על חבל דק: ישראל עלולה להיקלע לעימות, כשצה"ל במשבר

הערכות המצב הביטחוניות בעת הזאת עגמומיות מאוד. קשה שלא להבחין בדאגה על פניהם של מי שנטל האחריות מוטל על כתפיהם. זה לא רק המצב החיצוני, שמטריד מתמיד על רקע צירוף של נסיבות. זה גם, ואולי בעיקר, מה שקורה בתוך ישראל, שמעורר דאגה אמיתית, קיומית, למה שעלול לקרות כאן בתקופה הקרובה.

הגרסה הקצרה של הדברים היא כזאת: חודש הרמדאן התחיל השבוע, עם כל הנפיצות המוכרת והמובנית שלו, שמתלבשת על גל הטרור שלא נגמר ביו"ש ובמזרח ירושלים ומתבטא בעשרות התרעות חדשות מדי יום. זה לבדו יכול היה להחזיק את מערכת הביטחון בדריכות גבוהה, אבל זה החלק הקל של הבעיה.

עזה מגלה סימנים של עצבנות (או תעוזה), שמתבטאים בעלייה בהיקף שיגור הרקטות והמרגמות (והשבוע גם כטב"מ, שיורט); לבנון וחיזבאללה מגלים סימנים גוברים של תעוזה (או עצבנות) לכל רוחב החזית; ועל החגיגה כולה מנצחת איראן, שביד אחת מגרדת את סף הגרעין וביד השנייה מעודדת טרור ישיר ועקיף וטורד מנוחה לא רק בישראל, אלא גם כלפי ישראלים ויהודים בחו"ל – בדגש על חג הפסח ויום העצמאות.

הקבינט התכנס מעט מדי, וספק אם החברים בו מבינים את חומרת השעה. חלקם מבלים לילות ארוכים בהצבעות בכנסת ומגיעים לדיונים בלי הכנה או הבנה מוקדמת. זה מותיר את העומס כולו על רה"מ ועל שר הביטחון, המתפקד בימים אלו כמבוגר האחראי, מחזיק את האצבע בסכר

הצבר הזה אמור לספק עבודה 24/7 למערכת הביטחון ולדרג המדיני שמופקד עליה. נדרשת כאן מערכת משומנת של הערכות מצב שוטפות, לטובת מיקוד מודיעיני ולהכנות מבצעיות – מרענון תוכניות תקיפה, דרך הקפצת יחידות סדירות וגיוס מילואים, ועד להיערכות לוגיסטית - ולצידן רקימת מערכת מדינית והסברתית שתתמוך בפעולות שישראל עשויה להידרש אליהן כבר בעת הקרובה.

אבל במקום שהקשב יהיה שם, הוא נודד בחלקו הגדול למחוזות אחרים. צמרת צה"ל, ולא רק היא, נדרשת בשבועות האחרונים להשקיע לילות כימים בהתמודדות עם המחאה הגוברת כנגד המהפכה המשפטית ועם השפעותיה על הצבא. זה נכון בעיקר בחיל האוויר, אבל לא רק; גם באמ"ן (בעיקר ב־8200 וביחידה הטכנולוגית 8153) ובזרוע היבשה (בעיקר בחטיבות שמסתמכות על כוחות מילואים איכותיים כמו 551) גוזלים האירועים בתוך ישראל קשב קריטי מהכנת המענה לאיומים החיצוניים.

זה מתבטא בכמות הדיונים, בכמות שעות השינה, בקשב. וזה נכון לא רק למערכת הביטחון, אלא גם, ואולי בעיקר, לדרג המדיני. הקבינט התכנס מעט מדי פעמים, וספק אם החברים בו באמת מבינים את חומרת השעה. חלקם מבלים לילות ארוכים בהצבעות בכנסת, ומגיעים לדיונים בלי הכנה או הבנה מוקדמת. זה מותיר את העומס כולו על ראש הממשלה ושר הביטחון, שמשמש בימים האלה המבוגר האחראי ומי שבמובנים רבים מחזיק את האצבע בסכר: מול האמריקנים ומול העולם הערבי (יחד עם המוסד והשב"כ).

גורם ביטחוני בכיר הביע השבוע דאגה ממה שעובר על נתניהו. הוא הצביע על שורה של נושאים, שבהם ביבי היה לדבריו "אלוף העולם". היחסים עם ארה"ב, היחסים עם מדינות המפרץ, הגרעין האיראני, הכלכלה, ובתוך צה"ל - חיל האוויר ו־8200, שמבחינתו הם צה"ל כולו. כל אלה בוערים עכשיו, אמר הבכיר, ונתניהו לא עושה דבר. "שרים בממשלתו מבצעים פיגועים דיפלומטיים מדי יום. נתניהו של פעם לא היה נותן לזה לקרות. השרים שלו היו עומדים אצלו בשלשות. עכשיו נראה שבמקום שהוא ינהל אותם, הם מנהלים אותו".

נתניהו הגיע השבוע לבקו"ם, ונפגש שם עם המתגייסים לגולני. בעבר היה נהוג שהתקשורת מוזמנת לביקורים כאלה, אבל אלה לא ימים רגילים. ראש הממשלה נמנע ממגע עם התקשורת ועם כל מי שעלול לעורר סביבו סערה. הוא לא הגיע לנאום בסיום קורס קצינים, וגם לא בסיום קורס חובלים.
הדאגה העיקרית כעת בסביבתו, וגם בצה"ל, היא מה יקרה בשבוע של יום העצמאות – בבתי העלמין הצבאיים, בטקס המשואות. נכון להיום צריך להיות אופטימיים במיוחד כדי להאמין שהימים הכי ישראליים ומאחדים שיש לא יהפכו למפגנים של קיטוב.

ד"ש במעטה עמימות

אי אפשר (וגם אסור) לנתק את המצב הפנימי מהמצב החיצוני, ולהיפך. כאמור, בחוץ ייהום הסער. הדוגמה הכי טובה לכך היא לבנון. "הביטחון העצמי של חיזבאללה גובר", אומר תא"ל (מיל') אסף אוריון, לשעבר ראש החטיבה האסטרטגית באג"ת וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי.
זה התחיל במו"מ סביב המים הכלכליים. אחר כך חזר חיזבאללה להציב עמדות לאורך הגבול עם ישראל (במסווה של ארגון "ירוק ללא גבולות"), והגביר את החיכוך שלו עם יוניפי"ל (כולל הרג בשוגג של אחד מחיילי כוח האו"ם). כוחות העילית שלו, רדואן, נצפו באחרונה בתדירות גוברת על הגדר, ומסוקים של האו"ם תיעדו את לוחמיו מצפצפים בגלוי על החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם - שסיימה את מלחמת לבנון השנייה ב־2006 - ועורכים מטווחים ואימוני ירי בדרום לבנון, לעיתים בהרכב מחלקתי. פרטים על כך מופיעים בדו"חות האחרונים של יוניפי"ל (כולל דיווח על ירי זיקוקים שבוצע לעבר מסוק של האו"ם).

כל אנשי המילואים יגיעו אם יידרשו. מחויבותם לביטחון המדינה בלתי מעורערת. אבל הם לא מאמינים לממשלה ולמניעיה. אם תפרוץ מלחמה, רבים יתהו אם היא לא נועדה להציל את הממשלה או את העומד בראשה

השיא היה בהחדרת המחבל לשטח ישראל בשבוע שעבר. המחבל חדר ב־12 במארס, בדיוק באותו התאריך שבו חדרו שני המחבלים שביצעו ב־2002 את הפיגוע סמוך לקיבוץ מצובה, שבו נהרגו 6 ישראלים. גם שיטת החציה היתה זהה: באמצעות סולם, שבשני המקרים אפשר למחבלים לדלג מעל לגדר מבלי שצה"ל יאתר אותם או יגלה סימנים לכך שחצו. ב־2002 נדרשו ימים ארוכים עד שגשש הבחין בסולם בצד הלבנוני ופענח את התעלומה. הפעם הפענוח היה מהיר יותר, אבל צה"ל חייב לעצמו דין וחשבון כיצד הצליח המחבל לחדור בשיטה מוכרת, ואף שהשטח היה בערנות מודיעינית ומבצעית מוגברת.

בישראל אין ספק שחיזבאללה שיגר את המחבל. לאף ארגון אחר אין תעוזה כזאת, וממילא חיזבאללה שולט בגדר ולא היה מאפשר למישהו לסכן את לבנון ללא ידיעתו. ועדיין, רוב ההערכות נוטות לכך שחיזבאללה ביקש לפגוע מבלי להותיר טביעת אצבע. מהסיבה הזאת הוא שלח מחבל פלשתיני, שבניגוד לפיגוע במצובה לא פעל בסמוך לגדר אלא חדר לעומק ישראל והניח את המטען בצומת מגידו, סמוך לג'נין. סביר שחיזבאללה קיווה שהחקירה תתמקד בזירה הפלשתינית, וגם אם המטען – כלימגור לבנוני, שאינו בנמצא ביו"ש – היה מסגיר את מוצאו של המחבל, בצד הלבנוני קיוו שתיווצר עמימות שתמנע תגובה ישראלית והסלמה.

קו המחשבה הזה של חיזבאללה מטריד. לא רק כי המטען מסגיר את מקורו, כאמור, אלא כי אם הפיגוע היה מצליח והמטען היה הורג ישראלים רבים, כבר היינו במלחמה בלבנון. לא שזה ירד מהפרק; בישראל התקיימו השבוע לא מעט דיונים והתייעצויות באשר לאופי התגובה בצפון. אוריון מחדד את הדילמה הישראלית: "אם לא תהיה תגובה, הצד השני עלול לפרש זאת כחולשה ולפעול שוב. אם תהיה תגובה, הצדדים עלולים להידרדר להסלמה ואף למלחמה".

אמל"ח בעירבון מוגבל

לאחר נסיגת צה"ל מלבנון אתגר חיזבאללה בקביעות את ישראל. הדרג המדיני־ביטחוני הבכיר אמנם הזהיר אז כי כל פגיעה בריבונות הישראלית תיתקל בתגובה קשה, אולם בפועל לא עשה דבר. חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000 נותרה ללא תגובה, וישראל גם לא פעלה משמעותית בתגובה לירי רקטות מלבנון ולניסיונות חוזרים ונשנים לחטוף חיילים. רק חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב – בהמשך לחטיפתו של גלעד שליט בעזה שלושה שבועות קודם לכן – הובילה לתגובה ישראלית קשה, שהתגלגלה למלחמת לבנון השנייה. אוריון מזהיר שזה עלול להיות הסנריו גם כעת. "שני הצדדים לא רוצים מלחמה, אבל עלולים להיקלע למיס־קלקולציה", הוא אומר.

דו"ח ועדת וינוגרד, שחקרה את מהלכי המלחמה, הצביע על כך שממשלת ישראל התגלגלה אליה בלי להבין מה היא עושה ובלי להתכוון לכך. מתבקש לתהות מה נעשה כעת, כדי להימנע מטעויות דומות. הקבינט, כאמור, חובבני להחריד, וכולל בתוכו גורמים שהבנתם בביטחון שולית ותרומתם לביטחון שלילית. במיוחד אמורים הדברים בשר לביטחון לאומי, שעסוק בפירוק המשטרה; ובשר האוצר, שלא חדל להניח מוקשים מדיניים לממשלה שהוא מכהן בה כחבר בכיר.

מומלץ שלא לזלזל במשמעות הדברים. כדי לפעול במבצע נרחב או במלחמה, זקוקה ישראל ללגיטימציה בינלאומית ולסיוע ביטחוני. אי אפשר להילחם בעזה, ודאי שלא בלבנון, בלי להרוג מאות ואלפי אנשים (חלקם הגדול אזרחים), ואי אפשר להרוג כזאת כמות של אנשים בלי שהעולם יאפשר זאת. ב־2006 וגם במבצעים בעזה נתנה ארה"ב גב מוחלט לישראל. ספק אם זה יהיה המצב כיום, על רקע היחסים הרעועים בין וושינגטון לירושלים כתוצאה מגלי ההדף של המהפכה המשפטית ומהלכי הממשלה.

זה מטריד גם בצד הצבאי. במחסנים של צה"ל אין מלאי בלתי מוגבל של אמל"ח. אחרי כמה ימים של לחימה זקוקה ישראל לאספקה מאמריקה. זה אמנם מעוגן בהסכמים ובהבנות, אבל ההסכמים וההבנות האלה מחייבים אשרור של הבית הלבן בזמן אמת – ואין כיום אף אחד במערכת הביטחון שמוכן להישבע שזה יקרה בוודאות.

הצד השני מזהה את כל אלה. הוא קורא היטב את הסדקים בחברה הישראלית ואת האיום המפורש שמרחף כעת מעל הנדבך המרכזי שהפך את ישראל למעצמה אזורית בלתי מנוצחת - צה"ל והלכידות של העם סביבו. הפגישות שקיים נסראללה השבוע עם בכיר החמאס סלאח ערורי ועם מנהיג הג'יהאד האיסלאמי זיאד נחאלה, לא נועדו להרמת כוסית לחג. סביר שהיה בהן תיאום מבצעי והסכמה שאם זירה אחת מתעוררת, נניח עזה, הזירות האחרות יתמכו בה.

המשמעות היא נפיצות יתר בתקופה הקרובה על כל המגרש. לא צריך לקנא במודיעין שנדרש לפישוק כל כך נרחב, וגם לא בראשי המערכת שעוסקים במאמצי הרגעה. על רקע זה, בולטת עוד יותר חוסר האחריות של בכירים בדרג המדיני. גם כאן, סמוטריץ' הוא התלמיד המצטיין: דבריו המיותרים על כך שאין עם פלשתיני, שעוררו זעם מקיר לקיר, נאמרו כאשר נציגיו של ראש הממשלה (ראש השב"כ וראש המועצה לביטחון לאומי) יושבים בשארם א־שייח' עם נציגים פלשתינים, ירדנים, מצרים ואמריקנים במאמץ למנוע הסלמה בתקופת הרמדאן.

תהום מסוכנת של אי־אמון

אבל הדאגה העיקרית נותרה באשר להשפעת החקיקה והמחאה על גופי הביטחון, וצה"ל בראשם. גם השבוע המליצו לא מעט עיתונאים וצייצנים חסרי אחריות לשלוח לדרכם את הטייסים, אנשי הסייבר ואחרים שלא מתייצבים למילואים. זה מעיד על בורות עמוקה בנוגע לאיך בנויות היחידות האלה, כמה זמן לוקח להכשיר מוביל רביעייה או שולט מבצעי (או תוקף בסייבר), ומה יקרה אם מאות טייסים לא יגיעו (או כמה רמ"דים ב־8200 יחליטו להתיר חוזה ולהשתחרר לטובת חוזה מפנק באזרחות).

ממשלה אחראית היתה צריכה להידבר, להסביר, להרגיע. בדיוק כמו שצה"ל מנסה לעשות בציפורניים ובשיניים. הטענה שלא משוחחים עם סרבנים שחוקה ולא רלוונטית. אל"ף, כי לא מדובר בסרבנים אלא במתנדבים, שגם כך נותנים מעצמם יותר מכל פלח אחר בחברה הישראלית; בי"ת, כי אין כאן ביצה ותרנגולת - המהלכים האלה נולדו בתגובה לבליץ החקיקה של הממשלה; וגימ"ל, כי זה לא יעזור. בין הצדדים יש כיום תהום מדאיגה ומסוכנת של אי־אמון.

הצד השני קורא היטב את הסדקים בחברה הישראלית, ואת האיום המפורש מעל מה שהופך את ישראל למעצמה אזורית - צה"ל, ולכידות העם סביבו. סביר שבפגישות של נסראללה השבוע עם מנהיג הג'יהאד ובכיר חמאס עסקו גם בתיאום מבצעי

מתבקש לתהות מה יקרה אם חלילה תפרוץ בשבוע הבא מלחמה. פיגוע שיחייב תגובה שתוביל לתגובת נגד ומשם הכל יידרדר, או תגובה ישראלית בלבנון שתעשה את אותו התהליך, ומשם צירוף חזיתות. מי שחושב שזה תרחיש אפוקליפטי לא חי את הנעשה ביחידתו; זה עלול לקרות כאן ועכשיו, ולתפוס את ישראל ואת צה"ל בעיצומו של שבר גדול.

בעניין אחד אפשר להירגע: כל אנשי המילואים יגיעו אם יידרשו. הטייסים, השריונרים, החי"רניקים, הסייבריסטים. המחויבות שלהם לביטחון המדינה ברורה ובלתי מעורערת. הבעיה אחרת: הם לא מאמינים לממשלה ולמניעים שלה. אם תפרוץ מלחמה, יהיו רבים מדי שיתהו מראש אם זאת לא מלחמה שנועדה להציל את הממשלה או את נתניהו או את המהפכה המשפטית, או את שלושתם. גרוע מכך, יהיה מי שישאל אם האג'נדה המשיחית של חלקים בממשלה לא מובילה את ישראל למחוזות מסוכנים.

זה מצב דברים מסוכן. גם כך, ישראל לא סיימה אף מערכה בעשורים האחרונים עם תוצאה שהיא יותר מבינונית ועם תחושה שהיא יותר מחמוצה. בצה"ל קיוו כי המערכה הבאה – בוודאי בצפון – תותיר כזה אפקט הרתעתי, שהיא תרחיק כל רצון או מחשבה בצד האויב לגרור את ישראל להרפתקה דומה בעתיד הנראה לעין. כדי שזה יקרה, חייבת ישראל להיות חדה בהתקפה, חזקה בהגנה, מצטיינת בהסברה, מתואמת במדיניות ומלוכדת חברתית. מעט מאוד מזה מתקיים כרגע, ובחלק מהרכיבים המציאות בעייתית במיוחד.

שר הביטחון והרמטכ"ל מבינים היטב את פוטנציאל הנזק הזה. גלנט דיבר על כך כמה פעמים בשבועות האחרונים עם נתניהו, עד שמצא את עצמו בליבו של ספין שטען כי איים להתפטר (הוא לא) אם החקיקה לא תשונה. מה שגלנט הציג זאת תמונת מצב, בדיוק כפי שתפקידו מחייב. הרצי הלוי נהג כמותו, אבל נדמה שלא יהיה לו מנוס אלא להעלות ווליום: מאחר שהממשלה היא זאת שעל פי חוק נושאת באחריות, עליו לדרוש שהיא תכונס מיידית בהרכב מלא, ולהציג בפניה את המשמעויות והנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה מהמהלכים הנוכחיים. אחרי שידבר, זכותה של הממשלה להחליט כרצונה, אבל עליה לשמוע את הדברים ממקור ראשון, שלא דרך התקשורת או באמצעות סביבתו האינטרסנטית של ראש הממשלה.

קריאת ההשכמה הזאת לממשלה, אבל גם לכולנו, נדרשת מייד, כאן ועכשיו. אין עוד זמן לבזבז, ולא רק מפני שהסורים על הגדרות (והפלשתינים וחיזבאללה), וגם לא רק משום שכל מהלך חקיקה יוביל לעוד גל של אי־התייצבות למילואים, אלא כי השילוב של שני אלה - התעוזה הגוברת בצד השני, והשבר המעמיק בחברה הישראלית (עם השלכותיו הכלכליות שגם פגיעתן רעה) - מעמיד כעת בפני ישראל אתגר סבוך ומסוכן מאי פעם בעבר.