תגידו - לאן נעלם עמודה השדרה שלנו? האם לא נותר בנו מעט כבוד עצמי? מה פשר ריצת האמוק התלותית הזאת, אחר פגישה בחדר הסגלגל עם הנשיא ביידן? לא רק הנשיא האמריקני איבד את זה ביחס אלינו, גם נתניהו וסביבתו מתבזים. אולי עדיף שיודיע כבר שהוא מוותר על הכבוד המפוקפק הזה, להתקבל אצל הנשיא כאורח מושפל המחזר על הפתחים, אחרי השיימינג הפומבי שעשו לו ולממשלתו שם.
ביידן עובד עכשיו נגד נתניהו בשיטת הפרד ומשול, וכלל לא טורח להסתיר זאת. הממשל בוושינגטון מנסה לתקוע טריז בין ראש הממשלה לבין אזרחי ישראל. רוצה לומר: נתניהו וממשלתו הם דבר אחד, מדינת ישראל היא דבר אחר. נמשיך "לאהוב ולערוב" לישראל, ונקבל את הנשיא שלכם בכבוד מלכים; נמשיך להכפיש ולזמבר את ראש ממשלתכם הנבחר.
ההפרדה הזאת, יודע בוודאי גם נשיא המעצמה הדמוקרטית הגדולה בעולם, היא פריבילגיה ששמורה פעם בארבע שנים רק לאזרחי ישראל. רק הם יחליטו, בבחירות דמוקרטיות, כמו שהאמריקנים אוהבים, אם ומתי יחלפו ימי נתניהו. בינתיים, הבוחרים כאן, רק לפני שבעה חודשים, החליטו אחרת. אז שביידן, עם כל הכבוד, יעסיק עצמו מול בעלות ברית אחרות של ארה"ב שבהן הדמוקרטיה באמת ירדה מהפסים, או שמלכתחילה כלל לא עלתה עליהן, כמו טורקיה, או מצרים.
על מה בעצם יצא קצפו של הנשיא, ומה אנו עושים עם זה? עוד לפני הכעס על המשך החקיקה המינורית של הרפורמה המשפטית, ביידן זועם על הבנייה ב"התנחלויות", ש"הקיצונים מקדמים", אובססיה ישנה שלו.
אפשרות אחת, שנתניהו מיומן בה, היא להמשיך במה שהוא עושה עתה; למכור לאמריקנים סיפור אחד - על האטה וצמצום של בנייה, כשבשטח מתרחש סיפור הפוך לחלוטין והבנייה מתרחבת. הדרך הזאת אינה מכבדת ואינה מכובדת. הזעם האמריקני נובע גם ממנה, ולא רק מהמחלוקת המהותית.
אשריי שנתפסתי על...
האפשרות השנייה היא ללכת בדרכו הקדמונית של פפוס בן יהודה לפני כ־1,900 שנה, שפגש את רבי עקיבא לאחר שנחבש בבית האסורים, ואמר לו: "אשריך שנתפסת על דברי תורה". כדאי לנתניהו לנסות פעם גם את זה. רבים לפניו השתמשו ב"אשריי שנתפסתי על...", כאשר ספגו מקלחות צוננין מידידים או משונאים. הם האמינו ש"חטאו" ונהגו נכון; שכבוד "לחטוף" ולהיענש על כך.
נתניהו יוכל לומר, תחילה לעצמו, אחר כך לעם בישראל ולבסוף גם לביידן - לפי הסדר הזה - אשריי שנתפסתי על בניין ארץ ישראל. אשריי שנתפסתי על קידום שיבת ציון ובנייה והקמת יישובים בלב חבלי המולדת העתיקה, שאיננו כובשים בה. פעם, לפני הרבה שנים, זאת היתה הטרמינולוגיה, גם של ראש הממשלה, אבל כבר הרבה שנים שלא. נתניהו יזכה להערכה גבוהה פי כמה מהביזיון שבו כרוך עתה המרדף אחרי הנשיא, מה עוד שהמחיר שהאמריקנים דורשים עבור פגישה כזאת הוא גבוה ונוגד את האינטרס של מדינת ישראל.
הגיעה העת שגם ישראל תבצע "הערכה מחדש", בדמות עבודת מטה מסודרת ובחינת חלופות נוספות לסיוע מארה"ב. לא נכון לשים את כל הביצים בסל אחד
ויש עוד עניין פעוט שדורש בירור מול הזעם האמריקני, אך בעיקר מול עצמנו: ביידן והנציב העליון שלו כאן, השגריר היהיר ניידס, שפעל כאן בפטרונות ובאדנות מקוממת, החליטו לנקוט עמדה במחלוקת על הרפורמה, שקורעת היום את החברה הישראלית. הם מרשים לעצמם להתערב בגסות בעניין ישראלי פנימי מובהק, בעיקר מכיוון שמתנגדי הרפורמה ביקשו מהם להתערב ו"להציל את ישראל מעצמה". ייתכן שהגיעה אפוא השעה - בהתאמת סגנון, זמן ומקום - לשוב אל המילים שהטיח מנחם בגין בשגריר ארה"ב בישראל סם לואיס, ב־1981, בעקבות המחאה והסנקציות האמריקניות על חוק הגולן: "ישראל אינה ישות של וסאלים משועבדים או רפובליקת בננות של ארה"ב".
לפעמים גם מילים, אפילו הן קשות, נוטעות כוח. השמיים לא נפלו אז, והם כנראה לא ייפלו גם עכשיו. חילוקי דעות עם ידידה ומעצמה כארה"ב, שישראל תלויה בה, אינם דבר נעים, אבל כבר היו דברים מעולם: אחרי חוק הגולן, והפצצת הכור בעיראק, ובנייה בירושלים וביהודה ושומרון. היו גם "הערכות מחדש" ו"סנקציות" ומילים קשות, ואפילו השעיית תקציבים ועיכוב סמלי של משלוח מטוסים, אבל בדבר אחד שהוא ליבת היחסים בינינו לבין ארה"ב האמריקנים הקפידו תמיד שלא לשבור את הכלים - הסיוע הצבאי לישראל ושיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני עימה.
כשצרפת היתה הארה"ב שלנו
נכון אמנם שארה"ב יכולה להסתדר בלי ישראל, אך לישראל קשה פי כמה להסתדר בלי ארה"ב. עם זאת, ישראל מהווה כבר שנים, עבור אמריקה, מעבדה לפיתוחים ביטחוניים רבים בתנאי קרב אמיתיים, שבהם נבחנים מטוסים, טנקים, טילים וחימוש נוסף. יורם אטינגר, שעמד בקשר עם ראשי התעשייה האווירית של ארה"ב בעת שכיהן כציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, שמע פעם מהאמריקנים כי לא פחות מ־700 שדרוגים התווספו למטוס ה־F-16 בעקבות העצות והניסיון הישראלי.
כשהרווח הזה כומת לדולרים ולזמן, נמצא שמדובר בחיסכון של מיליארדי דולרים ושל בין עשר ל־20 שנות מחקר. קחו את הסיפור הזה, החילו אותו על עוד מאות פריטי נשק, ותבינו מדוע שיתוף הפעולה הביטחוני יקר גם לליבה של ארה"ב, וזה עוד לפני שדיברנו על הפירות הרבים בתחום המודיעין, שארה"ב של ביידן וקודמיו מניבה מישראל.
למרות זאת, לא תמיד אפשר לומר לא לארה"ב, אבל לפעמים חייבים ואפשר. דוגמאות לכאן ולכאן קיימות למכביר. ישראל צריכה להשתדל מאוד לשמר את הקשר המיוחד עם ארה"ב, אבל לא בכל מחיר. הקמת הקריה הגרעינית בדימונה, למשל, וגם סיפוח ירושלים וסיפוח הגולן והשמדת הכור העיראקי - נעשו כולם בניגוד לעמדת ארה"ב.
הגיעה כנראה העת, שגם בישראל תתבצע "הערכה מחדש", בדמות עבודת מטה מסודרת ובחינת חלופות אחרות לסיוע האמריקני, אם באמצעות ייצור עצמי של נשק, ואם באמצעות פנייה לשווקים אחרים בעולם, אפילו הם איכותיים פחות. גם את מטריית ההגנה של ארה"ב על ישראל בזירה הבינלאומית צריך לנסות להרחיב בכתובות אחרות.
רבים שכחו: עד 1967 ה"ארה"ב" של ישראל היתה צרפת. הנשק המתקדם והסיוע הצבאי הגיעו ממנה. אמריקה כמעט לא היתה בתמונה, אבל אז, ביום לא בהיר אחד ב־1967, הנשיא הצרפתי דה גול הודיע על אמברגו מוחלט של משלוחי נשק אלינו, וישראל וארה"ב גילו זו את זו.
גם היום אנו עשויים לגלות שלא אלמן ישראל, ושיש חיים גם מחוץ לארה"ב. לא צריך לוותר ביוזמתנו על הסיוע האמריקני. זו תהיה טיפשות, אבל כדאי להתחיל להפנים - אף שהרגלים קשה לשנות - תהיה זו טעות להמשיך לשים את כל הביצים בסל אחד, גם אם הסל הוא אמריקני. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו