גברת תפתחי, זה מפגין

"אין לי בעיה, אתם יכולים להיכנס אלי הביתה", אמרה ח"כ טלי גוטליב לחבורת מפגינים שישבה בבוקר יום שני בחדר המדרגות של בית הדירות שבו היא מתגוררת, במטרה למנוע ממנה לצאת לכנסת ולהצביע בעד הרפורמה המשפטית. "אני עם כתונת, אז תשמרו לי על הפרטיות", ביקשה, כיוון שלוחמי הדמוקרטיה צילמו אותה בטלפונים שלהם.

"אני מצלם רק את פנייך, אני לא מצלם את גופך", משיב מפגין אדיב, וגוטליב ממשיכה, בשקט שלא מאפיין את הופעותיה הפומביות: "יש לי רק דבר אחד לבקש מכם. יש לי ילדה אוטיסטית בתפקוד מאוד נמוך, זה ידוע. אני מוציאה אותה למסגרת בשבע שלושים וחמש. אני משאירה לכם פה את הדלת פתוחה. אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. רק אל תבהילו אותה".

דובר המפגינים, בהתחשבות אצילית, עונה: "ברור".

"כי בשבילה", מסבירה גוטליב, "זה יכול להרוס לה התקדמות".

שפר גורלה של גוטליב שאלה מפגיני פרימיום. הם לא מסתפקים בהתקבצות בכיכר או בעלייה לירושלים. קטן עליהם להפגין מול ביתו של נבחר ציבור. אלה הטריחו את עצמם לתוך חדר מדרגות של בית משותף, שבו גרים עוד אנשים לבד מחברת הכנסת שהם מנסים לעצור מלמלא את תפקידה. וכיוון שאלה מפגיני פרימיום, הם מבינים ללב אם שנלחמת על שלוות נפשה של בתה הפגועה. ולמרות שהשוטרים כבר הגיעו לדירה, ולמרות שברור שהמפגינים יסולקו משם בקרוב, רק דבר אחד מטריד את הח"כית: שאוריה בת ה־11 לא תיתקל באנשים שהיא לא מכירה, שלא תיבהל, שלא תפגע בעצמה. ולכן יוצאת אמא אל שונאיה בפיג'מה וללא איפור, ולכן היא מבטיחה להם שתרשה להם להיכנס לביתה, לכן היא מתחננת בפני חבורת הבריונים הזו. רק שלא ירעישו כשהילדה תצא לפגישה עם הסייעת שלה.

"אנחנו בעדה", נשמע קולה של מפגינה חביבה. מפגין אחר – אין לדעת כמה ילדים יש לו, אם יש לו ילדים בכלל, אבל רצון טוב ורעיונות טובים – יש ויש: "יש מישהו שיכול להוציא אותה למסגרת?"

"זה לא קשור", עונה גוטליב. "אין לי מישהו. אני גרה לבד".

"אני מבין", נשמע קול חומל.

"אז רק כשאני יוצאת מכאן בסביבות שבע שלושים וחמש, שבע שלושים ושבע" – האם מנסה לדייק, כי אין לדעת האם אוריה תתלבש לאט מהרגיל, אולי תתעכב בארוחת הבוקר וסבלנותם של מפגיני הפרימיום תפקע. אחרי הכול, אין לדעת כמה זמן הם מוכנים לחכות בשקט. ואם סבלנותם תפקע – אולי ירעישו. אולי יקללו את אימא של אוריה לעיני אוריה. האם יש אימא שלא היתה מציעה כל הצעה שהיא, לכל אדם שהוא, ובלבד שילדיה לא ייפגעו?

"ברור", נשמע המהום אמפתי.

"תהיו בשקט, אתם יכולים להישאר כאן", ממשיכה גוטליב, "אין לי בעיה, זאת זכותכם להפגין. רק תכבדו אותה. וכשאני עוברת איתה – לא לדבר אליה מילה ורבע מילה כי זה – "

וכאן, במקהלה של אהבת אדם, ממלמלים החבר'ה: "ברור".

את הסרטון המתומלל כאן הפיצו המפגינים כדי להוכיח כי טענותיה של גוטליב כלפיהם, וכנ"ל הגינוי שזכו לו אפילו מיאיר לפיד – שגם לו יש בת אוטיסטית - בלתי מוצדקות. הם הרי היו מכבדים! הגונים! הגיעו להסכם!

עורכת הדעות של "הארץ", ענת קם, צייצה: "אפס אמפתיה לטלי גוטליב". כשנשאלה: "ולבת שלה?" ציטטה את לנין: "כשחוטבים עצים עפים שבבים"

בין הגינויים מקיר לקיר נשכחה עובדה טכנית קטנטונת: חופש ההפגנה התרחב אל מול עינינו. מכיכרות לכבישים, אל מול בתים פרטיים של נבחרי ציבור, והשבוע הוא עבר שכלול נוסף: הפגנה בתוך הבית ממש. לא רק בחדר המדרגות של גוטליב, אלא גם בזה של בית הדירות שבו מתגורר שר החינוך יואב קיש. איך הצליחו המפגינים לעבור את מאבטחי השר – זו סוגיה נפרדת וחמורה. אך העובדה שגם המגנים התעלמו מפלישת ההפגנה הפוליטית עד לדלת הדירה מעידה על עיוורון מוסרי והתרוקנות של הנפש. הבית אינו בית עוד. הצדק כבש גם אותו. אחד הצודקים הוא רופא. האם אפשר לסמוך על הטיפול שייתן למצביע ימין? לא בטוח. האם יש מקום שאסור להפגין בו? כנראה שלא.

לא כולם היו שותפים לתחושת המיאוס שעוררה החבורה. ח"כ מרב מיכאלי לא התרשמה: "לא ניפול לספינים בזמן שמרסקים את מערכת המשפט". מיכאלי, שגינתה פונדקאות כניצול של נשים חלשות ואז ניצלה אחת מהן בעצמה, אמרה פעם שהמקום המסוכן ביותר לילדים הוא בית ההורים. במקרה של גוטליב היא צדקה. אלא שהסכנה לא נשקפה מהאם המגוננת אלא משותפיה של מיכאלי למאבק.

נעה לנדאו, סגנית עורך "הארץ", שיתפה בטוויטר את הסרטון והעירה: "האמת על מה שקרה אצל טלי גוטליב". זו בהחלט האמת. אמת של אנשים שקנאות פוליטית הביאה אותם לפלוש למבצר המשפחתי. טור דעה בעיתון, גם הוא נכתב על ידי אישה, מכנה את האירוע: "צעד מיותר" ומזהיר מפני הלקאה עצמית. עורכת מדור הדעות, ענת קם, צייצה: "אפס אמפתיה לטלי גוטליב". כשנשאלה: "ולבת שלה?" ציטטה את לנין: "כשחוטבים עצים עפים שבבים". ה"שבבים" של לנין היו כל מי שנחשדו בפעילות אנטי־סובייטית ונשלחו למחנות עבודה כפויה בסיביר, או לכיתת היורים. הקומוניסטים נרתעו מקשרי משפחה שכן אלה חזקים יותר מכל אידיאולוגיה, אפילו אידאולוגיה צודקת כמו הקומוניזם הסובייטי, או הדמוקרטיה המהותית שעליה יצאו להגן חבורת הסדיסטים הזחוחים שהואילו בטובם להרשות לילדה אוטיסטית בת 11 לצאת מהבית.

הסופר הצרפתי יליד אלג'יר, אלבר קאמי, חתן פרס נובל, נשאל פעם על עמדתו לגבי המרד נגד הכיבוש הצרפתי באלג'יר. "אנשים מטמינים כעת פצצות בקרוניות רכבת באלג'יר", השיב קאמי. "אמא שלי עשויה להיות באחד מאותם קרונות. אם זהו צדק, אז אני מעדיף את אמא שלי". סדר העדיפויות הלקוי של קאמי זעזע את השמאל הצרפתי תומך סטאלין, בראשות הזוג הפתוח וחסר הילדים ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. תמיד היו ויהיו אנשים שמבחינתם הצדק הוא בסך הכול מחנה בסיביר, או מצור על אם ובתה.