היום ה־88 למלחמה. עוד יום. רוצה לברוח מהבית שסוגר עלי, רוצה לשחרר את האצבעות הדאובות שהתגבשו לתבנית הנייד - טלגרם, פייסבוק, ערוצי התקשורת הרשמיים, וחוזר חלילה, בלופ אינסופי. מתה להחליף תפקידים עם האיש במילואים שיצא מעזה ועלה צפונה. שגם הוא ידאג קצת. האווירה הציבורית, בעקבות פרסום החלטת בג"ץ במועד לא סביר, גועשת. ברשת מילואימניקים מבקשים לסתום את הפה, אם אין לך משהו מאחד לומר. אני מכבדת את קריאתם וסותמת.
ואז מגיעה ההזמנה שלה חיכיתי זמן רב, לסיקור בתוככי הרצועה. נפרדת מנוף השומרון ההררי והקשוח, וגולשת אל הנגב המערבי שעוטף אותי ברכותו. שדות מוריקים נושקים לשמיים אפרוריים ושמש חורף מרצדת בין זרזיפי הגשם.
קבענו להיפגש בכניסה לבארי ב־10 בבוקר. אני מגיעה קודם, כדי להתחיל את המסע מתוככי השאול בבארי. בשדרות המוכה כבר הייתי. בבארי טרם. בשער עומדים חיילים שלא מאפשרים להיכנס בלי תיאום וליווי של אנשי הקיבוץ. הקיבוצניקים הגיבורים רוצים לחזור לחיים, והטיילת של המבקרים בשכונות המוות אינה מסייעת לכך.
בחוץ בשדה הבוצי אני עוצרת איש על טרקטור מיול קטן - רני קיניסו, שמסכים לערוך לי סיור רכוב קצר. אשתו והילדים בתל אביב. הוא כאן, איש עבודה שלא מרים ידיים. עם המיול אנחנו נעים בתוך הגן הפורח שבליבו איים של עיי חורבות. בלתי נתפס. בלתי ניתן לתיאור. עוצרים ליד בית משפחת הרן, משפחה שכתבתי עליה. פה נרצח אבשלום הרן ונלקחו בשבי רעייתו שושן, בתו עדי, חתנו טל ונכדיו נווה ויהל. הסבתא, האם והנכדים שוחררו. טל נותר בעזה, יחד עם 132 חטופים. מאום לא נותר מהבית השרוף. דלת הממ"ד המחוררת ותלושת הידית מעידה על הזוועה. במבואה מתחת לפרגולה, בין ערימות רעפים מפוחמים, עציצים של כדי חרס. באחד מהם מתעקש פרח בודד של גרניום ורדרד לפרוח. סוד כוחנו.
בכניסה לבארי נפגשים עם כוח ארכימדס - חבורה של מילואימניקים ותיקים שמשנעים ומאבטחים את מח"ט 646. "הגיל הממוצע פה הוא 44. קפצנו לבארי ב־8 באוקטובר ומאז אנחנו פה", אומר רב־סרן איתמר כהן, מפקד ארכימדס (המשפט האחרון נכתב לבקשת החבר'ה, כדי לעצבן את המפקד האמיתי שבדיוק יצא הביתה, ואיתמר הוא בעצם רק הסגן שלו. שמחתי לעזור). אחרי תדריך קצר עולים עם אפוד וקסדה להאמרים הפתוחים. השקט והביטחון ששועלי הקרבות הללו משדרים מביסים את החששות וגוברים על הדי הפיצוצים שברקע. סמוך לגדר המערכת, שעוד נותרה מבוקעת מן המבול, מכבים נתונים בנייד וזוכים לגאולה מהמלחמות הפנימיות שבעורף.
עולים על הציר הלבן במרכז הרצועה שסלל צה"ל, מה שמכונה הציר הלוגיסטי, או מסדרון נצרים, המבתר בין צפון הרצועה לדרומה. יורדים מהציר דרומה, מתפתלים בשבילי עפר מאתגרים בין חלקות חצילים שלא נקטפו עד שהחלידו לבין שדות פלפלים אדומים חריפים שהרקיבו. דרום אדום בסטייל עזתי - חריף אש.
עם הרכב נכנסים לחצר של בית גדול בן שתי קומות. כאן ממוקם זמנית החפ"ק של מח"ט 646 - חטיבת "עוצבת שועלי מרום", או בכינויה הידוע "הדרומית". החטיבה הוקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים על ידי יוצאי 101 בפיקודו של הלוחם האגדי שמעון כהנר (קצ'ה). לנעליים הגדולות של טובי מפקדי צה"ל שהובילו את החטיבה לאורך השנים נכנס באמצע חג סוכות האחרון אלוף־משנה אלעד שושן, מי שגדל בסיירת הצנחנים ואף פיקד עליה ועל גדוד 101.
"תביא עגלות"
סמוך להגעתנו למתחם מופרת שלוות הלוחמים, היושבים על קפה ובמבה בין עצי הזית, עם קריאה בקשר. מתקבל דיווח על פיצוץ גדול ופצועים שני ק"מ מצפון־מערב מאיתנו. מחכים לעדכון נוסף, ובמקביל נערכים ליציאה והשער נפתח. בתוך כמה דקות מגיעה צפירת הרגעה - האירוע בשליטה. לוחם נכווה בעת שצוות לוחמים השמיד מעבדה ליצור טילים ארוכי טווח. הפצוע הקל פונה והמשימה הושלמה.
אלעד שושן יורד מהגג הצופה אל המרחב, ואנחנו מתיישבים במטבח המאובק. הוא בן 42, משרת בקבע, אב לארבעה, "נשוי לענבל שהיא גם אשת צבא בדרגת סגן־אלוף, שמשרתת כראש ענף תפיסות של זרוע היבשה", הוא מספר. "ענבל יוצאת בבקרים וחוזרת בלילות. במשך היום הילדים עם הסבתא והדודות".
הוא גדל במושב יתד בעוטף עזה, היא גדלה בקיבוץ גלאון מצפון לקריית גת. המושבניק והקיבוצניקית התגברו על הפערים וקבעו את ביתם בהרחבה בקיבוץ גלאון. יש להם ארבעה ילדים - הקטן שבהם, רעי, חגג יום הולדת שנה רחוק מאבא הלוחם. בשלושת חודשי המלחמה היה שושן רק פעם אחת בבית. את הצעדים הראשונים של רעי ראה בינתיים רק בסרטון מרגש ששלחו לו. במקביל לקריירה הצבאית המרשימה סיים תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במנהל עסקים.
"היום הרשמי שלי בתפקיד עם היכרות ושיחות פתיחה היה אמור להיות ב־8 באוקטובר", הוא אומר, חיוך קל על פניו. במקום היכרות רשמית עבר טבילת אש. בצהרי השבת השחורה, כשהבין שצה"ל לא מצליח להשתלט על האירוע, קפץ מביתו והקפיץ את הגדס"ר של החטיבה, 24 שעות לפני שניתן להם צו 8 רשמי. "לא חיכינו לכולם. מי שהגיע - הגיע. הצטיידנו, עלינו על האמרים וחברנו לברק (האוגדונר תת־אלוף ברק חירם, י"א) בבארי. הגענו לשם בשבת אחר הצהרים קרוב ל־100 לוחמים. נכנסנו לסריקות, והמשימה העיקרית היתה לפנות משפחות מהבתים. תוך כדי היו היתקלויות ונאלצנו להכניס גם שני טנקים כדי להדוף את המחבלים. במוצאי שבת בלילה קיבלתי משימה לסרוק את הכביש בין צומת סעד לרעים ולחפש אזרחים בין הרכבים השרופים. אמרו שהיתה שם איזו מסיבה. עוד לא ידעו כלום".
לפני שיצא לדרך התייעץ שושן עם מפקד אחר שסרק את החלק הדרומי יותר של הכביש. שושן שאל אם לסרוק את השטח רגלית או רכוב. התשובה שקיבל היתה: "תביא עגלות". "מה קשור עגלות?" שאל. "איך תאסוף את כל הגופות?" נענה. "כמה גופות כבר יש?" המשיך שושן לשאול. "אני אספתי 120", ענה המפקד.
תיעוד מהתקיפה בה חוסל ממדוח לולו | דובר צה"ל
שושן מעיד, ולחלוחית בעיניו, ש"זה היה הרגע שבו נפל לי האסימון והתחלתי להבין את גודל האירוע. בשלב הזה בבארי ראינו גופות בודדות. נכנסתי לקיבוץ סעד ולקחתי מאזרחים שתי עגלות, שחיברנו להאמרים. הגענו למיגוניות. לא מצאנו אף אחד חי. על העגלות העמסנו עשרות גופות. בבוקר שני נקראנו שוב לבארי, כדי לפנות גם משם גופות, ותוך כדי שוב נתקלנו במחבלים שהתחבאו בעליות גג. ביום שלישי נקראנו למלאכה מפוקפקת במיוחד - פינוי גופות מחבלים מבארי ומהמטע הסמוך. בסך הכל הוצאנו 104 גופות של מחבלים".
במהלך השבת היה בקשר עם אמו, שהתבצרה בממ"ד בביתה ביתד. "אבי נפטר. אמי היתה לבד. הבנתי שכיתת הכוננות הצליחה לעצור את המחבלים בכניסה למושב. ביקשתי מאמא לא לצאת מהממ"ד. החשמל נפל, והיא שלחה הודעה שהסוללה נגמרת וכתבה כמה מילים שנראו כמו מילות פרידה. ואז היה דיווח על עוד חדירת מחבלים ליתד. אחותי התקשרה בהיסטריה. ביקשתי מחבר שייגש לדפוק אצלה בבית. היא לא ענתה. הוא דפק על החלון, 'ציפי ציפי', ולא היה מענה. ביקשתי ממנו שיבדוק אם הרכב בחניה. הרכב לא היה שם. ברגע הזה נפל לי הלב".
אחרי שעות שבהן האם היתה מנותקת קשר, היא הצליחה להטעין את הנייד ולעדכן את ילדיה שהיא בטוב. "היא פונתה לאילת, ושם היא ממשיכה בעבודתה כמורה במלונות המפונים. בין לבין היא קופצת הרבה לגלאון, לבקר את הנכדים".
"ידעתי שהטיול נגמר"
אחרי שלושה ימים בעוטף עשתה החטיבה חודש של אימון בצאלים. כשהחל התמרון הקרקעי, הם הוגדרו ככוח עתודה לצפון ולא נכנסו עם הכוח הראשון. במשך שלושה שבועות פעלו ביו"ש והשתתפו, בין השאר, במבצע התקפי גדול וממושך במחנה הפליטים בג'נין. לפני חודש נכנסו לרצועה וקיבלו אחריות על גזרת מסדרון נצרים הפרוסה מהגבול במזרח ועד הים וכוללת שטח מצפון לציר ושטח מדרום לציר, עד לנחל עזה. כדי להסביר לנו את הגיאוגרפיה מצייר שושן באצבעו על אבק בדלפק מפה של הרצועה. מעבר לאבטחת הציר, שספג הרוגים מטיל נ"ט, המשימה של חטיבת 646 היא להשמיד את האויב ואת התשתיות שלו מעל הקרקע וגם בבטן האדמה.
"אנחנו בעיקר דואגים שלא יהיו מנהרות שיחברו בין הצפון לדרום מתחת לציר הלוגיסטי וגם מתחת לנחל עזה. דרך המנהרות האלה ברחו מחבלים ומפקדי חמאס מצפון הרצועה לדרומה. ברגע זה שני גדודים שלי נלחמים ומסתערים על אזור לחימה חדש מדרום אלינו".
יש בציבור תחושה של דשדוש במקום.
"זה לא דשדוש - זו עבודה יסודית. אין טעם שהכוח המתמרן ידהר קדימה ויכבוש עוד שטח בלי לטפל בתת־קרקע. בתוך חודש חיסלנו בגזרה שלנו בוודאות 80 מחבלי חמאס וכנראה עוד רבים בתת־קרקע. השמדנו 40 פירים ותוואים של מנהרות. כל השמדת פיר נמשכת כמה ימים. צריך לאתר, להבין את התוואי, להילחם במחבלים אם הם יוצאים, ואז לפוצץ".
בין השאר, כדי לאתר מחבלים בגזרה בלילות, השתמשו ברחפנים תרמיים שנתרמו להם על ידי AFJS - American Friends of Judea and Samaria.
איך הסיוע של חיל האוויר?
"מצוין. בכל פעם שביקשתי עזרה - קיבלתי. חייבים להבין שאם רוצים להכריע את חמאס, השמדת מבנים מהאוויר לא מספיקה. המחבלים מסתתרים בתוך האדמה, והפצצה מהאוויר לא פוגעת בהם. חייבים את החי"ר, כדי לאתר את המנהרות ולחסל את המחבלים. מצאנו, למשל, שני פתחים של מנהרה, פוצצנו בו־זמנית את שני הפירים, ועשרה מחבלים נמלטו באמצע מפיר שלישי. אחרי קרב חיסלנו את כולם".
המח"ט נקרא רגע הצידה. בינתיים החבר'ה שולחים אלי את י' החובש. הוא בן 32, חיפאי, סטודנט לרפואה בפירנצה בשנה השישית. בסדיר היה לוחם ביהל"ם. "אני חדש בחטיבה. ב־6 באוקטובר טסתי עם אבא שלי לרואנדה לטיול. יצאנו לספארי וקמנו לבוקר נורא. אמרתי לאבא שאני מצטער אבל הטיול נגמר". תוך שלושה ימים הגיע ארצה ונסע היישר לשדרות. ביחידת האם שלו כבר סגרו את כוח האדם, אבל הוא לא אמר נואש. "פניתי לסמח"ט שהוא חבר שלי, והוא צירף אותי כחובש לכוח ארכימדס".
תפסיד שנת לימודים?
"אני לא יודע. כרגע אני פה ואני בפוקוס על ההווה. באוניברסיטה אף אחד לא מתלהב לעזור לי, אבל יש כמה גורמים בישראל שמנסים לסייע. לפני רגע ישבתי בספריות באיטליה עם כוס מקיאטו, ופתאום אני בתוך מלחמה. שינוי הפאזה הוא מדהים".
איך החיבור פה בין הלוחמים?
"הקלישאות שכולנו אחים כאן הן מאה אחוז נכונות. אנחנו עמוסים בפעילות, וכשיוצא לדבר אנחנו משתדלים לא לגעת בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית. יש פה מגוון - אני לא בעד קטלוגים. בסופו של דבר, כל מי שנמצא כאן אלה אנשים שאוהבים את ארץ ישראל שבאו לתת את חלקם ועושים את זה באהבה. עם כיפה, בלי כיפה, עולים חדשים וותיקים, עירוניים, קיבוצניקים ומתנחלים - כל אחד פה עם סיפור מדהים ומרתק. אנשים עזבו משפחה ועבודה. אני לא מיוחד. הושיבו אותי כאן, אז אני יושב. אבל לי, בשונה מרוב הלוחמים, יש רק הורים דואגים, אין לי אישה וילדים".
אפשר לפנות לגיא הוכמן והוא יטפל בזה.
"כשיגיע - זה יגיע", הוא מחייך וממשיך: "לי, באופן אישי, היה קשה יותר בדרך למילואים עם כל סימני השאלה והחשש שלא יגייסו אותי מאשר במילואים עצמם. כל החברה הישראלית תצא מצולקת מ־7 באוקטובר, אבל אני רוצה להאמין שדווקא הנוכחות והעשייה שלנו כאן קצת יעמעמו את הקושי. כל מי שכאן רוצה להיות כאן".
בין המתעקשים להילחם: ח' מקריית ביאליק, לשעבר לוחם ב"עוקץ" שקיבל פטור משירות אחרי שנפצע בברכיו ועבר שישה ניתוחים. הוא נאבק כדי להתגייס, ויחד איתו גויס למילואים גם כלבו הפרטי, אובה; א' מאריאל, מנהל בית ספר ביישוב אדם, שנכנס לעזה שלושה ימים אחרי הברית לילדו השישי - הוא דוחף לידי פתק עם מספר, כדי שעם צאתי אתקשר לאילה, הלוחמת האמיתית שנותרה בבית עם תינוק בן חודש; ג' ממושב נהורה, נהג ההאמר המיומן של כוח ארכימדס, שחשב לפרוש מהמילואים כשבנו התגייס, אך התייצב ומשרת כבר שלושה חודשים במקביל לבן שלוחם ביהל"ם.
מסר מהאבא
המח"ט חוזר, ואנחנו יוצאים רגלית לשכונת הנגדים שנבנתה מראש כמעוז למחבלי חמאס. "אם את מוצאת פיר, תסמני לנו", אומרים הלוחמים שמאבטחים אותנו. זו לא בדיחה, כך מעידה הדריכות שבעיניהם. גשם מטפטף, ואנחנו צועדים כעשר דקות בין שבילים ומטעים עם נשקים שלופים. ברוכים הבאים לשכונת הנגדים, או לפחות למה שנותר ממנה: הררי בטון, ברזילים מעוקמים וזבל. פעם היתה זו שכונה מפוארת עם 31 מבנים, מרביתם בניינים רחבי ידיים בני שמונה קומות. מהקומות העליונות ניתן היה להשקיף על בארי. מהבניינים האלה החולשים על המרחב נורו טילים לעבר הציר הלוגיסטי, מה שהכריח את צה"ל לטפל בהם. בכל המבנים - כולל בית הספר, המרפאה והמסגד שבמרכזה - נמצאו אמל"ח או פירי מנהרות. פתח של פיר אפשר לראות במה שהיה פעם סלון של בית בקומת הקרקע של אחד הבניינים.
"אצלנו כל מבנה צריך ממ"ד כדי לקבל אישור בנייה, אז בשכונה הזו כל מבנה מחויב בפיר", מסביר איתמר, שהשאיר רעיה, שלושה ילדים ועסק מאחור. "אין בית אחד שלא מצאנו בו אלבומי תמונות של תינוקות עם נשק".
הוא שם לב שאני נחרדת מכל פיצוץ, כולל מטיל שעף מזיג, בגזרת הלחימה הדרומית לנו, ומושיט ברגישות אטמי אוזניים. לפני שפוצצו את כל המבנים טיהרו את כולם, כדי לאתר מחבלים ופירי מנהרות. במהלך הסריקות מצאו הלוחמים אופניים וקלנועית מבארי. בחצר בית הספר לבנות ציור קיר עם מפת פלשתין בין הים לירדן, ונשים שאחת מהן אוחזת בקלצ'ניקוב.
ילדה עם במבה
באחד הבניינים, 300 מטר מאיתנו, נהרגו ב־23 בדצמבר אוהד אשור ואליאסף שושן ונפצעו שמונה לוחמים. מחבלים יצאו מתוך פיר, בבניין שלכאורה כבר נסרק, עלו במדרגות לקומות העליונות ומשם הפתיעו את הכוח. "אתמול, לפני שפוצצנו את הבניין הזה, השמענו לחיילים הקלטה שקיבלנו. אני רוצה להשמיע גם לכם", אומר שושן, ושוב מתגנבת לחלוחית לעיניו.
"שלום לחיילים האהובים מגדס"ר 646. מדבר דוד, אבא של אוהד אשור, השם ייקום דמו. הוא נפל בקרב. נפל כמו אריה. אתם צריכים להמשיך את המלחמה הזו עד הסוף. הגשתי אותו על מגש של כסף למען המדינה. אתם תילחמו. תנקמו את נקמתי. אל תשאירו זכר למחבלים האלה. אם לא, זה לא יעבור בשתיקה הנושא הזה. אני סומך עליכם. אני אוהב אתכם. תמשיכו בעבודה המצוינת שאתם עושים. אני מאחוריכם, וכל עם ישראל עומד מאחוריכם. אל תאמינו לתקשורת. אל תאמינו לאף אחד. העם מאוחד - אין ימין ואין שמאל, אין דרוזים ואין נוצרים, כולנו ביחד נלחמים. יהודי צריך לנקום. רק נקמה. אני רוצה את הראש של סינוואר, זה מה שאני רוצה. עלו והצליחו. תודה רבה. אני מודה לכם מכל הלב".
"המילואימניקים נלחמו כאן בצורה מדהימה, וגם כשהיו נפגעים הם הסתערו והמשיכו עד שהשלמנו את המשימה", אומר שושן. "אנשים פה עזבו הכל כי הבינו את גודל השעה. כצבא נכשלנו ב־7.10, וכולם הרגישו את זה בדם שלהם. המסר שלי הוא שיש על מי לסמוך, שאנחנו דור המכבים של ימינו. צה"ל עושה עבודה מעולה, ואני חושב שהאזרחים כבר יכולים לחזור דרומה. באופן אישי, אני מרגיש בטוח שאמי תחזור ליתד, שנמצאת על גבול ה־4 ק"מ. אנחנו נילחם עד שנחזיר את החטופים והשבויים, אבל את תמונת הניצחון הסופית של מיטוט חמאס נראה להערכתי רק בעוד כשנה. אם נילחם שבוע - נקבל שנה של שקט; אם נילחם חודש, כמו בצוק איתן, אז יהיו ארבע שנים של שקט; ואם נילחם שנה, אולי יהיו פה שנים ארוכות של שקט. זו צריכה להיות מלחמה יסודית. הייתי מפקד של לוחמים סדירים בני 18, כאן כמעט כולם אבות שמבינים שהם נלחמים למען הביטחון של הדור הבא".
אני כבר חצי יום בפנים ולא ראיתי נפש חיה, מלבד הלוחמים. נתקלתם באוכלוסייה אזרחית?
"יש באזורים אחרים אוכלוסייה שעוד בורחת דרומה. לפני שבועיים התקרבה דמות למבנה סמוך לציר הלוגיסטי. לפי הוראות הפתיחה באש תנועה חשודה ב־2 בלילה לעבר הכוחות מצדיקה ירי. החייל לא ירה, כי הוא שם לב שהדמות בגובה של כלב שהלך לידה, והבין שמדובר בילד. זו היתה ילדה בת שנתיים וחצי, מיובשת, יחפה, פצועה ומכוסה בצואה. החיילים טיפלו בה כאילו זו הבת שלהם. חבשו אותה, ונתנו לה מים, במבה ועוגיות", מציג שושן את התמונות של הילדה קצת פחות מבוהלת עם במבה ביד. "מסרנו אותה לצלב האדום. אני מעריך שאבא שלה הוציא אותה מפיר ואמר לה ללכת לחיילים. ריגש אותי לראות איך החיילים טיפלו בה. זה ההבדל בינינו לבינם. מה הם עשו לילדים שלנו רק לפני שלושה חודשים, ומה אנחנו עושים. אנחנו נלחמים לשם החיים שאחרי ולשם הביטחון של העם שלנו. אצלם זה הפוך - הם יורים והורגים בעם שלהם, וחיים רק למען ההרג. אנחנו, לעומתם, נלחמים אבל נשארים בני אדם".
לפני פרידה אני מבקשת משושן שייקח אותי לרגע הכי קשה שלו. הוא שותק וחושב, ואני כבר מדמיינת תמונת זוועה מבארי שמתרוצצת בראשו. הוא עונה בשקט, בלי טיפה של מצ'ואיזם, תשובה שמצליחה להמם אותי: "כשכל החטיבות נכנסו לתמרון הקרקעי ואותנו הותירו בחוץ כעתודה".
ראית גופות בבארי, וזה הרגע הכי קשה?
"כמפקד רציתי למלא את הייעוד שלי. לשמחתי, לפני חודש הכניסו אותנו גם. המראות בבארי היו מאוד קשים, אבל דווקא בגללם אנחנו מוכרחים להילחם ומתעקשים להמשיך במשימה עד הסוף".
