"היה לנו אוצר סמוי של פנאי, עדין כאוויר הבוקר, פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים", כתבה המשוררת החרדית זלדה. משוררות לא כותבות על פגרות כנסת ישראל, אבל כשזה נוגע לחגי אייר נדמה שהשנה זלדה קלעה בול במטפחת.
הכתובת היתה על המצבה, ההמולה לצידה היתה צפויה כצפירה, ולמרות שהרשות היתה נתונה לשתוק, העדיפו כל הנוגעים בדבר לצרוח בדבר, רק לא לשתוק. גם ביום הזיכרון שכחנו את האפשרות לשים לרגע בצד את חילוקי הדעות שעל האדמה, גם בפני אלו שמתחת לה.
ועדיין, דווקא בשולי הדברים - כפס המואר בקצה הענן השחור - נחבאו מהעין כמה אירועים שבכל שנה אחרת היו זוכים להרבה עניין. הרבה דיברו על מה זה ישראלי השבוע, כולנו דירגנו שירים במצעדי ה־75, אבל קצת שכחו שבלובי, בחוף הכנרת או בכנסת, כשמתקוטטים, כולם באים לראות. כשמושיטים יד לחיבור, מפטירים מעין "נחמד" שכזה ועוברים הלאה. גם זה ישראלי, להשתאות על הרע אבל לקבל את הטוב כמובן מאליו.
עד לא מזמן היה נהוג לשלוח צלמי עיתונות לעשות פפראצי בבני ברק ובמאה שערים ביום הזיכרון. אתם מכירים את התמונה. המכוניות עומדות, לצידן הנהגים, ורק החרדי ממשיך לצעוד. השנה הצפירה תפסה אותי ברמזור. המכוניות נעצרו לאיטן, הנהגים הגיחו מהמכונית ונעמדו לצידן. תייר שהיה רואה את זה בוודאי היה חושב שנקלע לסרט מדע בדיוני. רק רכב אחד נשאר באמצע הצומת, מונע, אך דלת הנהג סגורה.
המדבקה מאחורה סימנה את אחת הערים הערביות בישראל. הנהג אמנם לא נעמד בצפירה, אבל לפחות לא המשיך לנסוע בהתרסה. מה שלא היה אפשר לומר על שליח הוולט, שניצל את עצירת התנועה כדי לגמוא מרחקים במהירות, חולף בין כל המכוניות במבט אטום. את התמונה הזו לא תראו בעיתון. אם שליח הוולט היה חרדי, אולי היה סיפור.
אבל הנה סיפור שלא הכרתם. בערב יום הזיכרון השנה התקיים גם טקס בשם "זיכרון דברים" בבית לוי אשכול בירושלים, שארגנו פנינה פויפר ופייני סוקניק. נכון, מאות טקסי זיכרון לנופלים מתקיימים ברחבי הארץ מדי שנה בשנה, וגם בחברה החרדית היו כמה טקסים לאורך השנים, אך הם נדמו כיציאת ידי חובת המתבוננים מן החוץ, שכן בחדרי חרדים אמרו, ובצדק לא מבוטל, שאין חפיפה בין הדרך הישראלית לדרך היהודית להתאבל.
אך הטקס השנה היה שונה. הדוברים היו חרדים וקהל היעד היה אנשי החברה החרדית בישראל. בין היתר, התקיימו בו מעגלי שיח על שירות צבאי, חינוך לאזרחות ושותפות בדמוקרטיה הישראלית. הביקורת תגיד שמעגל שיח אינו מרבע את השותפות בנטל.
נכון, לא כל החרדים מתגייסים לצבא כיום, אך מעגל השכול הישראלי לא מפלה. גם בין החרדים יש נופלים במערכות ישראל. אפשר לראות זאת דרך זווית צרה ולומר שטקס יום הזיכרון מגיע אל החברה החרדית רק כשהיא נכנסת "מתחת למצבה", אבל זה מפספס את התמונה הרחבה, החברה החרדית מושפעת מאוד מהישראליות. בסופו של דבר, צריך שניים לטנגו, גם חרדי. "אני חושב שהסיבה המרכזית שטקס כזה מתקיים היום היא בגלל שיש יותר חרדים שמרגישים מבוכה גדולה מחוסר השייכות שלהם לאבל ולשמחה של כלל החברה הישראלית. אני לא חושב שזה קשור לנופלים חרדים, אבל זה בהחלט קשור לעובדה שיש הרבה יותר חיילים חרדים, בדיוק מאותה סיבה", מרחיב הרב בצלאל כהן שהשתתף בטקס.
"צריך לזכור שבטקס זיכרון חרדי, הזיכרון הוא ללא זיכרונות. המשמעות היא של אנשים שזוכרים שיש להם בן דוד, חבר או אחיין. לחלק קטן מהציבור שלנו יש זיכרונות עמומים מדודים ומאנשים רחוקים בני דור תש"ח שידם האחת אחזה בבית המדרש וידם השנייה אחזה בנשק. זה שאנשים מייצרים לעצמם זיכרונות זה בכלל לא משנה למה ומאיזה דור זה. עצם זה שאכפת להם, שחשוב להם להיות בזה, זה הדבר המשמעותי שקרה באירוע. אלו שבאו לזכור מבלי שיש להם זיכרונות. אלו שבאו לשבת, לדבר, לשמוע ולדמוע בבחינת 'כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד'".
משה פרי גן, סמנכ"ל פיתוח בעמותת "נצח יהודה", שהשתתף גם הוא ב"זיכרון דברים", ממשיך ומסביר את הפרדוקס: "יש פה שתי מגמות הפוכות. הזכרת את התמונה הקלאסית של החרדי צועד בצפירה. מה שהיה קלאסי זה לא התמונה, אלא התקשורת ההומוגנית! היום יש ערוצים שונים, והם מחייבים את תקשורת המיינסטרים הוותיקה להתחיל להיות פלורליסטית.
"ומהצד השני, הציבור החרדי הולך וגדל. אם פעם הוא היה גלגל חמישי או שישי, היום הוא לא גלגל, הוא המרכבה עצמה, ומה שאתה רואה באירוע הזה, כמו באירוע הזיכרון של 'נצח יהודה', זה את מנהיגי הציבור החרדי מקבלים אחריות ומגיעים. הגיעו יותר מאלף איש והרבה מאוד רבנים בסדר גודל חשוב מאוד. זו תופעת טבע, עם מסדר כבוד חרדי, כולל פאות ונשקים. לא בכדי השנה ישבו שני שרים חרדים בטקס הדלקת המשואות.
"בסופו של דבר, יום הזיכרון לא נועד למשפחות שכולות, הן לא צריכות תזכורת לאבל שלהן. יום הזיכרון הוא ביטוי של ערבות הדדית. וזה דבר מאוד בסיסי ביהדות, להיות בתודעה של הכרת הטוב, זה נמצא שם כל הזמן. לכן יש הרבה מאוד אנשים חרדים בעלי חוש סביר של צדק שאומרים - אנחנו מכירים טובה".
"הערב נוצר מתחושת אי־נחת סביב השיחה המתקיימת בחוץ בתקופה האחרונה, שיחה שמושכת לקצוות", אומרת פייני סוקניק, ממארגנות הערב.
"זו שיחה שלא מאפשרת לנו להסתכל על העולם בכלל ועל המדינה שלנו בפרט בראייה מורכבת, שהיא חובת המציאות שלנו. זו אי־נחת סביב הקול שלנו, שנשמע מעט מדי ושקט מדי, לעומת קולות אחרים. משסים אותנו איש באחיו, אישה באחותה, מלבים שנאה וקיטוב. יש הרבה דרכים להסתכל על 'המצב': לשתוק או לדבר, לבחור צדדים או להתעלם. לחכות שהכל יעבור מעלינו, או להיכנס בעין הסערה. אבל אפשר גם לנצל את ההזדמנות לפעולה. קראנו לערב הזה 'זיכרון דברים - חרדים מדברים זיכרון וחזון'. 'זיכרון' כשותפות בזיכרון לאומי שאי אפשר, ואנו גם לא רוצים, להתעלם ממנו; 'דברים' שהגיע הזמן להתחיל לדבר אותם. חוזה שצריך לעבור עליו מחדש, כי הגיע הזמן".
האם הממלכתיות באה יחד עם הגודל? שאלתי את משה. "החרדים לא נהיים יותר ממלכתיים, החרדים הם הממלכה", השיב, "וכשאתה מנהל ממלכה, אתה צריך לנהל אותה כמו שצריך. ויש התפתחות והתפכחות, ויש מערכת שלמה של תמריצים לפוליטיקאים החרדים ולרבנים לראות את השונה מהם, ואני באופן אישי שמח על כך.
"כל יוזמה בעולם צריכה תמריצים, והיום יש תמריץ בדמות הפרסום וההנכחה. השנה שודר הטקס של 'נצח יהודה' בכאן 11. לפני עשר שנים רשות השידור לא היתה משדרת את זה תמורת שלום עולמי. ברמה האישית, בכל שנה אני הולך לטקס זיכרון באחד מבתי הקברות, נכנס ומזיל דמעות על הצעירים שמתו, ומתפלל לעילוי נשמתם. ואני ככה יושב ומתפלל ואני לא צריך להכיר את הבן אדם. הוא היה מספיק חשוב, הוא מסר את הנפש וזה מה שחשוב. השנה הייתי על הר הרצל וראיתי שאני לא היחיד. היו המוני חרדים בטקס יום הזיכרון.
"יש לי בהחלט ביקורת על חלק גדול שלא רק שלא משתתף, אלא בכלל לא איתנו. אבל אנחנו תמיד צריכים לעבוד על הרחבת מעגל הלגיטימיות של הדברים, ואני רואה את זה כעבודה של כל אחד ואחד שזה מעניין אותו. זה מתחיל אצלך בבית, אצל השכנים והחברים ובני הדודים, ופרוטה לפרוטה זה יצטרף לשלום גדול. נכון, לא נפתור את הכל ביומיים, אבל זו התחלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו