ביום שלישי בצהריים, רגע לפני שנכנס החג השני, ישבתי עם טל רוסו לקפה. בעיניי הוא תמצית הישראליות: אוהב הארץ ואוהב אנשיה. קיבוצניק מהצפון שהפך תל־אביבי (היום בהרצליה), אבל נשאר מחובר לשורשים. תנו לו טיול ג'יפים על איזה הר בצפון או בוואדי בדרום, עם קפה של שטח, ואין מאושר ממנו.
אנחנו מכירים עשרות שנים. גם צברנו לא מעט ק"מ משותף - מימי דרום לבנון והאינתיפאדה השנייה, דרך המבצעים הגדולים בעזה ועד לשחרור, הפוליטיקה והאזרחות שאחריה. האופטימיות תמיד אפיינה אותו, היכולת לדבר עם כולם ולחבר בין כולם: חרדי או ערבי, בדואי או מתנחל, ליכודניק מהפריפריה או יאפי תל־אביבי שמצביע מרצ. אין מכינה קדם־צבאית שהזמינה אותו והוא לא בא לדבר, שלא לדבר על שלל הפרויקטים החברתיים שהוא מעורב בהם - בהתנדבות, כמובן.
הפעם פגשתי רוסו אחר. מודאג מתמיד. בתחילת השבוע נסע ללוויה של האחיות רינה ומאיה די באפרת. הוא אומר שהרגיש חובה להיות שם. הוא הופתע מכך שבניגוד למקרים דומים בעבר, הפעם אף אחד לא ניגש לדבר איתו. זיהו, כמובן, אבל התרחקו. כאילו משהו בלתי מוסבר עומד ביניהם. זה התחבר לו לאירוע אחר, שבו קיבל הודעה מחבר, אדם דתי, שבעיני רוסו היה תמיד סמל לסובלנות וגשר לביחד. הטקסט שקיבל לימד אותו שמשהו עמוק נשבר לא רק אצל בן־השיח שלו, אלא אצל כולנו.
רוסו הוא בעיניי סמל למה שקורה כאן. לכך שכל מה שהחזיק את מדינת ישראל והפך אותה לנס בלתי ייאמן - הדבק הזה שחיבר בין כולנו - מתפורר לנגד עינינו. לכך שהפכנו לאומה שונאת, מקוטבת, חסרת יכולת להקשיב או להכיל. יש שיאמרו שזאת מורשתו העיקרית של בנימין נתניהו; שהצירוף של הרעל שמייצרים אוהביו עם הרעל שמייצרים שונאיו גדול אפילו על האהבה שעם ישראל מסוגל לייצר. שמה שהיה פעם צבר של אצבעות (חילונית, דתית, פריפריאלית, עירונית, עולים חדשים) שהתאגדו לכדי אגרוף עוצמתי, הפך לצבר של אצבעות שמופנות זו נגד זו: ימין ושמאל, דתיים וחילונים, חרדים וחילונים, פריפריה ומרכז, יהודים וערבים, ותיקים ועולים - ציבורים שלמים שמשולהבים בידי פוליטיקאים חסרי אחריות, בחסות רשתות חברתיות נוטפות ארס.
חסינות שומרי הסף
לנתניהו היתה הזדמנות פז בנאומו ביום שני. הוא יכול היה לחבק, להושיט יד, לאחד. במקום זאת הוא יצא במחול נלעג של האשמות, שבו כולם נושאים באחריות חוץ ממנו. הוא אלוף העולם בהפלת תיקים על אחרים (ובגניבת קרדיט מאחרים), אבל הפעם שגה. רוב גדול בציבור רוצה להפסיק את מחול השדים שמתחולל כאן לאחרונה. זה מתבטא בסקרים, וגם בסנטימנט ברחוב. אם נתניהו חשב שישלהב את הבייס שלו נגד אויב מדומה - הממשלה הקודמת, השמאל, המחאה - הוא טועה בגדול. גם ציבור בוחריו לא רוצה לרסק את המדינה בשם החקיקה המשפטית והגחמות הילדותיות של בן גביר או האגו של סמוטריץ'.
נתניהו היה פעם רטוריקן־על. שני רק למנחם בגין (וטוב ממנו בהרבה באנגלית). השבוע, היו בנאומו יותר חורים מבגבינה. הוא פירט באריכות את מורכבות המצב הביטחוני, אבל לא הסביר מדוע פיטר את שר הביטחון גלנט, שהתריע בדיוק מפני המצב הביטחוני הזה. הוא גם דיבר בשבח התקיפות שבוצעו בסוריה ובעזה, אבל דילג על העובדה שחלק מהפצצות הוטלו בידי אותם הטייסים שמתנגדים למדיניות שלו ושמשתתפים במחאה - זו שהצילה אותו (ואותנו) מפיטורי גלנט בעיתוי כל כך רגיש.
ערב הזעם ההוא חיסן לא רק את גלנט, אלא את כל שומרי הסף, ובראשם היועמ"שית גלי בהרב־מיארה. אפשר לספר מעשיות על כך שהחקיקה לא תפגע בדמוקרטיה, אבל אם הוא רואה לנגד עיניו עריפת ראשים גחמנית ומשוללת היגיון - בעידודם הנלהב של צייצני הבית (שרת ההסברה מיהרה לאחל לגלנט "הצלחה בהמשך דרכו") - הוא מבין שהיום זה גלנט ומחר זה כל אחד אחר. לכן גם היה חשוב כל כך לסגור את התיק הזה רשמית; הותרתו של גלנט בתפקיד, ללא סייגים או התנצלויות, היתה ניצחון ההיגיון והשכל הישר על הטירוף ועל פולחן האישיות.
נתניהו פיטר שרים גם בעבר, ויותר מאחד, אבל מעולם לא סיכן כך את ביטחון המדינה. ראשי מערכת הביטחון מתריעים בפניו כבר כמה חודשים על מה שקורה ועל מה שעלול לקרות, האמריקנים מצלצלים בכל פעמון אפשרי, מדינות ערב המתונות מנסות למשוך את תשומת ליבו בכל דרך - והוא בשלו. את הקבינט הוא כינס רק בשבוע שעבר, בעקבות ירי הרקטות בצפון ובדרום במהלך חג הפסח, ולאחר שהוא לא התכנס במשך חודשיים כדי שהשרים לא ייחשפו לדאגה שהצטברה במערכת הביטחון מפני השלכות החקיקה על המצב.
כתמיד, מי שזורע רוח קוצר סופה, ונתניהו נאלץ לפעול - לעצור את החקיקה ולנקוט צעדים ביטחוניים־מדיניים - רק אחרי שישראל שילמה מחיר. זה היה מחיר כואב (בעיקר בפיגועי הטרור), אבל נסבל בהתחשב בפוטנציאל של הרקטות ששוגרו ושל המטען שהופעל במגידו. זה אִפשר לישראל להגיב במתינות יחסית מבלי להיגרר להסלמה רחבה, אבל זה גם שם בפניה תמרור אזהרה בוהק: אם היא לא תתעשת, ומייד - המחיר שתשלם בעתיד הקרוב יהיה גבוה פי כמה.
גם כך המצב מסובך. איראן מתקדמת לעבר הגרעין כמעט באין מפריע, ובמקביל מושכת בחוטי הטרור בכל האזור ומעבר לו. השבר שהיא מזהה בישראל עלול לגרום לה להתפתות להרפתקאות אלימות מבעבר, כשישראל תידרש להתמודד לא עם כל אויב בנפרד כפי שהיה עד כה, אלא עם צבר גזרות במקביל. דוגמית לכך ניתנה במהלך החג, ובעת הסלמה משמעותית זה עלול להכות בנו בכל הכוח: בדרום ובצפון (בלבנון ובסוריה במקביל), ביו"ש ואולי גם בזירת הפנים, מול ערביי ישראל.
"תקווה לפשרה"? לא מספיק
זה מחייב את ישראל להיערך. צבאית, בוודאי, אבל גם מדינית וכלכלית והסברתית. בעבר ידע נתניהו למקד את כל כישרונו ומרצו ואת כל אמצעיה של המדינה כדי להתמודד עם איומים כאלה, שהוא עצמו הציב אותם בראש סדר העדיפויות של ממשלתו הנוכחית. אלא שמאז השתעבד לחקיקה המשפטית ושִעבד אליה את המדינה, את ביטחונה, את כלכלתה ואת עתידה.
הוא שב אמנם והביע תקווה שתושג פשרה שתסיים את המשבר, אבל היה עליו לעשות יותר; לקבור את החקיקה, ולהודיע שישראל חוזרת למסלול המרכזי: להתמקד בביטחון ובמדינאות, באיראן ובסעודיה, ביוקר המחיה ובביטחון הפנים - בכל מה שמדאיג את האזרח, ולא משנה מאיזה סקטור הוא מגיע, הרבה יותר מאשר מינוי השופטים בעליון והתרומות שפוליטיקאים יוכלו לקבל.
עוד לא מאוחר להתעשת ולהגיע לשם, ורצוי לעשות את זה לפני יום העצמאות ה־75 - גם כדי לאחד וגם כדי להימנע מהעימותים בבתי העלמין הצבאיים, שרק יעמיקו את השבר הפנימי. אם נתניהו יבחר בכך, הוא ימצא לצידו מיליוני ישראלים מצוינים, שאין להם ארץ אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו