מחוץ למשחק: עוד נזקים של הרפורמה המשפטית

זה היה עוד שבוע רע לישראל. רע בבית, ורע בחוץ. הכותרות נעו במהירות מפחידה - משיאי הרציחות במגזר הערבי לתנודות בשער הדולר, ומהן לפארסה המביכה בכנסת. שם התברר שוב שמילה של בנימין נתניהו אינה מילה, שהוא סחיט ולחיץ, ומטריד מכל - שהוא לא שולט באירוע.

לטירוף הזה היו הרבה ספיחים. כל אחד מהם מצדיק טור נפרד, אך שווה להקדיש כמה מילים לשניים מהם, שמקפלים בתוכם הכל:

הראשון - הכלכלה. השקל נחלש מאוד בחודשים האחרונים בגלל הקרע שגרמה החקיקה המשפטית. הקפאתה, או מה שנתפס כהקפאתה עקב השיחות בבית הנשיא ושורת התבטאויות של נתניהו באנגלית, חיזקה אותו באופן יחסי.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בחר להתגולל בעקבות זאת על כתבת חדשות 12 קרן מרציאנו, שאמרה שהדולר נחלש, ולא שהשקל מתחזק. לציוצים שפרסם הוא הוסיף הערה על כך שמרציאנו מוזמנת לכתוב במרוקאית כדי לגרוף לייקים ולטשטש את חוסר הבנתה בכלכלה.

אפשר להתווכח מי מביניהם מבין יותר בכלכלה; מצבו של המשק, אזהרות כלל הכלכלנים בארץ ובעולם ושורת נתונים - הצטמקות ההשקעות בהייטק מ־7 מיליארד בחציון הראשון של 2022 ל־1.5 מיליארד בחציון המקביל השנה, למשל - מעלים יותר מחשד שסמוטריץ' אינו מצטיין במיוחד בתחום הזה.

לנזק שהוא גורם לכלכלה מוסיף השר גם גזענות מכוערת, שהחלה ביחסו לערבים (למי שזקוק לתזכורת: גוגל על אשתו והיולדת הערבייה) וכעת עברה ליחסו למזרחים. אפשר רק לדמיין מה היה הולך ברשתות החברתיות לו דברים דומים היו נאמרים למירי רגב או לדודי אמסלם - אבל מרציאנו היא מטרה נוחה, בשר מבשרה של התקשורת המשוקצת.

מי שהבטיח להיות שר האוצר של כולם הוכיח שוב את ההפך. העובדה שבחר להתגולל עליה דווקא על שימוש בשפה זרה היא פרייסלס, אחרי האנגלית האוקספורדית שנשמעה מפיו באירוע של הבונדס. במקום להתנשא ולהתגזען, מוטב היה שימצא איזו "גרנדמייזר" שתלמד אותו חשבון פשוט: אחת ועוד אחת שווה שתיים, ובמילים אחרות - השקל נחלש בגלל המהפכה המשפטית, התחזק בגלל בלימתה ונחלש שוב השבוע כשנדמה היה שהיא חוזרת.

אצבע משולשת לבית הלבן

האירוע השני קשור בריקושטים שעדיין מגיעים מארה"ב, בעקבות הביקור הסיטוני בה של שרי הממשלה בשבוע שעבר.

עיקר הביקורת הופנתה לשר התפוצות עמיחי שיקלי. האצבע המשולשת שעשה למפגינים נגד הממשלה (כן, כן, הוא רק חייך לעברם עם שתי האצבעות האמצעיות מונפות) היתה המשך לרצף התבטאויות שלו שהסעירו את האמריקנים, ובעיקר את היהודים האמריקנים. מי שאחראי על היחסים עימם מטעם הממשלה הפך בעיניהם לפרסונה נון־גרטה: הם סירבו להיפגש עימו. הנזק עצום, והחשבון מצטבר. שוב הוכח שהנרי קיסינג'ר צדק: לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.

מי שדוחפים להוציא את הנשים משירות קרבי יביאו בהכרח לפגיעה במשק ובכלכלה או לגיוס של חרדים, שלא לדבר על הפגיעה בשוויון ובדמוקרטיה - שני עקרונות שהממשלה וראשה נשבעו להגן עליהם

מי שחושב שהאירוע הזה נשאר נחלתם של היהודים כאן ושם - טועה. יש לו השפעה ישירה על התמיכה בישראל ועל יחסו של הממשל לישראל. נתניהו המשיך לחכות גם השבוע להזמנה, שלא הגיעה, לפגישה בבית הלבן. במקום זאת, הוא חזה בעיניים כלות בהזמנה שקיבל הנשיא הרצוג להגיע לוושינגטון בחודש הבא, לפגישה פלוס נאום בפני שני בתי הנבחרים לציון 75 שנה למדינת ישראל.

הרצוג לא התכוון במקור להגיע לנשיא ביידן לפני נתניהו. הרגישויות ברורות לו, וכך גם המשחק האמריקני בתוך הפוליטיקה הישראלית. אבל הוא שמע בשבועות האחרונים את הדאגה שמביעים ראשי מערכת הביטחון ובכירי העולם העסקי מהשלכות הנתק המסוכן בין ירושלים לוושינגטון, והחליט לשים את ישראל לפני כבודו של נתניהו.

דוגמה אחת למשמעויות הנתק הזה מתרחשת כעת בשידור חי בעומאן, שם מנהלת ארה"ב משא ומתן "חשאי" עם איראן על חזרה להסכם הגרעין. ישראל אינה צד לשיחות, ובמצב הדברים הנוכחי היא גם לא ממש יכולה להשפיע עליהן. זה לא אומר בהכרח שההסכם שייחתם יהיה רע. כתמיד, יהיו בו צדדים טובים יותר ופחות. בצד החיוב, סביר שאיראן תידרש למסור את האורניום המועשר שצברה ולהתחייב לא לעסוק בהעשרה כל עוד ההסכם בתוקף (באופן חלקי עד תחילת 2025, ובאופן מלא עד תחילת 2030). בצד השלילה, היא תקבל כסף ונכסים שהוקפאו תחת הסנקציות, ולא תידרש להאריך את ההסכם או להרחיבו.

המשמעות, בהנחה שההסכם ייחתם, היא שהאיום המיידי של פריצה איראנית לעבר הגרעין באמצעות העשרה ל־90 אחוז יורד מהפרק לשנים הקרובות. זה מאפשר לאיראנים להתעשר, להתארגן ולהגיע חזקים ומוכנים טוב יותר לסיבוב הבא, כשהגבלות ההסכם יוסרו מעליהם. אלה חדשות רעות מבחינת ישראל, אבל יש בהן גם טוב: הזמן מאפשר גם לישראל להתכונן, בין שלמערכה דיפלומטית עתידית להארכת ההסכם או להחזרת הסנקציות, ובין שלתקיפה של אתרי הגרעין באיראן.

מוטב היה לו כל אלה ייעשו בהסכמה עם וושינגטון, בתמיכתה ובגיבויה. לשם כך, נדרש להוריד את החקיקה המשפטית מהשולחן. אם צודקים הפרשנים הפוליטיים בטענתם שהנושא מת, לא ברור מדוע נתניהו מתעקש לא להצהיר על כך בעברית ולסגור את הסיפור. במקום זאת, הוא ואנחנו ממשיכים לדמם בבית ובחוץ, במחיר כבד לביטחון ולכלכלה.

מיזוגיניה פופוליסטית

טוב עשה הצבא כשתחקר ופרסם מהר את מסקנות האירוע בגבול מצרים שבו נהרגו שלושה חיילים, וטוב עשה הרמטכ"ל שפעל בתקיפות: המסר על צבר תקלות גדול לא יכול היה להיות אחר מאשר מסקנות קשות לגבי מפקדים.

לאירוע הזה יש לא מעט ספיחים שקשורים לעניינים מבצעיים, להתנהלות בגזרה שנעה בין טרור לפלילים, וליחסים עם המצרים. אבל עלו גם רמיזות מכוערות על התנהלות לא מקצועית ולא ראויה של הלוחם והלוחמת בעמדה - טענות שנשללו בתחקיר מכל וכל. זאת, לצד הטענה שנשים לא יכולות להיות קרביות, ושלו היו שם גברים האירוע היה מסתיים אחרת.

זה קשקוש מוחלט. במיקרו, בתנאי השטח, האירוע היה מסתיים באותו האופן גם אם רוקי ורמבו היו במשמרת. במאקרו, נשים בתפקידים קרביים הן הצלחה מסחררת. ראו בהגנה האווירית, במשמר הגבול, בפיקוד העורף או בהגנת הגבולות. הנשים שם (לרוב יותר מ־50 אחוז) מתפקדות מעולה, לעיתים קרובות טוב יותר מהגברים, ועל הדרך משחררות גברים לתפקידים קרביים יותר שבהם נשים לא יכולות לשרת.

מי שיוציא את הנשים מתפקידים קרביים יידרש למלא את השורות באלפי לוחמים, ולצה"ל אין אותם בשלוף. הפתרון יהיה בהארכת השירות או בהרחבת הגיוס. במילים אחרות: אלה שדוחפים להוציא את הנשים מקרבי יביאו בהכרח או לפגיעה במשק ובכלכלה או לגיוס של חרדים, שלא לדבר על הפגיעה בשוויון ובדמוקרטיה - שני עקרונות שהממשלה וראשה נשבעו להגן עליהם.