דודתה של אביגיל שחזרה מהשבי: "קרה לנו נס, אבל נשארנו עם חור בלב"

דפנה קרנדיאן לא היתה מסוגלת עד עכשיו לפגוש את האחיינית שלה, אביגיל בת ה־4, ורק בימים הקרובים תעשה זאת לראשונה מאז חזרה הילדה מהשבי: "לא הייתי מסוגלת לראות אותה עד עכשיו". היא מחייכת, אבל עיניה משדרות עצב. "לא הייתי בטוחה שאעמוד בזה. השארתי לה בבית החולים מתנות שהיא אוהבת ויצאתי משם. זה קשה לי מדי, אבל השבוע ניפגש כל המשפחה המורחבת. אני חושבת שאני מוכנה לזה".

דפנה, בשנות ה־30 לחייה, היא אחותו של רועי עידן, אב המשפחה, שנרצח בכפר עזה ביחד עם אשתו סמדר בשבת השחורה. שני אחיה של אביגיל, מיכאל ועמליה, שרדו את התופת בעודם מתחבאים בארון הביתי של המשפחה לצד גופת אמם. היא מתגוררת בכפר הרי"ף, מושב במישור החוף הדרומי, שבמושגים של המתקפה הוא מרוחק יחסית מאזור התופת, אבל בקנה מידה של זמן הגעה לממ"ד - מדובר ב־45 שניות בלבד.

בחודשיים האחרונים, כמו כל המשפחה, דפנה היתה עסוקה במאבק למען אביגיל לאחר קבורת אחיה ואשתו, תוך שהיא מטפלת במסירות בהוריה המבוגרים ומגיעה גם לאזכרה באמצע המלחמה. הם היו ארבעה אחים, היא הקטנה שבהם. שניים מהם עברו עם השנים להתגורר ברמת הגולן, ואילו דפנה ורועי נותרו ביישובי הדרום, קרובים להורים. "רועי היה האור של הבית, המועדף על ההורים", היא מספרת. "קרה לנו נס גדול מאוד, אנחנו לא שוכחים את זה, אבל נשארנו - המשפחות משני הצדדים, והילדים של רועי וסמדר - עם חור גדול בלב".

"אמרו שגם אביגיל נהרגה"

במהלך השבועות שעברו מאז תחילת המלחמה דפנה לא דיברה הרבה, והעדיפה להתמקד במאבק לשחרור האחיינית שלה. עתה היא ממשיכה להילחם עבור המשפחות האחרות. השבוע, בבית הקפה התל־אביבי שבו נפגשנו, לא ניכרו על פניה יותר מדי סימני הקלה. כאילו היא עדיין בעיצומו של מאבקה האישי, ולא בפרק הסיום שלו, שעבור הציבוריות הישראלית כמו נסגר כשהופיעו פניה של אביגיל על מסכי הטלוויזיה ועוררו בכי משחרר בקרב עם שלם.

חודשיים אחרי שנחטפה חזרה הילדה הביתה, וכרגע היא נמצאת אצל המשפחה מצד אמה, והמשפחות משני הצדדים מגדלות את שלושת הילדים ביחד. אביגיל הפכה לילדה של המדינה, ובעל כורחה - גם לאחד מהסמלים הגדולים ביותר של חרבות ברזל.

אלו החודשיים הכי קשים בחייו של אדם שנקלע לסיטואציה כזו. יש איזו תחושה שקרובה בכלל לסיכום האירוע?
"אצלי הסיפור מחולק - מאותה השבת ואחרי השבעה של אחי. במשך 20 יום הייתי אצל ההורים שלי כל הזמן, 24 שעות ביממה. לא זזתי משם. לקח זמן עד שזיהו את אחי, עד שהודיעו להורים שלנו. שלושת הילדים שלי כל יום היו אצל חברים אחרים, בני משפחה. לא הייתי בבית. הוציאו אותי אפילו מהקבוצות של המסגרות החינוכיות בווטסאפ. לא ידעתי היכן ילדיי נמצאים, כל פעם עטפו אותם באהבה במקום אחר".

אפשר לבקש ממך לחזור לשבת ההיא?
"היינו עסוקים בלחלץ את הילדים הגדולים. היינו עם מלא טלפונים סביבנו, וכולם ניסו לקבל מידע על מה שקרה. אמנם רק בשעות הערב הודיעו לנו שלא מוצאים אותם, אבל כבר באותו הבוקר, כשהחלו האזעקות - למרות שבתקשורת עוד לא היה שום דבר - הבנו שמשהו קורה. הייתי בממ"ד שעתיים בלי קליטה. צלצלתי להורים שלי שגרים 2 ק"מ ממני, ואמרתי להם שיעירו בעדינות את הבן שלי שישן אצלם. ב־8:45 אמא שלי התקשרה אלי כדי להגיד לי שרועי וסמדר נרצחו, ורבע שעה לפני כן עוד אמרתי לשכן שלי שאיזה נס זה שמכל המטח הזה רק אישה אחת נהרגה - אישה שהיא חברה של ההורים שלי.

"ואני, עם הקושי הנפשי ועם העובדה שכל הזמן יורים עלינו טילים, לא יכולה לגשת לשם. ואז השכנה שנמצאת שם מתקשרת אלי ואומרת לי שאני צריכה להגיע עכשיו, כי גם הילדה הקטנה נהרגה. היא התכוונה לאביגיל. רועי נורה בגב, והילדה התמלאה בדם ואנשים היו בטוחים שגם היא נרצחה, כי לא מצאו אותה. התקשרתי לאחים שלי מרמת הגולן וביקשתי מהם להגיע בדחיפות. אחרי שעתיים הם הגיעו, כשברקע כמובן אנחנו בצבע אדום ויש מטחים. כולנו היינו עסוקים רק בדבר אחד - לחלץ את האחים הגדולים שהתחבאו בתוך הארון".

ידעתם בכל רגע מה קורה איתם?
"הם אמרו לנו שהם מתחבאים בארון, ולינוי המוקדנית היתה איתם בקשר (לינוי אלעזרה ממגן דוד אדום היתה זו שהדריכה את הילדים לגשת ולהתחבא בארון; ע"ר). בשעה 18:00 היה טלפון ממספר שאנחנו לא מכירים. בדיעבד התברר לנו שהוא הגיע לחלץ אותם דרך חברים שידעו שהוא שם. הוא שאל 'איפה הילדים שמתחבאים בארון?', אבל אז השיחה נותקה כי נגמרה לו הסוללה, עוד לפני שהספקנו לענות לו. ב־20:45 הגיע לשם הכוח וחילץ אותם.

"הם לא רצו לעשות סריקה, אבל התעקשנו שייתנו לנו תמונת מצב על מה שקורה ונשארנו איתם על הקו. הילדים נמצאו בארון בממ"ד, והכוח שמצא אותם אמר שגופתה של סמדר היתה ליד הארון. הם יצאו לחפש את רועי ואביגיל ולא מצאו אותם. רק למחרת הבנו שאביגיל נחטפה אחרי שהיתה אצל משפחת ברודץ בבית. רועי, ואת זה גילינו רק לפני שבוע, היה לא רחוק מהבית. מצאנו כתם דם שחשדנו שהוא שלו, ולפני שבוע מצאתי את המוצץ של אביגיל ליד המקום של הכתם".

חייבים לדרוש את כולם

מאז אותה השבת ניהלה דפנה את המאבק שלה כמעט מתחת לרדאר. היא לא היתה חלק מרוב הארגונים, זולת Free Our Kids ופעילויות אישיות נוספות. למטה החטופים היא כמעט לא הגיעה לאורך כל התקופה, וגם על מה שהתרחש שם השבוע היא המשיכה להביט מרחוק, מעורבת אבל גם לא. מראש היתה עצמאית בשטח.

לא היית במטה החטופים. כמעט לא נראית בתקשורת, עד לנסיעה המתוקשרת שלך לארה"ב.
"לא הייתי במטה כי מהרגע הראשון היתה שם הרבה פוליטיקה. יש את המשפחות של הילדים החטופים, והמשפחות של החיילים והחיילות, והנשים והגברים. ומבחינתי כל ההבחנה הזאת של להסכים לקבל רק את אלה או רק את אלה - היא לא נתפסת ולא מקובלת. כשאומרים 'נחזיר קודם ילדים' - אז יש אמא שהילד שלה הוא חייל, לא מגיע לה לראות אותו בבית? הוא הילד שלה, ומבחינתה הוא חלק מהילדים שצריך להחזיר. היה השבוע אירוע של המשפחות, וזה היה קשה לי.

"הרגשתי שזה לא פייר שאביגיל שוחררה ואחרים לא, היה לי קשה להסתכל על המשפחות האחרות בעיניים, כאילו זה לא הוגן מה שמתרחש. שלא יובן לא נכון - כשאביגיל שוחררה קיבלתי לנייד הודעות מדהימות ומרגשות מהמשפחות, וגם אני שלחתי הודעות, אבל עדיין התחושה שלי היא שבגלל ההבחנה הזאת שעושים, שלא דורשים להחזיר את כולם, אני אישית מתקשה להסתכל להם בעיניים.

"בכלל, אני חושבת שהממשלה כשלה באופן העסקה. קודם כל - מה זה 'עסקה'? כולם שם הם נפשות, ולא חפצים. מזעזעת אותי המחשבה שמתייחסים אליהם כך.

ילד, אמא, אזרח, קשיש - כולם נפשות שהמשפחות מחכות להן באופן שווה. אנחנו, כמשפחה, לא הגענו לאף פגישה עם הממשלה, לא באופן פרטי ולא דרך המטה. אין ולא תהיה לנו אמונה בממשלה, במיוחד לאחר שפעמיים השר יואב גלנט, ביוזמתו, קבע פגישה אישית עם אבא שלי בביתנו ולא הגיע. אנחנו מקווים שהמדינה תישא באחריות כלפי הנזק העצום שהם עשו ויחזירו במהרה את כלל החטופים".

החוויה שלך בארה"ב, כשנסעת לדבר על אביגיל, היתה עוצמתית.
"כשהגענו לניו יורק חיכו לנו כל כך הרבה אנשים בשדה התעופה, שלא האמנו למראה עינינו. אנשים שאנחנו לא מכירים מחבקים, תומכים ומכירים כל פרט בסיפור של אביגיל. למחרת תכננתי לבוא לפגישות הרשמיות בחליפה, ואז בבוקר החלטתי שאני שמה את הסווטשירט עם התמונה של אביגיל ואת הדיסקית, וככה אני הולכת לפגישות. היה לזה אימפקט עצום. קודם כל, להיכן שלא הלכתי התמונה של אביגיל דיברה בעד עצמה. חברת קונגרס אחת ניגשה אלי ואפילו הציעה לאמץ את הילדים, ואמרה שהיא תדאג לכל.

"אין ספק שהעובדה שאביגיל היא אזרחית אמריקנית, וכל מה שהנשיא ג'ו ביידן עשה בתקשורת, תרמו מאוד. הרגע הכי קשה עבורי היה כשהגעתי לדבר עם התקשורת האמריקנית והיו שם הרבה מאוד עיתונאים, וכולם התקבצו סביבי וידעו כל פרט ופרט על הסיפור של אביגיל. שם התמוטטתי והתחלתי לבכות. הטיסה לניו יורק היתה מאמץ פיזי ונפשי גדול עבורי".

אובדן ביטחון מוחלט

אז בשבוע האחרון יש להם שגרה מסוימת. המשפחה עוטפת את הילדים באהבה, והם למעשה זוכים להתגייסות של מדינה שלמה שמציעה עזרה בכל דבר. אבל כשמשוחחים עם דפנה מרגישים שקתרזיס גדול לא יהיה כאן, אלא בעיקר ניסיון לאסוף את השברים ולראות איך בכל זאת ממשיכים מכאן.

