כך כמעט אבד הכותל המערבי

ספק רב אם מי מבין רבבות המתפללים ואומרי הקינות שהתאספו אתמול, יום תשעה באב, ליד הכותל המערבי שמע אי־פעם את שמותיהם של אליאל לופגרין, צ'ארלס ברדה וס"י ואן קמפן. הראשון היה שר החוץ לשעבר של שבדיה, השני היה פקיד שווייצרי רם דרג, והשלישי בכיר בשירות המושבות ההולנדי. בקיץ 1930 מונו השלושה על ידי חבר הלאומים (על פי המלצת ועדת שאו הבריטית) לחברי ועדת החקירה שעליה הוטל להכריע בסכסוך הדמים בין היהודים לבין המוסלמים על הזכויות ותביעות השימוש הסותרות בסמטת הכותל המערבי.

לקראת תשעה באב הם הניחו על השולחן הצעת פשרה שנויה במחלוקת: היהודים יכירו בבעלות המוסלמית על הכותל. המוסלמים, בתמורה, יכירו בזכות התפילה והגישה של היהודים אל הכותל. ההצעה הביאה למחלוקת פנימית עזה בתוך היישוב היהודי בין הדרג המדיני הפוליטי, אנשי הוועד הלאומי שתמכו בפשרה (שגם במהלך הופעתם בוועדה נמנעו מלתבוע בעלות על הכותל) לבין ההנהגה הדתית והחרדית - הרבנים קוק, יעקב מאיר וזוננפלד - שהתנגדו לה בכל תוקף.

בפרספקטיבה של כמעט 100 שנה - הרבנים צדקו. אם היישוב היה מסכים לפשרה ומכיר בבעלות המוסלמית על הכותל, השלטון הישראלי היה מתקשה לבצע, ובעיקר להסביר, את צעדיו לאחר מלחמת ששת הימים בכותל המערבי, ובהם מחיקת שכונת המוגרבים והכשרת רחבת התפילה הגדולה שהחליפה את סמטת הכותל הצרה. הרי אינך תופס חזקה ומשתלט על מה שמצוי בבעלות אחר שבה הכרת. גם את הפקעת חלקו המרכזי של הכותל המערבי ורישומו בטאבו על שם מדינת ישראל קשה הרבה יותר היה לבצע ולהסביר אם מוסדות המדינה שבדרך היו מכירים בבעלות המוסלמית על הכותל.

על רקע דיוני הוועדה והצעת הפשרה עמד הסכסוך על הכותל המערבי, שהוליד גם את מאורעות תרפ"ט. במאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו. יישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל ננטשו ונחרבו, הבולט שבהם בחברון, שבה אירע טבח קשה. מהצד הערבי נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם בידי שוטרים בריטים במהלך דיכוי המהומות.

אחד מרגעי השיא של הסכסוך על הכותל התרחש ביום הכיפורים של שנת תרפ"ט, 24 בספטמבר 1928, כאשר קצין אנגלי, דאגלס דאף, התעקש להסיר בכוח את מחיצת הפרגוד שהפרידה בין עזרת הנשים לעזרת הגברים ברחבת התפילה המצומצמת. האירוע היה אלים, כאשר מתפללות ומתפללים יהודים הוכו, והעיתונות העברית ליוותה את הסיפור במשך שבועות ארוכים.

רבים התקוממו. אחד מהם היה המשורר חיים נחמן ביאליק, שמחה על מראה הכותל: "כשיוצאים דרך המבואות המטונפות והמוקפים לכלוך מכל צד, המקום נהפך לא למקום קדוש, כי אם - תסלחו לי על המילה - למחראה, גללי בקר ואדם מסביב! בקיום כזה לעיני ישראל, זו אינה חרפת האנגלים, כי אם חרפתנו אנו".

