מסומנים: מה זה אומר להיות יהודי במדינה אנטישמית?

בהקרנת הבכורה של הסרט הדוקומנטרי "נכים לפי סעיף 5", שהתקיימה במעמד חגיגי בסינמטק תל אביב, שררה תחושה של זר לא יבין זאת. אפילו השם של הסרט יצר אבחנה מיידית: הוא אולי נשמע כמו תעלומה באוזני צברים, אבל נהיר לגמרי עבור כל יהודי בעל עבר סובייטי. "אנחנו הנכים לפי סעיף 5", התבדחו בגאווה באי ההקרנה, רובם ככולם במבטא רוסי מורגש יותר או פחות, ומיהרו להסביר לילידי הארץ התמהים את פשר הדבר: "להיות נכה לפי סעיף 5 משמע להיות יהודי בבריה"מ".

"יהודים בגלויות השונות אימצו לעצמם כינויים שונים, אך למיטב ידיעתי זה המקרה היחיד בהיסטוריה היהודית שבו הכינוי התבסס על הומור עצמי", מציין הבמאי בוריס מפציר, שיצר את הסרט יחד עם העורכת ליליה צווקבנקל.

"הפספורט הסובייטי, אותו מסמך שהגדיר כל אזרח בבריה"מ, הכיל סעיפים שונים - החל משמו של אדם ושם אביו, אולם עבור היהודים הסעיף החמישי, זה שפירט את הלאום, היה החשוב. המילה 'יהודי' שהופיעה בו הכריעה גורלות. היהודי הסובייטי ידע שהיא תחסום בפניו הרבה אפשרויות ותהפוך אותו למעין נכה, גם אם הוא המוכשר באדם. מצד שני, הרישום הזה עיצב במידה רבה את הזהות היהודית בבריה"מ. הרי מהיהודים הסובייטים לקחו את הכל - את השפה, את המנהגים, את היכולת להתארגן ביחד בארגונים יהודיים - והשאירו להם רק דבר אחד, את סעיף 5".

מפציר וצווקבנקל מודים שהציבו לעצמם מטרה כפולה: לספר כיצד חיו היהודים בצילו הבלתי נמנע של סעיף 5 ולהבין מדוע בריה"מ ניהלה באופן עקבי את מדיניות הדרת היהודים מהמרקם החברתי שלה.

אחווה מול המצלמות

"במסגרת העבודה על הסרט ראיינתי כמאה מעולי שנות ה־90", משחזר מפציר. "הם חלקו עימי את החוויה של להיות יהודי בבריה"מ שלאחר ימי סטלין ותיארו כיצד פעלו המנגנונים של האנטישמיות הממוסדת, זאת שכולם הכירו על בשרם, אבל שום בעל תפקיד לא הודה בקיומה באופן רשמי".

באופן הצהרתי הרשויות הסובייטיות אהבו להכריז מעל כל במה, במיוחד זו הבינלאומית, כי המדינה הקומוניסטית שירשה לחלוטין את תופעת האנטישמיות, אלא שבדומה לרוב ההכרזות שלהן המציאות היתה הפוכה. הסרט של מפציר וצווקבנקל מעמת את הכרוניקה של שידורי התעמולה הסובייטיים המפארים את אחוות העמים השוררת ב"גן העדן הסוציאליסטי" עם העדויות של יהודי בריה"מ על חייהם האמיתיים, הרחוקים מהאידיאל התעמולתי כרחוק מזרח ממערב.

האפקט מרשים: אחרי שהקריינים מודיעים בטון מתקתק על האושר האינסופי של הילדים הסובייטיים, הנהנים מבתי הספר הטובים בעולם, ועוד בחינם, הצופה שומע סיפורים על מה שילדים יהודים באמת חוו בבתי ספר.

לרוב, ציפה להם שם המפגש הראשון עם האנטישמיות, ולמרבה ההפתעה הוא תוזמן מלמעלה בדמות יומן הכיתה. ביומן הזה צוין ליד שמו של כל ילד מה מוצאו - האם הוא רוסי, אוקראיני או שמא, רחמנא ליצלן, יהודי. בשביל מה נחוץ היה המידע הזה בכיתה א', אם לא כדי לסמן מייד את היהודים, תוהים המרואיינים ונזכרים כולם בתסריט שחזר על עצמו ברבבות בתי ספר ברחבי בריה"מ כולה: אחד הילדים מדפדף בהפסקה ביומן הכיתה ומקריא בהנאה מרובה את רשימת "הז'ידים", היהודונים של הכיתה. את המכות, ההשפלות וההתנכלויות שבאו אחר כך הם זוכרים עד היום, וזוכרים גם את תחושת הזרות הפתאומית, שממנה לא יכלו להשתחרר עוד.

"חזרתי הביתה ושאלתי את אמי מה זה 'ז'ידובקה' ('יהודונת')", נזכרת אחת המרואיינות. "היא השיבה שכך מכנים את היהודים, הבהירה שאנחנו יהודים, ושאני אשמע את הכינוי הזה עוד הרבה במהלך חיי". התחזית של האם התממשה. בית הספר זימן בדרך כלל את ההיכרות הראשונה עם מגבלות סעיף 5, אך בהחלט לא האחרונה.

סינון אנטישמי

מרבית המשתתפים בסרט מעידים שהמסננת האנטישמית החמורה מכל הופעלה כלפיהם בשלב של קבלה למוסדות להשכלה גבוהה. היו פקולטות ואוניברסיטאות שהיו חסומות לגמרי בפני יהודים, ואחרות הגבילו את מספר הסטודנטים ממוצא יהודי לאחד או שניים. גם הצטיינות וכישרון מיוחד לא יכלו לגבור על הוראה מלמעלה, שאף כי לא ניתנה בכתב ולא נוסחה לכדי מסמך רשמי ומחייב, פעלה את פעולתה ביעילות מופלאה.

כיצד עבדה השיטה? סעיף 5 זיהה את המועמד הבעייתי מייד, ולעיתים חברי ועדות הקבלה אפילו לא טרחו להסתיר ממנו שהוא לא יתקבל, ויהי מה. למעשה, כל הדרכים היו כשרות במטרה להכשיל מועמד יהודי. במבחני קבלה בעל פה הבוחנים נתנו ליהודים לפתור תרגילים שכלל אין להם פתרון, ובמבחנים בכתב נהגו לשבש תשובות נכונות, כדי להציגן כשגויות.

"כללי המשחק היו ידועים היטב לשני הצדדים, וליהודים לא היתה ברירה אלא לקבל אותם", נאנח מפציר. הם ידעו, למשל, שאוניברסיטאות מסוימות בפריפריה מסכימות לקבל יהודים ומראש פנו אליהן. העקשנים ניסו את מזלם באוניברסיטאות חסומות שוב ושוב, ונתקלו בחומה בצורה גם אם היו טובים פי כמה מהמועמדים האחרים. כעבור כמה שנים, בסיום הלימודים, הסיפור חזר על עצמו כאשר הבוגרים חיפשו עבודה. בשונה מהפרופגנדה הסובייטית, שהבטיחה שוויון זכויות גמור ודיברה על שוויון אפשרויות למימוש עצמי, מקצועות ותחומי עיסוק שלמים ננעלו בפני היהודים בפועל.

"הגדולה הסובייטית היא שהאפליה האנטישמית עבדה ב'שיטת ההבנות' בלי להיזקק להנחיות בכתב", מגחך מפציר. "בעידן של סטלין עוד נפוצו הנחיות באשר להגבלת היהודים, והמסמכים האלה אותרו במחקר היסטורי אחרי מאמצים רבים. להבדיל, מאז מותו של סטלין השיטה הופעלה בגאונות של ממש בלי מקור כתוב. כל הנחיה כתובה לחסום את היהודים היתה מנוגדת לחוקה של בריה"מ ולסיסמאות של אחוות העמים שהתנוססו בה בכל פינה, ודליפתה היתה עלולה להביך את השלטונות. על כן אין מסמך אחד שמורה כיצד יש לפסול את היהודים. 'שיטת ההבנות' עבדה במשך עשרות שנים. הכל היה בעל פה: מי שצריך היה להבין איך לפעול - הבין, אחרת הוא לא היה מגיע לתפקיד".

מפציר משוכנע שדחיקת היהודים נבעה משילוב של שני גורמים - השאיפה להוציא אותם מהתחרות והחשד התמידי שהם אינם נאמנים מספיק: "ערב הפלישה הגרמנית לבריה"מ התגוררו בשטחי המדינה הקומוניסטית 5 מיליון יהודים, שהיוו את האוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם, והצלחתם הפנומנלית בהרבה תחומים עוררה קנאה. סטלין זיהה את הסנטימנט הזה, ופתח במסע אנטישמי שלא פסק עם מותו. הרעיון שמאחורי אפליית היהודים גרס כי בבריה"מ יש מספיק רוסים, אוקראינים, בלרוסים ואחרים כדי לתפוס את ההובלה, והיהודי צריך לדעת את המקום שלו. משעה שהוקמה מדינת ישראל נוספה לרעיון הזה התחושה שהיהודים הם נטע זר.

"בעקבות מלחמת ששת הימים, כאשר רבים מיהודי בריה"מ זקפו את קומתם נוכח התבוסה שהנחילה ישראל למדינות ערב, בעיני השלטונות הם כבר נראו ממש כבוגדים פוטנציאליים, חשודים בנאמנות כפולה. בתקופת סטלין המכתבים של יהודים סובייטיים, שביקשו בתמימות לעלות לישראל או להישלח להילחם למען ישראל, הוסתרו וכותביהם נענשו. לעומת זאת, מספר הרוצים לעלות לישראל אחרי 1967 היה כה גדול, שלא ניתן היה להסתיר אותו. הקריאה של היהודים 'תנו לנו לצאת' התגברה, ועימה התגברו המגבלות עליהם בחסות סעיף 5. יהודי בריה"מ הפכו לבני ערובה במאבקים הגלובליים של המעצמה הזאת, ובפרט במאבק שלה בישראל".

אולי באופן פרדוקסלי סימון היהודים בסעיף 5 הביא לשימור השארית של הזהות היהודית שלהם?

"פרופ' יעקב רואי, מומחה לחקר יהודי בריה"מ, גורס שבלי סעיף 5 היהודים הסובייטים היו מתבוללים. קביעתו מרחיקת לכת בעיניי, אני לא סבור שכולם היו מתבוללים, משום שהמגוון היהודי בבריה"מ היה גדול, והשונות במידת הלחץ שהפעילו הרשויות במטרה לנתק את היהודים משורשיהם היתה שונה ממקום למקום. עם זאת, ללא אות קין של סעיף 5 המסה הגדולה של היהודים היתה הופכת לאזרחים סובייטים מן השורה".

צווקבנקל סבורה שגם האנטישמיות העממית, אשר ביטוייה מעולם לא פסו מן החוויה הסובייטית, סימנה את היהודים. לדבריה, כשקיבלת מכות כילד יהודי, אף אחד לא ביקש לוודא את זהותך בפספורט. היא מספרת ששנים הלכה לבית הספר בדרך ארוכה יותר, כי בקיצור הדרך ארבה לה ילדה עם הצקות וקריאות "ז'ידובקה". ליליה לא זוכרת את הפנים שלה, אבל לא מסוגלת לשכוח את התכווצות הגוף ואת תחושת הבושה שאפפה אותה, תחושה שכילדה לא יכלה להתמודד איתה.

הפוך על הפוך

ובכל זאת, הרישום הנודע לשמצה הטיל את הגושפנקה הסופית והמוחלטת, זאת שאין עליה עוררין, לבושה ולשונות. "בכל החלטה שקיבלת נדרשת להביא בחשבון שאתה נכה לפי סעיף 5", היא אומרת, ומוסיפה שתופעת סעיף 5 חשובה להבנת העבר, אבל לא פחות להבנת ההווה שנוצר עם הגעת היהודים הסובייטים אל הארץ המובטחת לחופי הים התיכון.

"כולנו חיינו בשקר, בלי הבדל גיל או אזור מגורים מסוים", מסכמת צווקבנקל, שעלתה לישראל ב־1991 בגיל 23. "דור שלם של אנשים שבא לישראל בגל העלייה העצום של שנות ה־90 גדל כך, והביא עימו את החוויה הזאת בתת־המודע הקולקטיבי. האחיזה והחותמת זוקקו לסעיף 5 - הסעיף הזה הגדיר אותנו, בין אם רצינו בכך ובין אם ביקשנו לברוח, בין אם הסכמנו עם ההגדרה ובין אם התביישנו בה וחלמנו להסתיר אותה. המציאות של חיים עם אות קלון שטבוע בך מראש היא הייחוד של הדור שלנו, הדור האחרון של היהודים הסובייטים, שרובם עלו לישראל".

האם הבנת הרקע המיוחד הזה שממנו הגיעו העולים חיוני להבנתם על ידי החברה הישראלית?

"ללא ספק. יש משהו מיוחד באנטישמיות הסובייטית. מי שלא נולד בבריה"מ באותן שנים יתקשה להבין אותה. החברה הקולטת בשנות ה־90 לא נתנה את דעתה למטען הכבד שעימו יותר ממיליון יהודים עלו לישראל מהמעצמה שהתפרקה, אף כי סיפור ההתמודדות של היהודים עם האנטישמיות הממוסדת בבריה"מ לא פחות עוצמתי בעיניי מסיפור מרד גטו וארשה. הסרט שלנו משמיע קול של דור שלם, שלא בדיוק נשמע ברבים עד כה. הוא יכול להאיר לישראלים הוותיקים את הזהות של אחיהם שבאו משטחי בריה"מ, להסביר מה הם נאלצו לעבור, איך הם הושפלו ומה הרגישו, ובעיקר כיצד הם הצליחו להתגבר על מכשולים של סעיף 5 ולהצליח בניגוד לכל סיכוי".

האם ה"נכות לפי סעיף 5" נרפאה אחרי העלייה?

"את התשובה לשאלה הזאת יספק מי שיעשה סרט המשך על קורות העולים הסובייטים בארץ. בניגוד לאמרה המייפה ש'כל מה שלא הורג - מחשל אותך', אני חושבת שמה שלא הורג - הופך אותך לנכה, כלומר כל טראומה שחווינו משאירה בנו סימנים וכאבים. אנו הבאנו אותם איתנו, ואנו ממשיכים לשאת אותם בתוכנו, על כל המשתמע מכך.

"האם זאת נכות שמשמעותה נחיתות? בוודאי לא. היהודים שנטחנו בסד האפליה של מכונת הדיכוי הסובייטית דווקא פרחו לאחר העלייה לישראל. ייתכן שהכישורים שרכשו בשל מגבלות סעיף 5, ובמיוחד השאיפה להצטיין שבלעדיה לא יכלו להתחרות מול אחרים בבריה"מ, דווקא סייעו בידם כאשר הגיעו לחברה חופשית. הטראומה תישאר עימנו בצורה כזו או אחרת, כל אחד בהתאם ליכולות ההדחקה שלו, אבל היא תהיה שם תמיד".