זה שעולה, ואלה שיורדים: השבועיים המוצלחים של נתניהו

השבועיים האחרונים הפיחו רוח חדשה במפרשיו של ראש הממשלה. מאז כינונה של ממשלתו השישית לא זכה למנה כה גדושה של נחת כמו ב־14 הימים האחרונים. נתניהו חזר לשטח המוכר והטוב. המקום שבו הוא מוביל וקוצר את התהילה, בעוד יריביו מתבוססים במדמנת הבינוניות המשמימה, מקומם הטבעי לדעתו. כבר חודשים חולם נתניהו לחזור לשדה הזה, שבו לא רק אין לו מתחרים - אלא הוא למעשה השחקן היחידי. אין אופוזיציה ואין תקשורת. כולם נמוגים עם תחזיותיהם השחורות והמוטות, ומתאיידים נוכח המציאות שהוא מחולל במו ידיו, כולל משק כנפי ההיסטוריה וכל הפירוטכניקה הנלווית לכך.

עם שובו מניו יורק שוחח נתניהו עם אנשיו ועם כמה משרי הליכוד, ועדכן אותם בהתפתחויות. ראש הממשלה דיבר כשעיניו בורקות, כך העידו. סוף כל סוף, לא הרפורמה והביצה הפוליטית של הקואליציה וההידברות חסרת הפשר עם האופוזיציה - אלא דברים גדולים. מסוג הדברים שהביאו אותו פעם אחר פעם לרצות לכבוש את ראשות הממשלה מבלי להתעייף. דברים שרק הוא, לדעתו, יכול לעשות בעת הזאת.

השלום עם סעודיה, כך אמר נתניהו באותן השיחות, הוא גיים־צ'יינג'ר ברמה עולמית. בניגוד לאלה שמנסים להקטין את ההישג, להגיד שמדובר במהלך אמריקני וסעודי שישראל היא רק מנה צדדית בו, ההסכם הזה, הוא אומר, ישנה את כללי המשחק הבינלאומיים למשך דורות. זה לא רק הסכם שלום עם המדינה הערבית הגדולה והחשובה בעולם, שההסכם איתה, לשיטתו, חשוב בהרבה מההסכם עם מצרים - בין השאר כי מצרים נותרה לבדה במערכה במשך יותר מעשור עד שירדן הצטרפה גם היא למעגל ההכרה בישראל - ההסכם עם סעודיה יביא מיידית עוד שש מדינות ערביות שיחתמו על הסכם דומה עם ישראל. ולא רק כי סעודיה תכריז בעקבות ההסכם כי תם הסכסוך הישראלי־ערבי, מה שידחק בכל המדינות והקבוצות המוסלמיות האחרות באזור להחליט באיזה צד הן עומדות, של הסונים או של הקיצונים בהובלת איראן. זה כולל גם את ערביי יו"ש ורצועת עזה.

ההסכם והפרויקטים הגרנדיוזיים הנלווים לו יציבו את ישראל במרכז המפה העולמית, כצומת מרכזי שדרכו יעברו סחורות בקו הרכבת הבין־יבשתי המתוכנן, נתוני תקשורת באמצעות כבל העברת הנתונים שייפרס, וצינורות אנרגיה, גז ונפט שיועברו ממדינות ערב והמפרץ לאירופה. התלות בישראל תהיה חסרת תקדים - לא רק בגלל מקורות הגז הטבעי הקיימים שאחריהם מחזרות מדינות רבות כמו יוון, קפריסין וטורקיה, אלא גם בגלל מקורות אנרגיה אחרים, כמו הנפט הסעודי. הכל יעבור דרך ישראל.

נתניהו מכביר ביתרונות המהלכים שהוא מקדם, ואומר לשומעיו כי תמיד דיבר על הפיכתה של ישראל למעצמה אזורית. הפעם מדובר במעצמה עולמית. אין מדינה אירופית שלא תזדקק לישראל. גם לא מדינה ערבית או מפרצית, ואפילו אסיאתית ואפריקנית. מדינות יחשבו פעמיים לפני שיצביעו נגד ישראל באו"ם או שיובילו מהלכים נגדה או שינסו להצר את צעדיה במוסדות הבינלאומיים. מובן שהפוטנציאל הכלכלי הוא עצום. כל מה שיעבור דרכה - נפט, גז, נתוני תקשורת וסחורות - יכניס למדינה מיליארדים על גבי מיליארדים של דולרים. כל כלכלת המדינה תצמח. אמנם לא יהיה נתניהו שיקצור את הפירות, אך הוא זה שמניח כעת את היסודות.

מפה עובר ראש הממשלה ללעג בלתי נסתר ליריביו - אנשי האופוזיציה, ראשי המחאה, עיתונאים. עד לשבוע שעבר כולם דיברו במקהלה אחת. ישראל הפכה מוקצית בעולם. תחילה בגלל הקואליציה - ימין מלא־מלא עם גורמים קיצוניים ושרים בכירים שמוחרמים בחו"ל; ובהמשך בגלל המחאה נגד הרפורמה, שאיימה להרוס את הכלכלה ואת הברית בין המדינות, המבוססת על ערכים דמוקרטיים שהתבטלו כביכול עם אישור חוק צמצום עילת הסבירות.

התחזיות הללו לא נועדו להזהיר, כך אומר נתניהו, אלא לגרום נזק. לעצור את הרפורמה גם במחיר שריפת המדינה. גם ברמה הכלכלית, גם בלכידות הצבאית וגם בזירה הבינלאומית. אבל לדבריו, כל התיאוריות שלהם קרסו. הכלכלה במגמת צמיחה, כל חברות הדירוג הותירו את דירוג האשראי על כנו, המשקיעים לא בורחים, וכעת מתברר שגם בעולם אנחנו לא רק לא מוקצים - אלא אף מחוזרים כפי שמעולם לא היינו. וזה חורה להם. כשהם היו בשלטון, הם לא הצליחו להוסיף אפילו מדינה אחת למעגל המדינות שחתמו איתנו על הסכמי אברהם. אנחנו, כך אומר נתניהו, הבאנו ארבע. ועכשיו נביא את סעודיה ועוד שש מדינות נוספות.

ואם לא די בזה, האירועים הללו תופסים את האופוזיציה בשעתה החלשה ביותר מאז ההפסד בבחירות לפני יותר מעשרה חודשים. בשבוע שעבר הם ראו בעיניים כלות את נתניהו מתקבל בכבוד רב אצל נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, כולל הזמנה נוספת לבית הלבן עד לסוף השנה. השבוע חשפו לעיני כל את כניעתם המוחלטת לאנשי המחאה. ההפגנה הפרועה ונטולת העכבות מול המתפללים בכיכר דיזנגוף - רובם המוחלט כלל לא דתיים, חלקם תומכים מובהקים במחאה נגד הרפורמה ופוקדים את קפלן באופן קבוע - לא הצליחה לחלץ מהם אפילו מילת גינוי אחת נגד הפורעים, או אמפתיה כלשהי להמונים שכל חטאם היה שרצו לבוא להתפלל ביום הקדוש.

גם יאיר לפיד וגם בני גנץ הוציאו הודעות אחרי יום כיפור, שכללו בעיקר גבב משפטים שקשה לחברם למשפט קוהרנטי ומתקפות למכביר נגד נתניהו, כאילו הוא זה שיזם את אירוע התפילה בכיכר. המציאות שבה ראשי המפלגות הללו מובלים על ידי קומץ מוסת היא לא פחות ממביכה. כמה חברי כנסת ממפלגות אלו נאלצו לראשונה לתקוף את העומדים בראשן, נוכח הפארסה. בהם, למשל, גדעון סער, שתקף את לפיד. את גנץ, ראש מפלגתו, הוא הרי לא יכול לתקוף.

הבחירות לרשויות המקומיות קורעות את מפלגות האופוזיציה, כשברשויות רבות, לרוב רשויות שבהן היו שיעורי תמיכה גבוהים במפלגות המרכז־שמאל בבחירות הכלליות, מתמודדות זו מול זו רשימות מטעם יש עתיד והמחנה הממלכתי, כמעט ללא שיתופי פעולה. ראש־בראש מקומי המחלחל ליחסים בין הנציגים ברמה הארצית. אם בתחילת הקדנציה, ובמיוחד אחרי השקת הרפורמה המשפטית, יש עתיד והמחנה הממלכתי תיאמו צעדים ואף הוציאו מעת לעת הודעות משותפות לתקשורת - היום המציאות הזאת נראית כמו חלום רחוק.

מותר גם לפרגן

עם הודעת שלטונות ארה"ב באופן רשמי כי ישראל נכנסה לתוכנית הפטור מוויזה, נתניהו פרסם סרטון מיוחד המהלל ומשבח, בעיקר את ממשלתו. המהלכים להכנסת ישראל לתוכנית הפטור החלו כבר ב־2017, בזמן הממשלה ההיא של נתניהו. ראש הממשלה דילג בקלילות על העובדה שמי שקידמה זאת בעזוז תחת ממשלתו היתה שרת המשפטים דאז, איילת שקד. היא והשגריר באו"ם גלעד ארדן, שהיה אז שר הפנים, היו הכוח המניע. וכך גם בקדנציה של שקד כשרת הפנים בתקופת הממשלה הקודמת.

נתניהו "שכח" להזכיר את שקד בפטור מוויזה, בדיוק כמו שנפתלי בנט "שכח" להזכיר את חלקו של נתניהו בהסכמי אברהם. כך הם גוזרי הסרטים, נזכרים לחלק קרדיט רק כשיש צורך פוליטי בכך

מי שדחף בכל הכוח את הישורת האחרונה עד לצליחת קו הגמר היה ראש המל"ל צחי הנגבי. נתניהו "שכח" להזכיר את שקד, בדיוק כמו שנפתלי בנט "שכח" להזכיר את נתניהו על חלקו בהסכמי אברהם. כך הם גוזרי הסרטים - נזכרים לחלק קרדיט רק כשיש צורך פוליטי לעשות זאת.

הילד הבעייתי

למרות מצבה העגום של האופוזיציה, גם בקואליציה לא יכולים לנוח על זרי הדפנה. בעוד שבועיים יתחדש מושב הכנסת, ואיתו יתחדשו הצרות: הרפורמה המשפטית, שכרגע אין לה רוב קואליציוני, וחוק הגיוס, שגם הוא לא בדיוק ימלא צהלולים את בכירי הליכוד כשייאלצו לתמוך בו.

ובתוך כל אלה מסומן איתמר בן גביר כחוליה החלשה. זה שיפרוש טרם זמנה של הממשלה משיקולים פוליטיים, מחולל הצרות הקבוע בה. בכירים בקואליציה מאשימים את בן גביר בהתנהגות לא קולגיאלית. אומרים שהוא לא מתחשב באילוצים פוליטיים או מדיניים, וממשיך לנסות לדחוף את האג'נדה שלו בכוח, לא פעם עם אצבע מיותרת בעין של יריביו. כשהודיע בן גביר על תפילת המחאה בכיכר דיזנגוף כתגובה לפרעות יום כיפור, יצאו נגדו בגלוי גם חבריו בציונות הדתית, המפלגה שרצה איתו בבחירות האחרונות. בן גביר אמנם ירד מהיוזמה הזאת, אך סימונו כפרובלמטי שבחבורה עדיין בעינו.

בן גביר רואה בביקורת עליו דווקא את יתרונו הבולט מול חבריו. הם באים לרצות ולוותר, והוא בא להשליט את האג'נדה שלשמה נבחר. על תנאי האסירים הביטחוניים, למשל, הוא לא מוכן לוותר בשום מצב, אף שכולם נגדו. כשהוא דרש חיסולים ביו"ש, נתניהו אמר לו שזה לא עניינו, אלא של יואב גלנט. כך גם כשדרש דברים אחרים בתחום הביטחון. עכשיו, בעניין האסירים, מדובר בתחום בלעדי שלו. ופתאום דורשים לדון בזה בקבינט. לדחות את זה בגלל פסח. אחרי זה בגלל רמדאן, ועכשיו בגלל החגים. מה הדבר הבא? לדחות בגלל חנוכה ופסטיבל הילדים? לא יקרה, מבחינתו. הוא לא יאפשר דחייה נוספת. הוא לא יסיים את הקדנציה שלו כשר לביטחון לאומי מבלי להרע משמעותית את תנאי המחבלים. התנאים המפליגים שלהם מעודדים טרור. שיעורים ניכרים מאלה שמבקרים את קרובי משפחתם בכלא נעשים טרוריסטים בעצמם. הם רואים שבכלא לא כל כך נורא, ולפעמים אף טוב יותר מהבית.

לבן גביר יש בטן מלאה לא רק על ראש הממשלה, אלא גם על שותפיו לשעבר מהציונות הדתית. גם על התנהלותם סביב קידום הרפורמה המשפטית. כל הזמן להיכנע, לרכך, להידבר בלי סוף. הדרך הזאת לא מקובלת עליו. לא בשביל זה הוא בממשלה.

זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו, באחת מפגישותיו עם המפכ"ל, בן גביר לחש לו שהמזל הכי גדול שיש לו, לשבתאי, זה שהוא, בן גביר, הוא השר הממונה. אני השכפ"ץ שלך, אמר לו. אותי הם מחפשים, לא אותך. אותי יתקפו כל היום וכל הלילה, ולך יניחו.

בראיון שהעניק המפכ"ל, שבו תקף את בן גביר חזיתית, נראה כי קובי שבתאי הפנים את המסר. התקשורת כל כך מגויסת ומוטה, שלא יאונה לו כל רע אם יתקוף את השר המופקד עליו, והוא לא יצטרך לשלם שום מחיר על כך. המתקפה על בן גביר הגיעה אחרי שהבין באופן סופי ומוחלט שלא יקבל שנה רביעית, על אף מאמציו הכבירים להשיג אותה.

כבר בתחילת הדרך אמר לו בן גביר כי המפתח לשנה רביעית בתפקיד עובר דרך קידום מדיניות השר. טרם כניסתו של שבתאי היה המפכ"ל ניצב לא מאוד מוערך, ואחרי מינויו היה מסובך עד צוואר בפרשת אסון מירון. עד כה, שבתאי העיד פעמיים בפני ועדת החקירה הממלכתית. לפני כשנה האשימו בכירים במשטרה כי המפכ"ל נוקם בכל הקצינים שהעידו נגדו ומונע את קידומם. בסביבתו של בן גביר מעריכים כי יועציו של המפכ"ל ייעצו לו "לתת את ראשו" של בן גביר לתקשורת, כדי להיחלץ מאימת הוועדה.

רק לפני שבועיים יזם המפכ"ל נוהל הצדעה חדש במשטרת ישראל, שלפיו השר היחיד שלו שוטרים יצטרכו להצדיע הוא השר לביטחון לאומי. כנראה היה זה אקט החנופה האחרון. כשראה שזה לא עובד - הוא יצא למתקפה בתקשורת.