עזה כמוות האהבה: ספרה האחרון של תמר גלבץ

תמר גלבץ מניחה את שורת הסיום של "האחרון" מייד בפתח הספר: "זה הסיפור. אהבה גדולה ומוות או כמעט".

ואכן, הרומן הרביעי שלה, זה שעוסק כולו במותה ההולך ומתקרב שאליו צועדת הגיבורה־המספרת מתוך מודעות מלאה - ואגב מחאה, זעם ותסכול אדירים - אכן עוסק, כמובטח, בשני הכוחות הגדולים הללו, בשילוב הבלתי אפשרי שגם לא ניתן להפריד אותו, של אהבה ומוות, ארוס ותנטוס. היא אינה הולכת בעדנה אל הלילה הטוב, כפי שתיאר זאת דילן תומאס. היא בהחלט כועסת, והכעס הזה מניב מונולוגים ארוכים, דחוסים, בעברית פראית, חריפה, ולעיתים גם מצחיקה מאוד, שאינה מאפשרת לקוראיה להדחיק את מה שכל כך יותר נעים לא לדבר עליו.

חלקה של האהבה ב"האחרון" מתחיל בלגלול עצמי ציני, שנועד כנראה לטשטש את התקווה שמלווה תמיד מפגש חדש. "אף פעם לא היינו זוג כזה שמעורר קנאה ברחוב", כותבת גלבץ, כשעוד יש למספרת שלה כל הסיבות לחשוב שמשהו טוב עומד לקרות כאן. היא אמנם חולה בסרטן, אבל אחרי ניתוח ולפני בדיקה נדמה שישנה איזו הפוגה במחלה, וניתן שוב להתמסר לתשוקות הגוף. אבל "אצלנו זה היה או תשוקה עזה או פרצוף תחת", היא מסבירה.

היא והוא - לאיש מהם אין שם בספר - יוצאים לדייט רשמי ראשון, למסיבת סילבסטר ביפו, ביום הולדתו ("איזה לא יוצלח נולד בסילבסטר"), כשהם כמעט זרים גמורים עדיין, אחרי שהיא הגישה לו גבינות עיזים שמנות ומיני מטעמים אחרים שהיא מתארת בהסתייגות הגובלת בגועל ("בלבולי ביצים אקזוטיים ואפרודיזיאקיים") ותשורה ("שרכשתי בחנות חסרת תועלת עד מביכה...").

התיאורים האכזריים הראשונים הללו הם העדינים שבספר. בהמשך, ככל שיחסיה עם האהוב החדש - והאחרון - מתפתחים, מסתבכים ולאחר מכן נובלים, היא נעשית חריפה עוד יותר ואכזרית עוד יותר. גם, או בעיקר, כלפי עצמה. בשלב האופטימי היא עדיין נמשכת אליו - אף שהיא מגלה, לחרדתה, שהוא מזוללי העור שסביב הציפורניים בעת לחץ ומצוק - ומוכנה לנופף בדגל לבן ולהתנצל "על משהו שלא הכי הבנתי מהו, אבל רציתי לתקן איזה מעוות או מחורבן וקיוויתי שהוא יאסוף אותי אליו בקור המצמית וינשק אותי נשיקה ארוכה בנוסח קזבלנקה דה אנד...".

בהמשך - אחרי המריבה הזוגית הרשמית הראשונה - היא מכנה אותו "קרוקס שלשול" (גרסה זועמת יותר של הכינוי "לוטובלו", הבעל הנוטש מספרה "מקופלת", שהיה מועמד לפרס ספיר), בעל עיני בריכה ירוקות בוכיות המזכירות את עיני הילד הבוכה מהפוסטרים, הסובל מחוסר סטייל קיצוני, ומתארת את החיבור הנפשי והמיני ביניהם כקשר שהודבק בזפת ונוצות.

אלא שדווקא אז מתגלה כי גלבץ מאמינה באלכימיה המופלאה שיוצרת מן החומרים העלובים, הפגומים והמצחינים "אהבה צרופה", אהבה שנולדה "על חמתנו, ועל אפינו הגדולים הישרים הרומאיים... על שערות ההד אנד שולדרס שלנו, כי הפעם זה לא הזה המשעמם...".

שניהם לא ידעו שלא אל החופה הקשר הזה מוביל אלא אל הקבר, והאהוב מקבל בהתאם את התואר "חתן המוות". אלא שהוא מסרב לקבל את התפקיד, על אף התשוקה המבעבעת בשניהם. כשמתברר שהמחלה חזרה הוא פורש, והיא נותרת להתמודד בלעדיו עם הטיפולים, הניתוחים, קריסת הגוף והאימה הממלאת את הנפש.

היא תוהה: "למה דווקא הוא נבחר ללוותני אל המוות, איש כה לא נוצרי, לא דואג, לא מכסה בשמיכה, איש חומוס עם לב מקומצן שבמקומצן... רק ריח בצל חי, עיניים רעילות, וגרביים מסריחים". ואין לה תשובה, אבל היא ממשיכה בדרכה. "אני לא היסטרית", היא כותבת, "אני אבודה. אני מחפשת מבוגר אחראי שיטפל בי וזה לא אני".

עם זאת, יש בפיכחון שלה, שלעיתים מבעית ביכולתו להישיר מבט אל המוות המתקרב, סוג של עוצמה (או כנות, או היעדר מוחלט של בולשיט) שנדיר למצוא בסיפורים כאלה, בדויים לכאורה אך המבוססים על חוויות החיים האותנטיות של הכותבת. גלבץ אינה מנסה לכתוב אישה שתהיה מודל לחיקוי, המספרת היא לא אישה חזקה והיא לא מגלה בתוך־תוכה מרבצים מסתוריים של כוח ואומץ שלא היו מוכרים לה עד כה. לעומת זאת, היא גם אינה אסירת תודה על ידיים מלטפות שזרים טובי לב - העתידים, למרבה הכעס, להישאר בחיים אחריה - מגישים לה, וגם לא קורבן חסר אונים. היא פשוט אישה שמפחדת להיות לבד ומפחדת למות, ורוצה מאוד־מאוד לחיות, אבל היא, וגם קוראיה, יודעים מהשורה הראשונה שהדבר לא יתאפשר.

גלבץ, שהיתה עיתונאית תל־אביבית מוערכת ושנונה, מייצרת עוד ועוד משפטים קצביים, שבהם סלנג מוּכר והמצאות לשוניות משלה מתערבבים, במה שלעיתים נדמה שהוא וולגרי מאוד אבל בעצם מסייע לסלק מהדרך מוקשים של נימוס, טאבו מיותר, הרגלים של הדחקה - כדי לאפשר דיבור גלוי מאוד. כך כשהיא בוחרת בקפידה תחתונים לפני בדיקה אצל רופא, בתקווה להקסים אותו כדי שירצה לשמור אותה ואת תחתוניה בחיים לעולם ועד; כשהיא מתארת את סלידתה הקשה ממי שמנגב את החומוס שלו בבצל במקום בפיתה, או צוחק אליה בחביבות כשבפיו שן נרקבת; וכמובן גם כשהיא מהרהרת במותה ההולך וקרב, כשהסרקומה מתפשטת בגופה: "הייתי עסוקה בסבלי, בכאבי, בהתקרחותי, בבטן הבצק סוכר הדביקה והמגעילה שלי... לא חשבתי שבעצם אני אולי מנסה לא למות...".

כשהיא מצחיקה, זה בזכות הומור אכזרי והיכולת להתחשבן עם גופה, עם תשוקותיה, עם תקוותיה, שחלקן מתגלות כאבסורדיות בהתחשב בחזרתו של הסרטן. לרגע היא מאוכזבת שמהשיער החלק המבהיק לא נותר דבר, אף לא שערה אחת בפות או באף, ואחריו היא מודה בפשטות שהיא מרגישה מכורסמת כמו תרנגולת "שנאכלה פולקע פולקע, כנף כנף, עצם עצם".

וכשהיא לא מצחיקה אלא מעיזה להתרגש - וזה לא קורה הרבה לאורך "האחרון" - למשל כשהיא בוכה אחרי סבב ההקרנות האחרון, כשהיא נזכרת שהטכנאי ניגן עבורה את השיר "אוורית'ינג וויל בי אולרייט", ההומור שליווה אותה עד כאן נעשה בוהק ומפתה עוד יותר.

גלבץ, שמתה זמן קצר בלבד לפני צאתו לאור של "האחרון", הצליחה לכתוב ספר שלם על מוות בחושניות מפתיעה ובאנרגיות שלא קרסו בשום שלב לרחמים עצמיים. ספר שאינו פוסח על דבר מכל הדברים הפגומים, העלובים, מעוררי הבחילה, מכל הפצעים, הצינורות המוחדרים לגוף, הליחה והמבטים החומקים מליצור קשר עין - ובכל זאת יש בו תשוקה לחיים, ויש בו שפה שיוצאת מן הדף כאילו היתה גוף פיזי, שמטלטל ומזיז ומפעיל את גוף הקוראת, ובעיקר מעוררת השראה. √

תמר גלבץ, "האחרון", חרגול, 2023 (166 עמ')