קפלן מוצף והרשתות סוערות? "הרוב דומם, נשאר בבית, במזגן"

ד"ר טלי גזית
חוקרת רשתות חברתיות
מרצה וחוקרת בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט, המחלקה למדעי המידע, אוניברסיטת בר־אילן. בין היתר, עוסק מחקרה בהנאה מהחמצה (JOMO) וברווחה הנפשית של משתמשי רשתות חברתיות

ד"ר טלי גזית, לפני כשנתיים יצא לכם להריץ מחקר בזמן חירום בינלאומי, שהדגיש את טיבה של תופעה חדשה מהשנים האחרונות, JOMO, ראשי תיבות של הנאה מהחמצה (Joy of Missing Out). לפני שנדבר עליה, ועל האופן שבו אנשים בוחרים להתנתק היום מהמחאה סביב הרפורמה המשפטית, ספרי קצת על אותו מחקר.
"בשנת 2021 התרחשה קריסה של הרשתות פייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם. אני ושותפי למחקר, טל איתן, החלטנו לשאול אנשים כיצד הם חוו את אותה קריסה. בימים שאחרי הקריסה הרצנו במהירות הבזק שאלונים שבדקו לחץ נפשי, כדי לבדוק תופעה אחרת - FOMO, פחד מהחמצה (Fear of Missing Out). הפחד מהחמצה קשור כמובן לחרדה חברתית, וככל שהרמות שלו גבוהות יותר, כך עלה בהתאם גם הלחץ בזמן נפילתן של הרשתות.

"חברות משתמשות בפחד מהחמצה כדי לגרום לנו להישאר עוד ועוד בתוך הרשתות. זה שווה להן הרבה כסף, ותחושת הסטרס שיוצר הפחד מהחמצה פוגעת לנו בתחומי חיים מגוונים - למשל, בנהיגה, בזמן משפחה ובמה לא. אבל חשוב לומר שפחד מהחמצה הוא לא בהכרח מושג שקשור לרשתות חברתיות ורלוונטי לכל תחומי החיים. הרשתות רק מעצימות אותו. כשאתה יודע מה 500 אנשים אחרים עושים במקביל, זה מציף. עוד במחקר, שאלנו גם שלוש שאלות פתוחות: איך חוויתם את הנפילה, מה עשיתם בזמן הזה והאם היו לכם תובנות בעקבותיה?"

אני מניח שהתשובות, בחלק מהמקרים, הזכירו מסוממים בקריז.
"בחלק מהמקרים. רבים דיברו אמנם על לחץ ועל חרדה, אבל היו גם אחרים שתיארו תחושות של הקלה וחדווה - כלומר, אנשים הרגישו שהם יכולים לעשות דברים אחרים, מעבר לשהייה ברשתות: לעשות ספורט, לדבר עם בני הזוג, לישון וסתם לעשות כיף. חלקם ממש תיארו את ההנאה שבהחמצה, JOMO, וכתובנה מסתמנת מאותו מחקר נראה היה שהתופעה הזו מיטיבה עם הנפש".

ולאחר מכן החלטתם להמשיך לחקור את התופעה הזאת. במחקר חדש מצאתם כמה סוגים של הנאה מהחמצה.
"מצאנו שלושה סוגים של הנאה מהחמצה: אקטיבית - אדם בוחר להתנתק. למשל, להניח את הטלפון בצד בזמן ארוחת ערב. פסיבית - כלומר, כפו עליו להתנתק מהטלפון, למשל בסרט או בהצגה. סוג נוסף של הנאה מהחמצה קשור להתמודדות של האדם עם העובדה שהוא לא מחובר. השניים האחרונים קשורים יותר ל־FOMO, בניגוד לסוג הראשון, האקטיבי. ככלל, אפשר לומר שהנאה מהחמצה מורידה מעורבות ברשתות חברתיות, מורידה את ההשוואה החברתית לאחר, וכמובן מעלה את הרווחה הנפשית".

גיליתם גם שרמות ההנאה מהחמצה של נשים – גבוהות יותר. מדוע בעצם?
"נשים אכן יותר טובות ביכולת שלהן ליהנות מהחמצה. אנחנו לא לגמרי מבינים לעומק את הסיבה, אבל ייתכן שנשים יעילות יותר במעבר ממשימה למשימה, בטח במקרים שבהם הן מנוסות יותר בהחזקת משפחה ועבודה, אם להכליל כמובן. המעבר הזה מאפשר להן להתנתק ולהתחבר מהר יותר. הסבר אפשרי אחר: ידוע שנשים מעורבות יותר ברשתות חברתיות. ייתכן שההצפה שיש ברשתות גורמת להן גם להעריך יותר את הניתוק וליהנות מרגעי השקט.

"באשר להשכלה, לא מצאנו הבדלים ביכולת להנאה מהחמצה. לעומת זאת, כאשר הגיל עולה, גם עולה היכולת להנאה מהחמצה. הפחד מהחמצה יורד ככל שהגיל עולה. אם תרצה, ההתבגרות בסך הכל מיטיבה איתנו".

במחקר שלכם נבדקו גם תכונות אישיות למיניהן. מצאתם שיש קשר בין אישיות ליכולת ליהנות מהחמצה.
"אז בדקנו את ה'ביג 5', חמש התכונות הגדולות שנמצאו כמשפיעות באופן ניכר על אישיותו של האדם ועל האופן שבו הוא מתנהג. התכונות שנמצאו כקשורות ל־JOMO, הנאה מהחמצה, וגם לפחד מהחמצה, רק מהכיוון ההפוך - הן פתיחות, נועם הליכות וגם מצפוניות".

כלומר, כשיש לי יותר מהתכונות האלה אחווה יותר הנאה מהחמצה, וכשיש לי פחות – אחווה יותר פחד מהחמצה.
"נכון. זו המגמה, למרות שצריך להתייחס לנתונים בזהירות כי הם עוד דורשים עיבוד".

הסוד: הפסקות יזומות

בואי נדבר על המחאה ועל הרפורמה המשפטית. נוכח העובדה שהנאה מהחמצה קשורה לרווחה נפשית, האם היית ממליצה לאנשים להוריד את הרגל מדוושת הנוטיפיקציות, ההתראות?
"מובן שאנשים נמצאים עכשיו יותר ברשתות וברחובות, וזה חשוב, ולא משנה לאיזה צד אתה שייך במפה הפוליטית. ברמה האישית, אני לא אמליץ לאף אחד לעזוב עכשיו את הטלפונים ולא להיות מעורבים במתרחש, אבל כמובן יש לא מעט אנשים שבוחרים דווקא להתנתק בתקופה הזאת, באופן מודע.

"יש אנשים שלא צופים, וגם לא קוראים. אני נמצאת בקבוצות של נשים שממש מבקשות שלא נדבר על המצב המתרחש במדינה, משום שהן צריכות שקט. ויש בכך כמובן הנאה מהחמצה. הן לא רוצות, זה גורם להן להצפה, והן גם לא מעוניינות בריבים בתוך הקבוצות האלה.

"אז אפשר לומר שההתנתקות הזאת, כפי שמצאנו במחקר, תורמת לרווחה הנפשית שלהן, ומצד שני - אני סבורה שנדרש איזון. כלומר, למצוא את המינון הנכון עם הפסקות יזומות ומתוכננות מהרשתות, גם מאקטואליה, מבלי להתנתק לחלוטין. זה בפירוש יתרום לרווחה הנפשית שלנו".

ההפסקות המתוכננות, היזומות, קשורות לממצא על הנאה אקטיבית מהחמצה. יש כוח רב לעצם העובדה שאדם בוחר להתנתק בעצמו ושההתנתקות לא מוכתבת לו.
"בדיוק כך. אם אדם מחליט להתנתק במשך שעה ביום כדי לבלות עם חברים, ילדים, לעשות ספורט ואפילו לראות סדרה או לקרוא ספר - הרווחה הנפשית שלו תעלה".

הסיפור הנודע על ווינסטון צ'רצ'יל היה שהוא הקפיד לישון צהריים גם במהלך מלחמת העולם השנייה, מתוך בחירה כמובן. אף אחד לא החשיב אותו למנותק.
"נכון. אז גם בעיתות משבר ולחץ, ההמלצה היא להתנתק, גם אם למעט. זה קריטי לרווחה הנפשית שלנו. מי שלא רגיל לכך, יתקשה לעשות את זה בהתחלה, אבל אפשר להתאמן ולהתרגל. וכאמור, עניין הבחירה חשוב כאן. מחקרים כן הראו שאנשים שהכריחו אותם להתנתק - הרווחה הנפשית שלהם לא השתפרה".

במחקרים קודמים בדקתם קבוצה מעניינת נוספת, שרלוונטית מאוד למחאה. כיניתם אותה קבוצת "הצפיינים".
"ברשתות יש תחושה שכולם סוערים, כותבים, מביעים עמדה. הדברים הללו יוצרים הרגשה של הצפה. אבל במחקרים נמצא שוב ושוב שבסופו של דבר - שיעור האנשים שבאמת נמצאים בפעולה, ב'אינגייג'מנט', בתוך קבוצות דיון הוא בסך הכל 30-10 אחוזים. זה אמנם תלוי באיזו קבוצה מדובר, ווטסאפ או פייסבוק, מה גודלה, אבל כך או כך - הרוב הוא דומם, 90-70 אחוזים, ואלה הצפיינים".

הם נוכחים־נפקדים. ואפשר לומר שכמעט ביחס ישר לכך, הנוכחות שלהם בהפגנות וגם ברשתות פסיבית למדי.
"קשה לומר לגבי החיים עצמם, אם כי יש יסוד לשער שזה קורה גם בקבוצות במציאות, משום שנראה שצפיינים פחות יופיעו בהפגנות, כי קיים קשר בין פעילות ברשתות החברתיות לבין פעילות בחוץ, 'אופליין'. צפיינים לא ישתפו תמונות ויעשו לייקים, וסביר שהם רק יצפו מהצד במפגינים בקפלן. ומכיוון שהרוב דומם, נראה שרוב האנשים נשארים בבית, במזגן. סמלית ומעשית.

"הצפיינים אמנם קוראים באדיקות מה מתרחש ברשתות, הם גם חווים פחד מהחמצה, אבל הם פשוט לא מביעים את עצמם. אכן, הם נוכחים־נפקדים. אתה לא יכול לספור אותם וקשה מאוד לחקור אותם. הצפיינים הם מופנמים יותר, פחות פתוחים ויושבים על הגדר. יש להם דעות, רגשות, יש להם מה להגיד, אבל הם יעדיפו להיות בשקט".

מה בכל זאת יגרום להם לצאת, להגיב?
"הם צריכים דבר שייגע בהם באופן אישי, וזאת לצד סביבה מוכרת, מאפשרת. אם במקרה נראה בקפלן צפיינים, נראה שבאמת משהו נגע בהם. אנחנו כן רואים עלייה מסוימת במספרים בקפלן, וככל הנראה מדובר במי שבאמת התחילו להבין שהדברים נוגעים בהם אישית, בחיים שלהם".

אירועי אלימות בהפגנות גם מפריעים להם?
"זה דווקא יפחיד אותם ככל הנראה, כי הם נוטים למופנמות. אז הכאה של מפגין לא בהכרח תשפיע עליהם להגיע, כי הם ממילא לא אוהבים עימותים. אבל סיפורים אישיים ירגשו אותם, כאלה שישפיעו עליהם ברמה הרגשית, הסובייקטיבית. גם אי־צדק חזק ומשמעותי ישפיע עליהם, או חשיפה למה שהם יתפסו כחוסר אמת, כשקר.

"במהלך מחקר שערכתי לפני כשנתיים, כששוחחתי עם אותם צפיינים במסגרת קבוצות מיקוד, הם ציינו שאם מישהו יאמר דברים לא נכונים, שקריים, הם יושפעו מכך ויפעלו בהתאם.

"אתן לך דוגמה: קולגה דתייה שלי, שפעילה מעט מאוד ברשתות, ראתה אישה דתייה אחרת - כשלפתע מישהי עברה לידה וסיננה לה 'לגז'. אותה קולגה שלי החליטה לכתוב על זה פוסט. הנה דוגמה לדבר שיכול להקפיץ מישהי שלרוב לא כותבת יותר מדי ברשת, אבל בהינתן חוויה מטלטלת היא תצא מאזור הנוחות ותגיב".

חזרה לתחתית הפירמידה

זווית אחרת הרלוונטית באופן עקיף להנאה מהחמצה, קשורה לכך שיש אנשים שפוחדים שאם יתחילו להתעדכן, יצללו לעומק הרפורמה ויבינו לעומק את משמעותה, הם פשוט ייצאו מדעתם. במקרים כאלה ההנאה מהחמצה משמשת מעין הגנה מול מפגש עגום עם המציאות.
"הקולות שאתה מתאר לגמרי קיימים. הצפה מאוד גדולה מאפיינת כרגע את רוב רובה של האוכלוסייה, גם צפיינים, ויש אנשים שממש אומרים 'אנחנו לא יכולים להכיל גם את ההפיכה. אנחנו לא יכולים לספוג את זה עכשיו', והם בוחרים להתנתק, כי הם דואגים לבריאות הנפשית שלהם.

"אני יכולה לומר שבתחילת הדרך גם אני נכנסתי לאחת מקבוצות המחאה, והבנתי שזה עושה לי רע. החלטתי להשתיק אותה ולהפסיק להסתכל, אבל במהרה הבנתי שהפתרון הוא לא לטמון את הראש בחול, כי המציאות, מה לעשות, ממשיכה להתרחש. מצד שני, שמעתי על אנשי אקדמיה שמתקשים במשך חודשים לקדם את עבודות המחקר שלהם, מתקשים לעבוד, והכל בשל אי־הוודאות שמרחפת מעלינו. אבל כך או כך, התנתקות מוחלטת לא מוכחת כדבר טוב והיא אינה הפתרון".

במובנים מסוימים, חזרנו לתחתית הפירמידה של מאסלו.
"נכון, הביטחון הפיזי והשייכות שלנו נפגעים, וזה משפיע על היכולת שלנו לקדם דברים הקשורים, למשל, להגשמה עצמית או להצלחה אישית. אף על פי שיש לי קולגה שסבורה שהביטחון הפיזי שלנו ממש לא נמצא בסכנה, ושהמאבק הוא על צרכים גבוהים יותר - שוויון זכויות, זהות".

מזווית אחרת, זאת של המחוקקים והפוליטיקאים, האם אפשר לנסות לשער מה יישום ההנאה מהחמצה עשוי לעשות לפוליטיקאים ולמעצבי מדיניות למיניהם?
"זו שאלה טובה. אני חושבת שהפוליטיקאים רוצים שנישאר מחוברים. ההנאה מהחמצה טובה אולי לאדם הפרטי, אבל היא לא טובה לחברה שצריך להנהיג אותה, למשול בה. מנהיג שרוצה לשלוט באנשים יעשה זאת בצורה טובה יותר כשהם יהיו בפחד מהחמצה. ככלל, פחד של אנשים הוא דבר חיוני עבור מנהיגים שרוצים לכפות את רצונם על המונהגים".

אפשר להביט בזה מזווית אחרת: ייתכן שמובילי הרפורמה היו רוצים רמות פחד נמוכות יותר בקרב האוכלוסייה. הרי זה היה מסייע להם בקידומה של הרפורמה.
"אבל הפחד מתודלק, וזה קורה בשני הצדדים, אגב. צד אחד פוחד מבג"ץ והזין את הפחד מבג"ץ במשך שנים, בעוד הצד השני פוחד מדיקטטורה. כך שהפחד נמצא שם. ומנגד, דווקא בקרב האזרחים יש איזונים ובלמים. הפחד מהחמצה מעודד מעורבות ברשתות, ואולי גם מחוצה להן; ואילו הנאה מהחמצה מעודדת רווחה נפשית. זו תנועת הנגד של האזרח הקטן, של האזרח הפרטי".

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il