לא לפחד כלל: מהיכן מגיעה אלינו התרבות של סתימת פיות?

1. המחאה נגד הרפורמה המשפטית הביאה לשיא מגמה בת שנים רבות: השתקה אלימה של הצד השני. לא מדובר באנשי שוליים, אלא בדמויות משכילות שעשו לא מעט בשדות ידע מגוונים. עכשיו הם בעיקר תוקפים לגופו של אדם (אד הומינם), וכמעט לא מדברים לגופם של טיעונים או של עובדות (אד פקטום). הם מטיחים קללות, נאצות והשמצות, מלבינים פנים ומבזים את היריב הרעיוני, שחדל מלהיות בר פלוגתא וכעת נחשב לאויב, המסכן את קיום הצד השני, ולכן מקדשים עליו מלחמת חורמה.

מדובר בעיקר ב"דה־הומניזציה" - הטענה כלפי התומכים ברפורמה המשפטית או סתם תומכים בקואליציה הנוכחית, כאילו אין הם מחזיקים בדעה עצמאית לאחר שלמדו את הנושא והגיעו למסקנה, אלא הם בובות על חוט בידי אחרים.

2. באקדמיה, בעולם הכלכלה, בחברות המסחריות, בתקשורת, ואפילו ברשתות החברתיות, קיימים רבים החושבים אחרת וסבורים, רחמנא ליצלן, שהקואליציה הנוכחית עדיפה על פני הממשלה הקודמת. ייתכן שהיו שמחים לראות מפלגות נוספות מצטרפות לקואליציה הנוכחית, אבל בהינתן החרם הטיפשי על ממשלות נתניהו - חרם שגרר אותנו שוב ושוב למערכות בחירות עד שהושג שובר השוויון בפעם הנוכחית - הרי הקואליציה הנוכחית היא האפשרות היחידה. התומכים הללו מסתירים את דעותיהם. הם רואים את השמדת הערך שעושים מתנגדי הרפורמה למי שמביע דעה שונה, ולכן בוחרים לשתוק למצער או במקרה הנורא - ליישר קו עם המתנגדים לרפורמה המשפטית, אף שבתוכם הם תומכים בה.

גם ההתקפות המכוערות על ערוץ 14, והקריאות לפגוע בו, קשורות לאותו בית מדרש רעיוני שעניינו לא ליבון ובירור הדעות השונות, אלא השתקת הצד השני. הנה יושבת ראש מפלגת העבודה: "...את ערוץ 14 צריך לסגור... (ערוץ) שמשדר אלימות, הסתה, תעמולה ורעל ויגמור את מדינת ישראל, ולכן חד־משמעית להחרים את ערוץ 14".

לא הטיעון הילדותי הוא הבעיה, אלא העובדה שכפוליטיקאית המתהדרת בתואר "ליברלית" היא לא מתביישת לקרוא להשתקת כלי תקשורת, אלא מצהירה על כך בפומבי, בתקווה שעמדה אנטי־ליברלית בעליל זו תוסיף לה נקודות בקרב בוחריה המידלדלים. והרי כל עניינו של חופש הביטוי הוא דווקא ביחס להשמעת דעות המרתיחות את הדם. פרופ' מעוז עזריהו אמר לי פעם שהליברל הישראלי הממוצע יהיה מוכן למות על זכותנו לחשוב כמוהו... אגב, לא תופתעו אם אזכיר שאותה פוליטיקאית הצביעה גם בעד החוק שנועד להשתיק את עיתון "ישראל היום".

חובה להשמיע את דעתנו

3. הניסיונות האלימים להטיל מורא על מי שחושב אחרת, למנוע דיון הוגן ולתלות באחר את כל הרעות שבעולם - צריכים להפיח בנו עוז ונחישות לא לסגת ולא לפחד מלהיקלע לשדות אש כאלה. אוי לנו אם ניבהל. חובה להשמיע את דעתנו ולתמוך באלה הסופגים מטחי ביזיונות וביוש (שיימינג) פומביים. יש חשיבות עליונה לעודד את האנוסים החברתיים להצטרף לדיון הציבורי. בנפשנו היא!

בתגובה לקללות ולהשמצות יש לענות בנחת, בצורה מנומקת, לגופם של טיעונים (אד פקטום) וחלילה לא לגופו של אדם (אד הומינם). הרשת מלאה בנימוקים מפורטים ומעמיקים, ועיקרם: הפרת האיזון בין רשויות השלטון לטובת הרשות השופטת בעשורים האחרונים, מחייבת תיקון. אבל הנושא כבר מזמן אינו הליקויים במערכת המשפט, אלא הדמוקרטיה עצמה: האם אנחנו מקבלים את עקרון הכרעת הרוב, או שמא סבורים שבעלי מקצועות מסוימים, בעלי ההון, אנשי צבא בכירים, נחשבים יותר מאחרים. האם העם הוא הריבון באמצעות נבחריו בכנסת או אוליגרכיה משפטית בסגנון המלך הפילוסוף של אפלטון.

האירוניה היא שבקרב הזועקים בראש חוצות "דמוקרטיה!" ישנם המתייחסים לגרסה מסוימת שלה. גם משטרים לא דמוקרטיים בעליל השתמשו בתואר הזה.

4. ב־1932 פרסם אלדוס האקסלי את הדיסטופיה "עולם חדש מופלא". הוא תיאר עולם שנדמה דמוקרטי וליברלי מאוד, אבל למעשה היה טוטליטרי: אי אפשר לחשוב בו באופן עצמאי. ברומן יש קבוצה קטנה המהנדסת את התודעה של החברה האנושית. חבריה יודעים מה טוב לכולם. המעמדות הנמוכים נועדו לשרת את המעמד הגבוה, אבל גם הוא אינו חופשי לחשוב ככל העולה על רוחו. באחת ההערות העמוקות כותב האקסלי כי בני המעמד העליון הם "אנשים המתייחסים אל מעמדם כאל דבר מובן מאליו; אנשים השוחים בשיטה המעמדית כדגים במים - הם מרגישים בה בבית במידה כזאת שאינם מוּדָעִים כלל לעצמם ולסביבה המיטיבה והנוחה שבה הם מתקיימים" (בתרגומו של מאיר ויזלטיר).

כיובל שנים לאחר מכן פרסם העיתונאי הבריטי רונלד הנטפורד את ספרו "הטוטליטרים החדשים", שבו ניתח חברה דמוקרטית, סוציאליסטית וליברלית, שגם אם לא השתמשה בשיטות האלימות והטרור של המשטרים הטוטליטריים הוותיקים, הגיעה לאותה תוצאה של קונפורמיזם, אחידות הדעות והשתקת מגוון הקולות; זאת באמצעות שיטות של שכנוע מתוחכם ומניפולציות רכות, ובעצם לחץ חברתי אדיר שלא לסטות משורת המקהלה כדי לא לאיים על הסדר החברתי.

ממחלוקת להשתקה

5. מהיכן מגיעה התרבות של סתימת פיות והשתקת הדיון הציבורי? אנחנו עם שקידש את המחלוקת, בזמן שהיא לשם שמיים. סוד הקיום וההתפתחות הרוחנית והאינטלקטואלית של עמנו בהיסטוריה נמצא בהבנה שהאמת נמצאת גם אצל החולקים עלינו. בקודקס החוקים העתיק שלנו, המשנה, הביא העורך רבי יהודה הנשיא (סוף המאה השנייה לספירה) גם את דעות החולקים שלא נתקבלו להלכה. וכבר לימדונו חכמינו שאין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה.

הניסיונות האלימים להטיל מורא על מי שחושב אחרת, צריכים להפיח בנו עוז ונחישות לא לפחד מלהיקלע לשדות אש כאלה. חובה להשמיע את דעתנו ולתמוך באלה הסופגים מטחי ביזיונות וביוש פומביים

אחד ממובילי המחאה התגאה בכך שהאלימות הציבורית והביוש הפומבי שהפעילו על התורם המרכזי של פורום קֹהלת גרמו להסרת תמיכתו במכון. המעשה הזה סותר את האתוס היהודי של ריבוי דעות. השבוע התחילו ללמוד את מסכת קידושין במסגרת הדף היומי בתלמוד הבבלי. נקווה שסותמי הפיות הללו לא יצנזרו את המסכת, הנפתחת - שומו שמיים! - במילים: "האישה נקנית בשלושה דברים..."

בעת הזאת חובה על כל אדם עם שאר רוח להילחם על חופש הביטוי ועל ניקיון הדיון הציבורי, ולא להתרשם מהטלת המורא והביוש של החושבים אחרת, מכל הצדדים והדעות. סתימת פיות היא זמורת זר שהובאה מתרבות אחרת, וצריך לבער אותה מקרבנו. "...וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ, אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם, פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ... וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ, כִּי אִתְּךָ אֲנִי... לְהַצִּילֶךָ" (ירמיה א, יז-יט). ומירמיה נביאנו (מאה שישית לפנה"ס) נלמד אנחנו, תלמידיו שומעי לקחו. אל ייאוש. עברנו מצבים קשים בהרבה מאלה. סבלנות.