בדיוק כשהמבנים המבוססים קורסים, שיחה אמיתית הפכה לנדירה

ד"ר רועי ברנד
פילוסוף ואוצר
מרצה בכיר לפילוסופיה בתוכניות לתואר שני של בצלאל ואוניברסיטת ת"א. מנהל את חלל הפרויקטים "פרטר".
אוצר את הביאנלה האוטונומית הראשונה בת"א

ד"ר רועי ברנד, אתה הורה לתלמידים במערכת החינוך, ולאחרונה החלטת ליזום תערוכה חדשה בשם "התנסויות בלמידה", אולי כדי להציף שאלות בתחום החינוכי, ובכלל - לתהות מה בין חינוך לאמנות. מהי התנסות בלמידה עבורך?
"השאלה 'למה ואיך אנחנו מחנכים' נעשתה דחופה. בתי הספר, כמו שאנחנו מכירים אותם, נוצרו במאה ה־19 כדי להכין את התלמידים לשוק העבודה, בעיקר לעבודה במפעלים או במגזר המסחר והשירותים. הארגון מבוסס על חלוקת זמן וחלוקת נושאים קשוחה, שלא ממש מתאימה לזמן שבו אנחנו חיים כיום. מעבר לכך, בתי הספר לא נועדו להעשיר את חוויית החיים אלא למשטר אותה.

"גם אני, כמו רבים אחרים, הייתי די פסיבי לגבי מה ואיך הילדים שלי לומדים. גם כי לא תמיד יש זמן לעסוק בכך, וגם כי לא ממש הכרתי אלטרנטיבות אחרות. אז חלק מהמטרה של התערוכה היא להציף את השאלות האלה, לפתוח את הדמיון ואת המחשבה לרעיונות יצירתיים, חופשיים, משחקיים יותר לגבי מה חינוך יכול להיות".

הביאנלה הקרובה מתרחשת ממש בתוך בית ספר. זו אמירה.
"הביאנלה האוטונומית הראשונה (13.4-31.3, הכניסה חופשית) אכן מתרחשת ממש בבית ספר, בגימנסיה הרצליה שבלב תל אביב. זאת יוזמה עצמאית של אמנים, אוצרים ואנשי חינוך ללא תמיכה או מימון מוסדי כלשהו. אנחנו חושבים על זה כבר כמעט שנה וחצי, אבל בזמן האחרון נושא החינוך עלה לכותרות בעקבות השינויים בהרכב הממשלה והנסיגה של הערכים הדמוקרטיים".

איך, מלכתחילה, מחברים בעצם בין אמנות, הכלואה במגדל השן, למערכת החינוך השגרתית והיומיומית?
"אכן, זה אתגר רציני. מערכת החינוך היא מפלצת לא פשוטה ודי כבדה, כזאת שקשה לשחק איתה. עם זאת, התערוכה ומגוון הפעילויות שבה הם מרחב ציבורי שבו יהיה ניתן לחוות, לחשוב, לדון ולשחק בצורות שונות של להיות יחד. כך, מרחב בית הספר, שיכול להיתפס כסוכן של דיכוי, יהפוך לחלל התנסותי. בית הספר כולו ידמה למעשה של אמנות, ומלאכת ההוראה והלימוד - ליצירה של דמיון ומשחק חופשי".

הדברים מתכתבים עם הגותו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, לפיו המשחק הוא חוויה יצירתית, צורה יסודית של היותנו חיים.
"אמנות בבסיסה היא משחק חופשי, ניסיון לסדר דברים מן הדמיון, יחד עם מושגים מהאינטלקט וחוויות חושיות. אנחנו מייצרים את המכלול הזה בתוכנו בזמן שאנחנו חווים אמנות או מסיירים בתערוכה. כלומר, כל העת נעשים חיבורים בין ממדי תובנה שונים.

"אמנות פורחת במקומות של סקרנות ותשוקה, ואמנים יודעים איך לא לדעת ועדיין להמשיך הלאה. כיום אמנות יכולה ללמד אותנו איך לחיות ללא ודאות, מבלי להיות משותקים או לחזור אחורנית אל המוכר. אמנות היא כלי לעבר מציאות חדשה"

"אני סבור שאנשים מגיעים לתערוכה גם כדי ללמוד משהו, ובמקביל מבינים שהם נכנסים לשיחה אשר מתנהלת לפניהם ואחריהם. הם יקבלו תמצית שלה במנה גדושה למדי, ולאחר מכן ימשיכו להרכיב ולחשוב את הדברים. דומה הדבר לשיטוט ביער עבות, שבמהלכו מגיע אדם לתובנה, הארה, עד שפתאום הוא מבין היכן הוא נמצא".

משהו בשיוט בתערוכה כזאת או אחרת מהווה מעין מיקרוקוסמוס להתפתחות שלנו בחיים, כמעט כמו פסיכולוג טוב.
"בדיוק כך. והקהל מוכן לחוויה משחקית יותר, כזו שהיא פחות מאורגנת. כמו ילדים שמנסים לארגן את העולם, עד שפתאום נוצר מין 'קליק'. ללאונרדו דה וינצ'י, למשל, היה את החופש והביטחון לא לנסות תמיד לסדר את הדברים, אלא להותיר חלק מהם פתוחים. כראיה, יש לו טיוטות רבות ודווקא מעט עבודות גמורות באופן יחסי. אני חושב שהדבר רלוונטי גם לימינו אנו - הרי מכלול הידע שקיים היום הוא הרבה מעבר למה שאפשר להכיל, חייבים ללמוד להסתדר עם מקטעים".

צדפות כמשל

כיצד אמנות יכולה לפתח לימוד והוראה?
"הרעיון הוא להשתמש בארגז הכלים של האמנות, שהתפתח במשך אלפי שנים, כדי לשחק עם רעיונות הגלומים בהוראה ובלמידה. האמנות בכל גווניה תמיד מעודדת יצירה של יש מאין, דמיון ומשחק חופשי, כאמור. האמנות פורחת במקומות של סקרנות ושל תשוקה, ואמנים יודעים איך לא לדעת ובכל זאת להמשיך הלאה.

"המסכים הם תחרות קשה. אבל יש גם את היצר האנושי הבסיסי, את התשוקה לחקור וליצור, לתת צורה בחיים, לארגן את המציאות, לשחק עם אלטרנטיבות. אני רואה את הבן שלי מתעורר בבוקר ומתחיל לצייר. יש לו שקט ומרחב אישי, כמו חוקר במעבדה פרטית"

"אני חושב שבעידן שלנו, שבו המבנים המבוססים קורסים והתמונה לא לגמרי ברורה, האמנות יכולה ללמד אותנו איך לחיות בתנאים של חוסר ודאות, אבל מבלי להיות משותקים או לחזור אחורנית למה שאנחנו כבר מכירים. האמנות היא הכלי שלנו למסע לעבר מציאות חדשה".

כשאתה אומר "בעידן שלנו", יש לי הרושם שבין היתר אתה מתכוון גם לעידן המידע שבו אנחנו נמצאים, עידן הפרעת הקשב, הכולל מסכים ושלל גירויים. במציאות כזאת, אמנות היא בכלל אופציה עבור התלמידים? האם היא יכולה לאפשר לרגע הורדת הילוך והטמעה של תהליכי למידה עמוקים יותר, או שמא היא כלל לא עומדת בסף הנדרש כדי לזכות בתשומת לב בסיסית?
"אני רואה את הבן שלי מתעורר בבוקר ומתחיל לצייר. זה נפלא. יש לו שקט ומרחב אישי, כמו היה חוקר במעבדה פרטית. ילדים יודעים להתבונן בטבע ולהבין אותו מתוך חיקוי או רישום, אבל גם מתוך הליכה שגרתית כביכול על חוף הים ואיסוף של צדפות, מעין פיסול סדר בעולם. ואז הם בועטים בזה ורצים הלאה. אז כן, המסכים הם אכן תחרות קשה. אבל יש גם את היצר האנושי הבסיסי, את התשוקה לחקור וליצור, לתת צורה בחיים, לארגן את המציאות, לשחק עם אלטרנטיבות.

"אנחנו זקוקים למרחב האמנותי בדיוק בגלל השתלטות המסכים ושלל גירויים נוספים. ביחס הפוך לכך, חללי התצוגה הם לרוב חללים של שקט ושל זמן. בהם אנחנו חופשיים לשוטט ללא הכוונה, כאשר אנחנו מחליטים איפה לעצור וכמה זמן להשקיע בעבודה. אנחנו זקוקים למקומות משוחררים כאלה כדי להיות מי שאנחנו וכדי להתהוות. כדי לחזור ולהיות קצת כמו ילדים".

חלק ממאפייני התערוכה קשורים להתנסויות בחוויה חדשה, שרבים מפוקדי התערוכה בוודאי טרם חוו. באופן זה, ובהקשר הלימודי - האם התערוכה מסייעת ללמידת דבר חדש, תוך אפשרות לשכוח התנסויות מהעבר?
"כן, אחד מהרעיונות שהנחו אותנו הוא איך אפשר ללמוד לשכוח, כלומר איך אפשר לתת מקום לידע חדש. זה רלוונטי במיוחד למבוגרים יותר, שצורות המחשבה שלהם כבר התבססו, וקיימת בהם לעיתים התנגדות עזה לידע שסותר את זה שכבר נצבר. אני מאוד מתעניין בלימוד לאורך כל החיים. אני בעצמי מחפש כל הזמן דברים חדשים שיעוררו וגם יאתגרו אותי. אני חושב שזה חשוב לכל אחד, ממש ברמה הבריאותית, לגוף ולנפש".

זה גם חשוב חברתית.
"נכון, כי הלמידה מאפשרת לשחרר מקום שבו יש חופש לשאול, חופש לדון ולהקשיב האחד לשנייה. חופש ההקשבה לא נועד כדי לשכנע בהכרח, אלא דווקא כדי ליצור ידע חדש".

זה מעניין, כי אחת העבודות בתערוכה עושה בדיוק את זה, כלומר מעודדת את החופש לשאול, לשוחח. היא הוצבה ממש בתוך חדר המורים, ואולי במובנים מסוימים מסמלת אבולוציה של מורה - איך הוא נראה פעם, כיצד הוא נראה כיום ואיך הוא צפוי להיראות בעתיד.
"העבודה שאתה מתייחס אליה נקראת 'חדר מורים', והיא באמת מתרחשת בחדר המורים של הגימנסיה. אני חושב על מורים כמו שהיו פעם, על מורים לחיים, מורים שהם מקור להשראה, מורים ששינו לי או לך את החיים. מורים כאלו יהיו מוצבים בחדר, והמבקרים יוכלו 'לשאול' אותם לשיחה למשך 15 דקות. השיחה הזאת היא לא שיחה טיפולית, והיא לא שיחה על פוליטיקה - אלא שיחה שבה משהו חדש נוצר או מתגלה מתוך המפגש האינטימי הייחודי".

מה הסבטקסט של היצירה?
"הסבטקסט הוא העובדה המצערת ששיחה אמיתית הולכת ונעשית נדירה יותר ויותר, והרי שיחה היא אולי המדיום הטוב ביותר ללמידה. שים לב כמה מעטים האנשים שיודעים עוד לשוחח - לגולל סיפור, להקשיב, לצחוק, להמשיך את קו המחשבה של בני השיח, להעמיק בהם או לשזור אותם למארג פתוח ועשיר בתובנות.

"שיחה אמיתית מחייבת גם הקשבה, לא במובן של מישהו שאומר לך מי אתה ומה עליך לעשות, אלא במובן של הקשבה בסיסית ואותנטית, שמאפשרת לממש את מה שאי אפשר לממש לבד. וכל זאת בפשטות, על ידי תשומת לב דיאלוגית".

קסם המוזה

יצירה מרגשת נוספת היא של האמן טינו סגל, שבמסגרתה מוענקים ברחבי הקמפוס שירים במתנה לעוברי אורח, כמעט מותאמים אישית. זה רעיון מעניין, לא שגרתי.
"סגל הוא מהאמנים המשפיעים ביותר בעולם כיום. לי היתה הזכות לעבוד איתו בתערוכת היחיד שלו, במוזיאון גוגנהיים בניו יורק ב־2010. האמנות שלו היא לא חומרית, כל־כולה היא יצירה של חוויה בינאישית - ללא תיווך אובייקטים או טכנולוגיה. הוא למעשה משתמש בחומר החזק ביותר - באינטימיות - כמצע ליצירה. עבור הביאנלה האוטונומית הראשונה והתערוכה 'התנסויות בלמידה' הוא הציע עבודה מאוד מיוחדת בעיניי.

"אחד מהרעיונות שהנחו אותנו הוא איך אפשר ללמוד לשכוח, כלומר איך אפשר לתת מקום לידע חדש. זה רלוונטי במיוחד למבוגרים יותר שצורות המחשבה שלהם כבר התבססו, וקיימת בהם לעיתים התנגדות עזה לידע שסותר את זה שכבר נצבר"

"כאשר מבקר עובר באחד מהשבילים של התערוכה, באזור הגינה הפנימית היפה של הגימנסיה, ניגשת אליו 'מוזה', כך טינו מכנה אותה. היא מתבוננת בו לרגע ומעניקה שיר במיוחד בשבילו. זה רגע של קסם בלי שום תיווך חומרי. מהבחינה הזאת הוא מתפוגג במהירות, אבל בעיניי הוא משאיר זיכרון מיוחד של אינטימיות, רגע של קרבה, מישהו שרואה אותך ונותן לך משהו במתנה, ללא אינטרס וללא תמורה".

מעין אהבת חינם שכזאת, דבר די נדיר בימינו. האם גם בית הספר יכול להיות למקום כזה שבו נעניק האחד לשני מתנות ללא שווי כספי מחד, אבל חסרות תחליף מאידך?
"בדיוק קראתי מאמר על הנער אלרועי בן שבת, שהתאבד אחרי חרם חברתי ממושך. באחת מהתגובות ד"ר נעמה צורן, מומחית לחינוך, ייחסה את המקרה הטרגי הזה גם לבעיה מובנית של מערכת החינוך, שאותה היא מאפיינת כ'מדבר של אנונימיות'. אני סבור שזוהי מערכת שמתוכנתת לבטל את הסובייקטיביות של הילדים, שלא רואה את היופי האנושי ואת התכונות הייחודיות בכל אחת ואחד. אנחנו זקוקים בדיוק להפך מזה - לא מערכת של האחדה והשטחה שמודדת ביצועים על סרגל אחד, אלא מרחב של קבלה, של קשב ושל התבוננות".

אתה לא הראשון שאומר את זה.
"אלו סיסמאות שהרבה אנשים משתמשים בהן, אבל אנחנו זקוקים לתרגול אמיתי שלהן. ושוב, אני חושב שהאמנות מציעה מרחב כזה".

מה היית רוצה שהמבקרים ייקחו מהתערוכה?
"אני רוצה שיראו את הכוח והיופי של האמנות, ואת יכולתה לייצר שינוי עמוק בחיים. ביאנלה היא תערוכה גדולה שפונה לקהל מקומי ובינלאומי ומתרחשת פעם בשנתיים. האינטנסיביות של תערוכות אלו, שתופסות את העולם ברגע נתון, מאפשרת לשים לב לתנועות אמנותיות חדשות, להבין את רוח התקופה ואת השאלות והנושאים הרלוונטיים לה. כלומר, אפשר לחוות את האמנות כיצירה אנושית חיה ובועטת, ואת עצמנו כחלק מגוף תרבותי פועם. חשוב לי גם להציע את המודל של אוטונומיה כאפשרות של פעולה, במיוחד בזמן שבו המוסדות הציבוריים והמדינה לא מתפקדים".

למה כוונתך ב"אוטונומיה"?
"אוטונומיה היא מערכת שמניעה את עצמה ואינה כפופה לאילוצים ולתכתיבים מהחוץ. חשוב לנו לשמור על חופש רעיוני ויצירתי בביאנלה, בדגש על שילובים בינתחומיים, כמו חינוך ואמנות, ומבנה פתוח שמעודד התנסות ושאילת שאלות. יש לזה מחיר, כי הצוות הגדול שעמל על הפלטפורמה הזאת מאפס, יחד עם האוצרות סנדרה וייל ורולא חורי, פועל מחוץ למסגרות קיימות. מדובר כאן במודל של יוזמה תרבותית וחינוכית, שאני מקווה כי יעודד עוד אנשים לנקוט עמדה אקטיבית יותר ביחס למערכות שפועלות עלינו.

"אבל מעבר לזה, עמוק בלב אני חושב על ילדים או נערים שעוד לא יודעים שיש כזה דבר אמנות, עד שבגיל 16 בערך הם נכנסים לתערוכה ומרגישים את התדר של החיים שאותה האמנות תופסת. אני חושב על העצמה, על תחושה עמוקה של חיבור, ועל יכולת לקחת את המושכות ולעצב את החיים מפה והלאה, כמו יצירת אמנות. אני חושב על הרגע שבו אני הבנתי שיש כזה דבר אמנות. ואני חושב על מורה אחד לספרות שהיה מקריא לנו שירים. אני חושב שלא הייתי מגיע לראיון הזה היום אם זה לא היה קורה". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il