כל המשפחות של החטופים והנעדרים מציינות את העובדה שבית ישראל בהמוניו עטף אותם באהבה. נדמה שבמקרה של אביגיל זה שבר שיאים.
"זה מדהים לראות, באמת. לא רק הדאגה הזאת לילדים. אנשים מציעים עזרה כספית, שואלים כיצד אפשר לתרום ולעזור, כי הם מבינים את הקושי הכרוך בכך. אפילו להורים שלי מגיעים אנשים שאנחנו לא מכירים ושואלים אותם אם הם צריכים עזרה, ומוכנים לסייע בכל צורה שהיא, לא רק כלכלית. זה מרגש מאוד לראות".

נדמה שהפכתם למשפחה של כולם, אבל את חווה את אובדנך הפרטי. איבדת את האח הקרוב לך.
"מובן שאני רואה את רועי וסמדר דרך הילדים. השבוע מיכאל (אחיה הגדול של אביגיל) היה במשחק של מכבי תל אביב. הוא עלה איתם לכר הדשא, כולם שלחו לי תמונות, ואני הסתכלתי - ומחקתי. זיהיתי את המבט העצוב שלו בעיניים ולא הייתי מסוגלת להסתכל בתמונות. ברור שהכוונות היו טובות, אבל זה היה רגע עצוב עבור מי שהכיר את מיכאל. החברים שלחו כדי לפרגן לי, אני ראיתי משהו אחר כשהבטתי בתמונות הללו.

"מיכאל הוא ילד רגיש, שסבל בעבר המון מהאזעקות ומהטילים. אחותו לוקחת את הדברים אחרת ממנו, אבל זה תמיד היה ההבדל ביניהם. לפני מה שקרה ואחרי מה שקרה. במובן הזה מיכאל מזכיר מאוד את אבא שלו".

למה את מתכוונת?
"גם רועי פחד מאוד לגור שם. הוא לא רצה לגור שם, אבל המשפחה של סמדר היתה קרובה אליהם. אמא שלה ואחותה היו שם לידם, והם עזרו להם בכל פעם שהצטרכו. זה שיקול מרכזי בחיים, גם אני לא עוזבת את המקום שלי כי ההורים שלי לידי. אני הבנתי בחודש שלא הייתי בבית את החשיבות של הקהילה, כי ראיתי איך כולם התגייסו כדי לעזור לי. בסוף אלה הדברים החשובים בחיים. שמחתי מאוד שרועי לא גר במושב", היא מחייכת בעצב, "כי ההורים היו שם עבורי. אני עצמי לא הגעתי לבקר את רועי אצלם בבית. כשנפגשנו, זה תמיד היה אצלי בבית, כי פחדתי לבוא לבקר אותם שם".

למה פחדת? את גם גרה בדרום.
"שירתי שם, בנחל עוז. היו לי פחדים וסיוטים לשרת שם. באוגדה נחשבתי הכי פחדנית, אבל בחיים לא דמיינתי שמה שקרה ביום שבת יכול לקרות. כל הזמן אומרים שהם נרצחו כי הם היו קו ההגנה, שהם אלו ששמרו על גבולות המדינה. אבל הם לא שמרו על גבולות המדינה, זה לא היה תפקידם, הם היו אזרחים שגרו שם. ובגלל שמי שאמור לשמור על גבולות המדינה לא עשה זאת - הם נרצחו. זה לא היה התפקיד של רועי וסמדר והמשפחות שגרות שם להגן על הגבולות".

את חושבת שהמשפחה של סמדר תחזור לגדל את הילדים בכפר עזה?
"אני לא חושבת שהם יחזרו לגור שם. אני לא חושבת שרוב האנשים יחזרו לגור שם. איך אפשר? אחרי כל מה שהם עברו, אחרי מה שקרה לתחושת הביטחון. רוב האנשים שאני פגשתי, לפחות - לא רק בכפר עזה, בכלל באזור - אומרים שלא יחזרו. גם כהורים לשלושה ילדים איבדנו את הביטחון לחיות כאן. המחשבה שהם יצטרכו להתגייס כשהמדינה לא רואה את החיילים שלה כערך עליון היא לא מתקבלת על הדעת".

בתחושות מעורבות

אביגיל, מיכאל ועמליה גרים כעת בשרון עם הדודה לירון, אחותה של סמדר ז"ל, ושלושת ילדיה שלה. הניסיון להעלות חיוך על פניה של אביגיל אחרי התקופה בגיהינום החל עם בייגל'ה ומיץ ענבים שביקשה בבית החולים. היא כבר משחקת, לפעמים צוחקת. הלילות והימים אינם קלים. הם מביאים עימם את הקשיים ואת התזכורת למציאות הכואבת, זאת שהולכת להיות המציאות בחיים החדשים שהתגבשו להם מתוך התופת של 7 באוקטובר.

דפנה: "לאט־לאט אנחנו מבינים מה הם שמעו ומה הם ראו שם. הם לא דיברו על זה ישירות, הם מדברים על הכל, אבל לא על זה. עד שהגר (שנחטפה ביחד עם ילדיה ואביגיל; ע"ר) הגיעה וסיפרה, אפילו לא ידענו אם אביגיל נשארה איתם או שהפרידו ביניהם. אף אחד לא יכול היה לתת לנו את המידע הזה. לילדים שלי סיפרתי שאביגיל נעלמה, אבל הילד הפיקח שלי סיפר לי שקרא הכל באינטרנט ושהיא נחטפה. הוא הרגיש שהוא זה שמבשר לי את זה בפעם הראשונה".

חשבת קצת עלייך, על המשפחה שלך, על המשפחה המורחבת, איך החיים יהיו מעכשיו?
"אני לא יכולה להסתכל על הילדים הללו מבלי לחשוב על רועי וסמדר, אבל אני אתגבר. אני לא משלה את עצמי, אנחנו נוכל לתת לילדים הללו הכל - אבל רק מגימ"ל. את האל"ף-בי"ת, שזה אמא ואבא, לא נוכל לתת להם. בסוף, לפני השינה, תמיד יהיה מי שיקריא להם סיפור - אבל אלה לא יהיו אמא ואבא שלהם. מיכאל עדיין סגור, כפי שהיה תמיד, ועמליה יותר מתקשרת, אבל מספיק להביט בהם ולראות את הקושי הזה שהם מתמודדים איתו".

אנחנו, כציבור, שמחנו שזה נגמר ככה, אבל במשפחה שלך הסיפור שונה.
"בוודאי. ההורים שלי במצב לא קל. אני אתן לך דוגמה: רועי ואני תמיד היינו מלווים את אבא שלי לטיפולים שלו. פעם אחת רועי איחר כי היו לו צילומים, והצילום עבורו זה המשהו הזה שלא מוותרים עליו. חשבתי לעצמי - איך הוא מאחר? כעסתי עליו. בגלל צילום לא להגיע? אבל היה בו את הצד הטיפולי הזה, לשבת ליד אבא גם 12 שעות אם צריך. הוא יחסר לי במקומות הללו של הטיפול בהורים. זו הרי הדרך הטבעית שהחיים אמורים להיות, ואיך אפשר לקלוט שזה לא ככה, שזה הפוך? אני לא יכולה לקלוט את זה, ואני לא חושבת שזה יקרה בזמן הקרוב".

את ממשיכה להילחם בכל הכוח עבור שאר החטופים.
"כמה שלא אנסה להפריד בין הסיפור האישי שלי לבין מה שקורה - אני לא אצליח. אסור לנו להשאיר אף אחד מאחור. אנחנו היינו אופטימיים, אבל האופטימיות שלנו לא היתה מבוססת על שום דבר. באותה המידה בדיוק הסיפור שלנו יכול היה להסתיים בצורה אחרת. אני חושבת שהתחושות המעורבות האלו מאפיינות את כל המדינה בימים הללו".