נטבחו הארמנים באכזריות. אלה שצלחו את המסע ניזונו מבשר בהמות ומגוויות של ילדים מתים.

חלק מהארמנים הפכו עצמם לתעודה חיה, ורשמו על עורם את מוראות הדרך ואת פשעי הטורקים. הם הסוו את הכתוב בשכבות עפר, אך כשנתפסו - שפכו עליהם רודפיהם מים, כדי למחוק את העדויות שהיו רשומות על גופם.

השאלה של היטלר

"הדרך הקצרה ביותר להיפטר מהנשים ומהילדים שהיו מרוכזים במחנות היתה לשרוף אותם", כתבו לימים עדים שונים בתצהירים שהגישו. הקונסולים של ארה"ב ואיטליה תיארו כיצד הוטבעו בים השחור עשרות אלפי ארמנים, ובהם נשים וילדים. שני רופאים מהעיר טרבזון העידו שילדים ארמנים הומתו בגז רעיל. תיעוד מקיף של פשעי הטורקים מצוי גם ביומניו של הנרי מורגנטאו, שגריר ארה"ב בטורקיה בשנים 1913-1916.

איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, צפה בבעתה בכ־5,000 ארמנים שנקשרו יד אל יד והועלו באש באמצעות טבעת קוצים שהקיפה אותם. "צרחות האומללים והלהבות עלו יחדיו לשמיים", כתב בלקינד.

אבשלום פיינברג, ממייסדי ניל"י, שהרבה לנסוע בדרכים בימי המלחמה, העיד אף הוא על הארמנים שנרצחו: "אנשיהם בגדודי העבודה מומתים בירייה בהמוניהם. מרעיבים אותם. מתעללים בהם. שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות על 'שבר בת עמי' בלבד, ואם לא הזיל ירמיהו דמעות דם גם על הארמנים?"

השר לשעבר יאיר צבן: "טענת ה'אינטרסים' ליוותה את העם היהודי בימים השחורים ביותר של הנאציזם, כשהתחננו לעזרה, אך אומות העולם הסבירו לנו שמפאת 'אינטרסים' כאלה ואחרים - אין אפשרות להיענות לזעקתנו"

בספרו "הכחשה - ישראל ורצח העם הארמני" גילה פרופ' יאיר אורון כי ערב שואת היהודים, באוגוסט 1939, שאל היטלר בזחיחות את קציני האס.אס שלו: "מי זוכר היום את מה שעשו לארמנים?" עכשיו, כשארדואן מחרף ומגדף את ישראל תחת כל עץ רענן, אין לישראל אפילו סיבה פורמלית להמשיך להיתלות במה שמלכתחילה לא היה מקום להיתלות בו - "האינטרסים".

ימינו אנו, שבהם ארדואן תומך בנאצים של דורנו, מעניקים לישראל עוד הזדמנות לעשות תיקון ותשובה. מדינת היהודים היתה צריכה לשאול את עצמה מזמן: האם היא עצמה היתה מקבלת היעדר הכרה בשואת היהודים מצד מי ממדינות העולם בגלל אינטרסים כלכליים או ביטחוניים, כפי שהיא נתלית כבר שנים באינטרסים כאלה בעצם הימנעותה מהכרה רשמית בשואת העם הארמני?

הסרגל המוסרי הרי אמור להיות אותו סרגל, והימנעות ממשלת ישראל מהכרה ברצח העם הארמני היא חלל מוסרי צורם. שואת הארמנים היתה אמנם שונה משואת היהודים - פחות מאורגנת ויעילה ומצומצמת יותר בממדיה - אבל למרות ההבדלים, העם הארמני חווה ג'נוסייד לכל דבר. היסטוריונים רבים ויותר מ־30 מדינות הכירו ברצח העם הזה, שבו הושמדו בין מיליון ל־1.5 מיליון נפש. למרבה הבושה, דווקא ישראל נמנעה מכך, ובקונפליקט המובהק בין מוסר לאינטרסים - האינטרסים גברו.

דברים שהם מעבר לפוליטיקה

משרד החינוך גנז בעבר תוכנית לימודים, שאחד ממרכיביה היה הג'נוסייד הארמני. הטלוויזיה הישראלית נמנעה משידור סרטו התיעודי של תיאודור באגושיאן "מסע לארמניה", שעסק ברצח העם הזה. בפעם אחרת צונזר טקסט ישיר מדי, שנעמי נלבנדיאן הכינה להקראה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, מכיוון שהזכיר את השואה הארמנית.

שמעון פרס, כשר חוץ, פנה לליגה נגד השמצה והפציר בה למתן את החלטתה, שקבעה קטגורית כי טבח הארמנים היה רצח עם. כשטורקיה ביטלה כמה עסקאות נשק עם צרפת, אחרי שזו הכירה ברצח העם הארמני - זכתה בהן, למרבה המבוכה, דווקא ישראל, שהקפידה להימנע מהכרה כזו.

המשך ההתפתלות של ישראל מול שואת העם הארמני, גם כשהממשל שיָרש את מחולליה מתייצב לצד הגרועים שבאויבינו, מזמין שיחה, ולו חטופה, עם יאיר צבן, במקור איש מפ"ם וממקימי קיבוץ צרעה. צבן, שנאבק שנים ארוכות למען הכרה ישראלית ברצח העם הארמני, היה השר הראשון בממשלות ישראל ש"מרד" במדיניות הרשמית, וכבר לפני 28 שנה הגיע לטקסי יום הזיכרון של העדה הארמנית בישראל.

גם היום, בגיל 93, צבן נחרד מהשימוש במילה "אינטרסים" לעניין היעדר ההכרה הרשמית של ישראל ברצח העם הארמני. "טענת 'האינטרסים'", הוא מזכיר, "ליוותה את העם היהודי בימים השחורים ביותר של הנאציזם, כשהיהודים התחננו לעזרה, אך אומות העולם הסבירו להם שמפאת 'אינטרסים' כאלה ואחרים - אין אפשרות להיענות לזעקתם.

"כיצד יכולה ישראל להמשיך לשאת פניה אל מול חסידי אומות העולם וצאצאיהם - שגם להם היו 'אינטרסים קיומיים', פשוטו כמשמעו, לא להסתיר יהודים ולא להצילם, אך הם העדיפו את המצפון על פני האינטרס הקיומי שלהם?" שואל צבן.

"כעם שעבר את הפרשה החמורה ביותר של רצח עם - אין ולא יכולה להיות לנו הנחה כלשהי בהתייחסות לרצח עם אחר. להפך - דווקא מאיתנו נתבעת גישה מחמירה יותר ביחס לאירועי ג'נוסייד של אחרים". צבן חוזר אל מילותיו של המשורר נתן אלתרמן, שבאחד משיריו קרא ל"חסידי הריאליזם הבריא" לחדול "לעבוד לפסילים הקרויים אינטרסים".

"יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה ומעבר לדיפלומטיה", אמר בשנת 1989 בנימין נתניהו, שהיה אז סגן שר החוץ, והדגיש: "שואות של עמים הן מקרה מובהק בקטגוריה הזאת". עדיין לא מאוחר מדי.