במציאות החריגה שבה מתנהלים חיינו בחודש האחרון, בהתקבץ עלינו אויבים שתכלית חייהם היא אובדננו - נראה שיש כאלה שלא משוכנעים שגודל השעה מצריך עדכון מסוים - ולו זמני - של סדרי העדיפויות.
המלחמה נפתחה עלינו בתקופה שאפשר לכנות בעדינות "סוערת". לא מנומס להזכיר זאת היום, אך במסגרת מחלוקת אזרחית שנתלתה ברפורמה משפטית, צמחה תנועת מחאה עיקשת וקולנית, שבדומה למחאות קודמות אפשר היה להתרשם שהיא עוסקת גם בעניינים אחרים, ותיקים ומוכרים. במרכזם קרב על השליטה בהגה המדינה, ומחלוקת על כללי המשחק הדמוקרטי. המחאה לבשה צורות רבות: הפגנות, שביתות, ואף בדיקה מעשית של סירוב להתייצב למילואים.
המחלוקת בין תומכי הרפורמה למתנגדיה אופסנה בבוידעם דקה אחרי שהתבררו ממדי ההתקפה על ישראל בבוקר 7 באוקטובר. זו הוכיחה כי בניגוד לטענה - ותיקה ומוכרת אף היא - כי האיום הגדול ביותר על ישראל הוא השסע הפנימי, האיום האמיתי הוא דווקא מבחוץ, בדמות מה שנקרא פעם "אויב". כזה שמתעקש לערער על כל תפיסה סוציולוגית או פוליטית שהתבטאה במונחים כמו "כיבוש", "שלום", "דיכוי" או "הכלה". אויב אמיתי. כולם יצאו להילחם בו.
ויכוח נוסף שאופסן לעת עתה הוא התפיסה האסטרטגית של קיומה של מדינת ישראל. האם אנחנו נמצאים בסכסוך גיאוגרפי שייפתר בפרצלציה על בסיס גבולות 1967 או שמא במלחמה דתית שלא מוכנה להכיר גם בגבולות 1948. הטבח ביושבי דרום הארץ, בשטח שאין עליו מחלוקת בינלאומית, הצליח להציב כמה תימוכין לתזת מלחמת הדת הנצחית. ומכיוון שכך, גם להצעה שכדאי לנצח בה. כעם אחד.
המלחמה מצריכה איפוק, אורך רוח ופעולה נחושה ומאוחדת, צבאית ואזרחית. את הוויכוחים על רפורמה משפטית, באילו תנאים תוכל לקום מדינה פלשתינית, ומהו מקומו של הרכיב היהודי בדמותה של מדינת ישראל - את כל אלה אפשר לדחות לשש אחרי הניצחון. אז אפשר יהיה לדון בשאלה מה לעשות עם רצועת עזה לאחר שחמאס יושמד והשליטה הביטחונית תעבור לידי ישראל, אם מותר לקיים תפילות בהפרדה בכיכר דיזנגוף ומה יהיה הרכב הוועדה למינוי שופטים. ויהיו ועדות חקירה, ויהיו בחירות וינצח בהן מי שינצח.
הטבח בדרום הארץ, בשטח שאין עליו מחלוקת בינלאומית, הצליח להציב כמה תימוכין לתזת מלחמת הדת. ומכיוון שכך, גם להצעה שכדאי לנצח בה. כעם אחד
אבל איכשהו, מכיוון שמחלוקות אלה - וגם אחרות - התכנסו בעשור האחרון לנקודה ארכימדית בשם "נתניהו", וכיוון שנתניהו עדיין מכהן כראש ממשלה, נראה שיש כאלה שקשה להם להתאפק.
ראשונות הגיעו הדרישות לקבלת אחריות לטבח. מכיוון שגם הרמטכ"ל, גם אלוף פיקוד דרום וגם ראש אמ"ן נשאו הצהרות ברוח זו - והמשיכו בתפקידם - אפשר היה לחשוב בטעות שהצהרה דומה מצד נתניהו תתקבל בסלחנות דומה ובאותה הבנה שמדובר בטקס סמלי, שאחריו אפשר להמשיך במערכה. אלא שטקס סמלי של קבלת אחריות תקף רק למי שאינו נתניהו. הוא הוכרז כאחראי לקונספציה של הכלת חמאס, שלא לדבר על חיזוקו, וגם לטבח 7 באוקטובר.
בטרם נכנס צה"ל לתוך עזה, כבר הושק קמפיין שעד עתה הושקעו בו 200 אלף שקלים בפייסבוק בלבד, בשם "מחדל 23'", שבו מככב נתניהו כשעל פניו טביעת יד אדומה ומאחוריו הכותרת "אשם בטבח". לא האחראים המוצהרים מאמ"ן ומפיקוד דרום, ודאי שלא חמאס והעזתים - אלא נתניהו.
בזו אחר זו, אחרי שבוע־שבועיים של שקט בחזית הפנימית, החלו לצוץ המנטרות הישנות, עם אותם דוברים: לפיד וליברמן עברו מגיבוי כולל להאשמות ולרטוריקה רל"בית. חזרו האשמת מתיישבי יהודה ושומרון בהזנחת העוטף על ידי צה"ל (שקר), נתניהו, שהיה אחראי ל"פילוג בעם" מאז ומתמיד - אחראי גם לפילוג (אם יש בכלל פילוג) עכשיו, ונתניהו - כרגיל בעשור האחרון - צריך ללכת. עכשיו. באמצע מלחמה. כי באמת מה שנחוץ דווקא ברגע זה הוא קמפיין בחירות עם שלטי חוצות ותשדירים, שיראו לעולם שישראל לא מרוכזת כל־כולה בהכרעת אויביה. זה בוודאי יתרום למאמץ המלחמתי.
ב־31 באוקטובר פרסמו אורני פטרושקה, גלעד שר ועמי אילון מאמר בעיתון "FOREIGN AFFAIRS", שכותרתו: "למה נתניהו חייב ללכת - אחרי המלחמה, ישראל זקוקה לפתרון שתי המדינות, שאותו הוא לא מסוגל לספק". השלושה הם מייסדי תנועת "עתיד כחול לבן" שמטרתה, קל לנחש, היא הקמת מדינה פלשתינית. מבחינתם, כל מכשול למטרה זו הוא אבן טורדנית בנעל שיש לסלק. הם פעלו בכיוון אך לפני זמן קצר, ערב ביקורו של נתניהו באו"ם, שכזכור לווה במחאה שנועדה להציג את נתניהו כנוכל ושקרן שאין להאמין לאזהרותיו. הסכום הזה רק נוסף למיליוני השקלים שהתנועה גייסה עבור המחאה נגד הרפורמה. מה הקשר בין הרפורמה לפתרון שתי המדינות? נתניהו. הוא אשם בראשונה, ומונע את השנייה.
ב"שיר כאב" של מאיר אריאל מופיעות השורות "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית - יושב ערבי עם נרגילה". יש אנשים שבסוף כל משפט שלהם יושב נתניהו. הכל קשור אליו והכל באשמתו ותמיד המסקנה ברורה: הוא מושחת, הוא מפלג, הוא מכונת רעל, הוא סכנה ביטחונית, הוא סכנה קיומית, הוא רודן, הוא פחדן, ולכן צריך לקיים את הציווי "לך" - וללכת.
אפשר היה להתייחס ברצינות לדרישות לסילוקו של נתניהו בגלל הטבח, אלמלא הושמעו באותה מידה של דחיפות גם הרבה לפניו. גיא פלג, כתב חדשות 12, זעק לפני כשבוע: "נתניהו מסוכן לישראל, ממש מסוכן לישראל (...) ואין ברירה, אלא לצעוק את זה גם בימים האלה". אלא מה - זו היתה דעתו גם באפריל 2021, כאשר קבע שנתניהו הוא "אדם חסר מעצורים, חסר עכבות", וש"ישנו ניגוד עניינים מובנה ובלתי פתיר בין נאשם בפלילים לבין מי שעומד בראש המערכת השלטונית".
פלג הוא רק נציג אחד של זרם תקשורתי, שהדחת נתניהו היא משימתו העיקרית זה שנים, והוא חובר לשכבה עשירה וקולנית שגם היא מגויסת לאותה מטרה קדושה. היא מסמאת את המסורים/מכורים לה מפני האתגר הלאומי שבפניו אנחנו ניצבים עכשיו, משדרת חולשה ופילוג לאויבינו ומסכנת את ביטחון ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו