השמאל נואש לאיזה ביבי משלו

בתחילת פברואר פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה נתונים שמאירים את דמותם של משתתפי המחאות נגד הרפורמה: 46% מגדירים את עצמם כשמאל, 18% מרכז. 26% מהם בני יותר מ־65. 20% אשכנזים, 10% מזרחים, 11% יוצאי חבר העמים, 15% ממוצא מעורב. ובתמצית: המפגינים הם אשכנזים, חילונים, שמאלנים, ולא צעירים כמו שהיו פעם. זהו דור של צברים ותיקים, הורים וסבים. דוברי המתנגדים גם הם אנשים במיטב שנותיהם, שמילאו תפקידים בולטים בכל מערכות המדינה והחברה. לא רק מיטב בנינו, אלא מיטב הורינו.

ברמה המשפחתית, תפקידו של ההורה לדאוג לשלומם הפיזי של ילדיו, אבל גם לרווחתם הנפשית. ההורה הוא המטרייה שמסוככת עליהם נגד גשמי העולם, הוא זה שמחכה שיגדלו עד שיספר להם מה באמת קרה בשואה, זה שיודע אילו סכנות מצפות להם בעולם וכיצד להתגונן מפניהן, והוא זה שנכנס לחדרם כשהם מתעוררים מסיוט ומטפל במפלצות שמתחת למיטה. ודאי שהוא לא ממציא מפלצות מטעם עצמו כדי להפחיד אותם עוד יותר.

וכאשר הילדים מתבגרים ומתוודעים לעולם האמיתי, ואולי נבהלים ממשבר כלשהו - ביטחוני, כלכלי, או מתיחות פוליטית על רקע תיקוני חקיקה - אפשר לצפות שדור ההורים יביט בהם בשלווה חומלת של בעלי ניסיון ויאמר להם: "כן, זה באמת לא נעים, אבל ביום כיפור 1973 היה הרבה יותר גרוע.

בחיי כל מדינה יש תקופות טובות פחות, אבל אל יאוש, צעיריי החביבים, מתגברים. להכין לכם משהו לאכול?" תפקידם של הדורות הבוגרים הוא לא להפריח תקוות שווא או להרדים חששות, אלא להכניס לפרופורציות. ובעיקר - כדאי מאוד שיהיו רגועים יותר מדור הבנים, שעדיין לא צבר לעצמו היכרות אישית עם ההיסטוריה. אבל בכל הנוגע לרפורמה המשפטית - רוב המוחים ורוב הדוברים הם אנשים בגיל העמידה ופנסיונרים שידעו בחיים אתגרים רבים, והם אלה שקיבלו על עצמם את תפקיד הילד המבוהל.

סבים חוזים שחורות משחור וקוראים למרי אזרחי, לוקחים איתם להפגנות ילדים שמבחינתם גם "דמוקרטיה" וגם "דיקטטורה" הן בסך הכל מילים ארוכות, ומציגים בפניהם מחזה של אבא ואמא מבוהלים, צועקים ברחובות, חלקם אולי מדברים על הגירה, חלקם אולי ממליצים לא לשרת בצה"ל, חלקם אולי מעודדים את ילדיהם הבוגרים לרדת מהארץ. והם מתייצבים בקול גדול מול מצלמות אוהדות ומשתדלים כמיטב יכולתם להדביק את כלל הציבור בחרדותיהם. אבל איך ירגיעו ויחזקו את ילדיהם, באין אבא מנוסה וחומל שהם עצמם שומעים לו?

הנשיא הרצוג, איש שמאל שמכיר היטב את המחנה, ניסה להיכנס לתפקיד ההורי, ביטא את הפחד של המחנה המפגין, אך ההורים־ילדים דחו את דבריו בשאט נפש והמשיכו בשלהם. חטאו של הרצוג היה שהכיר בכך שיש מקום לתיקונים במערכת המשפט, ומתנגדי הרפורמה לא מוכנים לשמוע שהמפלצת מתחת למיטה היא שממית, ולכן אפשר להחליט יחד איך מטפלים בה.

האב האחרון של מחנה השמאל היה יצחק רבין, שעל פי נרטיב הסיוט הקולקטיבי של השמאל נרצח על ידי מחנה הימין כולו כדי להמליך תחתיו את נתניהו, יריבו הפוליטי. מאז לא הצליח השמאל להעמיד לעצמו מנהיג. שמעון פרס הפסיד בבחירות, אך בתור פיצוי הוכתר למדינאי־על של השמאל בשבתו בבית הנשיא. את אריאל שרון ייבאו מהימין, ואחריו את נפתלי בנט. אהוד ברק הצליח אמנם לנצח בבחירות, אך לא מילא אחר הציפיות לאחוז בהגה השלטון לתקופה ממושכת. באחד מגלגוליו הוא אף פרש ממפלגת העבודה כדי להצטרף לממשלת נתניהו. היום הוא אחד המנצחים על תזמורת הפחד והזעם ומתנהג כמו ההוא מהבדיחה על זה שהלך לנ"מ כי לא התקבל לקורס טיס. למרות גילו וניסיונו הוא לא מתפקד כמבוגר אחראי, אלא כמתבגר שוחר מדון. ואיתו גם אהוד אולמרט, משה (בוגי) יעלון, קצינים בכירים בדימוס, בכירי משק - עומדים ברחוב וזועקים את נשמתם השמיימה. איזה ילד יחוש ביטחון לנוכח הורה כזה?

אין לשמאל מישהו להתאחד סביבו. יאיר לפיד הוא לא דמות בעלת כובד משקל, שהרי אם היה כזה - היה מכוון את המחאה למהלך פוליטי. או סתם מכוון אותה. במקום זה הוא חוזר על הסיסמאות מהשלטים. אין להתפלא שקשישי המחנה לקו בייאוש, מעלו בתפקידם הבין־דורי, וכל מה שנשאר להם הוא לנסות להיפטר מדמות האב הפוליטית של מחנה הימין. אבל זה כבר לא דבר חדש.

אפשר לומר דברים רבים על הימין הישראלי, וברוך השם - אומרים, אבל הימין יציב מאוד בכל הנוגע למנהיגיו. לא שהם חפים מפגמים - ברוך השם, יש להם בשפע - אבל בכל רגע נתון הימין יודע מי מייצג אותו בכנסת ופועל בשמו, אל מי לבוא בטענות, ולמי לא להצביע בבחירות הבאות. מזאב ז'בוטינסקי, דרך מנחם בגין, יצחק שמיר, שרון ונתניהו - זו רשימה קצרה וברורה.

ובשמאל? בכנסת מנהיגיהם מתחלפים מבחירות לבחירות, מפלגות קמות ונעלמות, וגם אין להם מושג מי מוביל את המחאה, למי מותר לשאת ולתת על פרטי הרפורמה, ומי מוסמך להתפשר, ועל מה בדיוק, חוץ מהפסקת החקיקה כתנאי מוקדם למשא ומתן.

העובדה שלמחאה אין מנהיגות רשמית עוזרת אולי למתג אותה כהמיית לב עממית שצמחה מלמטה, אבל מקשה מאוד להבין ממה בדיוק מורכב שלד הספינה הזו, ולאיזה חוף היא רוצה להגיע. המחאות עולות כסף, והרבה, אבל התורמים הגדולים מסרבים לעמוד בראשן בגלוי, לספר כמה כסף תרמו, ובעיקר - לבד מהדרישה להפסקת החקיקה, הם לא מניחים על השולחן הצעה נגדית. גם אם לקחו על עצמם אחריות כספית וארגונית, הם עושים זאת מאחורי הקלעים, ולא מתייצבים בראש המחנה. לא בטוח שהמחנה יקבל אותם, שכן הוא מתרוצץ מהפגנה להפגנה, חותם על עצומות ומשווה בין ישראל להונגריה. למרות גילם וניסיונם הם ילדים כרגע, ואבא נותן כסף, אבל לא נותן יד להעביר אותם את הכביש שהם חוסמים.