המופתי חאג' אמין אל־חוסייני היה ראש החץ של המאבק המוסלמי על הכותל, והיה מוכן להעניק ליהודים לכל היותר מעמד של תיירים במקום. חוסייני העליל עליהם שהם מטילים פצצות אל חצר מסגד אל־אקצא וכי הכותל הוא "ראש גשר" שממנו הם מתכננים לפלוש אל "קודש הקודשים" של האסלאם - המסגדים בהר הבית.

אלה היו ימי הבראשית של העלילה השקרית הידועה היום בכינויה "אל־אקצא בסכנה". כדי להמחיש את ה"סכנה" הפיצו אנשי המופתי ציורים שהציגו את הצד היהודי כמי שמתכנן לכבוש את המסגדים. אחד מהם הציג את הרצל לצד המסגד כשהוא אוחז בדגל ישראל.

"כל החצרות המנוולות"

הצעת הפשרה של ועדת הכותל - הכרה בבעלות המוסלמית בתמורה לזכות שימוש ליהודים - התקבלה בברכה על ידי ראשי הוועד הלאומי. אבל הבריטים התעקשו לקבל הסכמה מוקדמת לפשרה גם מצד הרבנים הראשיים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יעקב מאיר, וגם מצד הרב יוסף חיים זוננפלד, כרבה של העדה החרדית. הבריטים הסבירו לראשי הוועד הלאומי כי לא יוכלו להתעלם מכך שהסוגיה מצויה בתחום הדתי.

בסוף אוגוסט 1930 הפעילו ראשי הוועד הלאומי (מועצת המדינה שבדרך) - ובהם יצחק בן צבי, דוד ילין, חיים ארלוזורוב, מאיר דיזנגוף ופנחס רוטנברג - לחץ כבד על הרבנים, בעיקר על הרב קוק, כדי לשכנעם לאמץ את נוסחת הפשרה, אולם הרב קוק הדף את כל הפניות אליו בעניין זה.

"מה פירוש שהוועדה תחליט למי הבעלות על הכותל?", שאל באותם ימים הרב קוק את חברי הוועדה בעת שהופיע בפניהם, "האם הוועדה או חבר הלאומים הם הבעלים על הכותל? מתי קיבלתם רשות לקבוע של מי הבעלות על הכותל?... שום כוח בעולם - לא חבר הלאומים ולא הוועדה הזאת - יכולים להפקיע את זכותנו האלוקית..."

הרב קוק התבלט באותם ימים לא רק כמנהיג דתי אלא גם כמנהיג בעל מאפיינים לאומיים מובהקים. דבריו התכתבו עם תגובתו של זאב ז'בוטינסקי, לאחר תקרית המחיצה: "היהודים שכחו להיעלב!", וכן עם תגובתם של הצעירים הבית"רים, ששבוע לפני הפרעות, בתשעה באב תרפ"ט, הניפו בכותל את דגל ישראל ושרו שם את "התקווה". הרב קוק נפגש עם הצעירים שהשתתפו בתהלוכה והכריז בפניהם כי "הגאון הלאומי" שבלבבם "אינו אלא ביטוי לקדושת הנשמה האלוקית שבכל אחד ואחד מישראל", וכי בקנאותם "לקודשי האומה" הם מזכירים לו את "קנאת הקודש של המכבים".

בראיון שפרסם איתו עיתון "דואר היום" ב־18 באוגוסט, מעט לפני הפרעות, חיווה הרב קוק את דעתו על מראה סמטת הכותל, ובדומה לביאליק אמר: "אי אפשר שהמצב של המקום הקדוש הזה, שהוא נערץ לכלל ישראל הרבה יותר מכל בתי הכנסיות... בכל העולם כולו, יימשך לאין קץ בצורה של עלבון כזה. אי אפשר שהמקום הקדוש הזה יהיה מוקף תמיד חצרות וסמטאות כל כך מלוכלכות ומכוערות המשמשות קן לכל מחלה וזוהמה. מטרתנו היא לפנות את כל החצרות המנוולות, וליצור שם את מעמד הפגישה של האומה הישראלית כולה..."

בציבוריות היהודית שררה, אפוא, אחדות דעים בין רבנים כרב קוק, מנהיגים כז'בוטינסקי ומשוררים כביאליק שכך המצב בכותל אינו יכול להימשך. בפני ועדת הכותל הונח תיעוד רב שתיאר את מצבם הקשה של יהודים בכותל לאורך הדורות. אלברט רודס, קונסול ארה"ב, תיאר בספרו כיצד כבר ב־1856 נאלצו היהודים לשלם "דמי לא יחרץ" בסך 1,500 דולר לשנה תמורת הזכות לבכות ליד הכותל המערבי.

בפנקסי ועד העדה הספרדית בירושלים נרשמו בשנים 1768, 1812 ו־1814 דיווחים על ההוצאות של הקהילה היהודית לניקוי זבל מרחבת הכותל ולהרחקת הגמלים שרבצו שם. רפאל מיוחס, שמש הכותל בראשית המאה ה־20, תיעד כיצד הוא ניקה את רחבת הכותל מגללי החמורים ומהפרשותיהם. יהודית מונטיפיורי, שביקרה במקום ב־1875, תיארה את הדרך לשם "במצב שמם, נעזב ונהרס, ובין איש ובין סוס ייכשל בו על ידי שברי האבנים הנפזרים שם עוד מימי אבותינו..."

ימים ארוכים ניהלה "ועדת הכותל" את דיוניה. היא קיימה עשרות ישיבות והאזינה לעדויות מומחים ועדים: 30 מוסלמים, 21 יהודים ובריטי אחד. הרב קוק, שהתבקש להביא ראיות לזכויות היהודים בכותל, השיב כי הסתמכות על תעודות עלולה להחליש את האמת, "והיא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. משל למה הדבר דומה?" הסביר הרב, "למי שמעלה נר כדי לחזק את אור השמש".
התזכיר המפורט בשאלת הכותל (76 עמודים), שהוגש לוועדה על ידי הצד היהודי, הוכן על ידי ד"ר כורש אדלר מניו יורק, שסקר בהקפדה רבה את תולדות הכותל. ההיסטוריון המנוח פרופ' יוסף נדבה הגדירו לימים כיצירת מופת.

כמו "אלומות השיבולים"

הערבים התייצבו לפני ועדת הכותל במשלחת בת 16 חברים שבראשה עמדו עוני עבדול האדי וג'מאל אל־חוסייני - שניהם אנשי המופתי. הם הציגו גישה נוקשה, טענו שהם בעלי המקום, שהוא חלק משטח מסגד אל־אקצא, וכי מיליוני מוסלמים עומדים לימינם. אם עמדתנו תידחה ולו חלקית, כך איימו, העולם המוסלמי לא ישלים עם כך.

השלטונות הבריטיים חתרו כאמור לפשרה - הכרה בבעלות המוסלמית תמורת זכות שימוש ליהודים - אך רצו גם את הרבנים בעסקה. ראשי הוועד הלאומי העדיפו להיות מעשיים, גם על חשבון העיקרון והבעלות. הם מיהרו לשגר אל הרבנים הראשיים, קוק ומאיר, ואל מנהיג החרדים הרב זוננפלד שלוש משלחות בעת ובעונה אחת. המטרה היתה למנוע מהרבנים להידבר ביניהם בנושא ולבקש מהם לגבש דעה מיידית, ללא כינוס פורום רבני רחב יותר, להתייעצות.

המשלחת הראשונה הגיעה אל הרב קוק וכללה את יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה, ואת אברהם אלמליח והרב משה אוסטרובסקי (המאירי). היא הציעה לו לוותר על הבעלות בכותל בתמורה לכך שתוכר זכות היהודים לגישה חופשית ולתפילות, ללא הפרעה במקום. הרב מחה בהתרגשות: "עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי. אין לנו שום זכות לכך. אם חס ושלום נוותר על הכותל, גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו..."

הוא ליווה את חברי המשלחת אל מחוץ לביתו ומיהר לקרוא לשמשו, מאיר דוד, ולעדכן אותו במתרחש. הרב קוק העריך שפנייה דומה תועבר גם אל הרב זוננפלד. על השמש הוטל להעביר לזוננפלד במהירות את תגובת הרב קוק למשלחת של הוועד הלאומי.

הרב קוק לא ידע באותן דקות כי בשעה שחברי המשלחת בראשות יצחק בן צבי שוהים בביתו כבר פוקדת משלחת אחרת את ביתו של הרב זוננפלד, וכי הלה מסרב אף הוא, בדומה לרב קוק, לקבל את הצעת הפשרה. גם הרב זוננפלד, בדיוק כמו הרב קוק, מיהר מייד לאחר שמסר על עמדתו למשלחת הוועד הלאומי לשגר שליח לרב קוק כדי לעדכן אותו בעמדתו. שני השליחים נפגשו באמצע הדרך, מבלי שהאחד ידע מראש על שליחות חברו, ובפיהם אותו המסר.

הסיפור על המפגש הסמלי הזה דמה מעט למיתולוגיה המפורסמת על שני האחים שנפגשו בלילה עם אלומות השיבולים, שביקשו להעביר איש לרעהו, ושבנקודת המפגש שלהם הוקם לימים בית המקדש.

בסופו של דבר החליטה הוועדה באופן חד־צדדי, וכתוצאה מעמדת הרבנים - ללא הסכמת הצד היהודי - כי "למוסלמים שייכת זכות הבעלות היחידה והקניין היחידי על הכותל המערבי, מאחר שהוא חלק בלתי נפרד מחצר ה'חאראם אל־שריף' (הר הבית) שהינו רכוש וואקף". הוועדה גם קבעה שלמוסלמים זכות הבעלות על הרחבה הצרה ליד הכותל ועל שכונת המוגרבים הסמוכה.

מנגד קבעה הוועדה שהיהודים ייהנו מכניסה חופשית אל סמטת הכותל לצורכי תפילה בכל עת, בכפוף להגבלות הסטטוס־קוו, כמו האיסור שהוטל עליהם להביא לסמטת התפילה ספסלים, מרבדים או מחצלות, כיסאות, וילונות ומחיצות, וכן איסור על היהודים לתקוע בשופר במקום. החלטות הוועדה קיבלו תוקף של "דבר המלך" (הבריטי - נ"ש).

מייד לאחר מלחמת ששת הימים קבע בג"ץ שעם הקמת מדינת ישראל פקע תוקפו של "דבר המלך" הבריטי על הכותל המערבי (שקבע בין היתר את בעלות הוואקף על הכותל).

ב־1967 ישראל גם פינתה את תושבי שכונת המוגרבים שלמרגלות הכותל, הרסה את בתיהם והכשירה רחבת תפילה גדולה, בעלת כושר קליטה של אלפים ורבבות. כמו כן הפקיעה המדינה חלק מהכותל המערבי, באורך של 143.72 מ' וברוחב מטר אחד, מרוחב בסיסו של הכותל (כ־4.5 מ') ולכל גובהו, ורשמה אותו בטאבו כרכוש מדינת ישראל.

עמדות הרב קוק ועמיתיו, מאיר וזוננפלד, אפשרו למדינת ישראל לטעון לבעלות על הכותל. אם הוועד הלאומי היה מכיר בבעלות המוסלמים על הכותל, בשנים 1931-1930, מדינת ישראל היתה מתקשה מאוד לטעון, 37 שנים לאחר מכן, ב־1967, לבעלות שם, ולהעניק לכותל את המעמד הדתי והלאומי שממנו הוא נהנה כיום.