כאן, ושם: תתפלאו, אבל דווקא מאמריקה כדאי ללמוד איך מתייחסים לשידור ציבורי

הילה מדליה
במאית ומפיקה
זוכת פרס פיבודי, מועמדת לארבעה פרסי אמי ובעלת חברת "מדליה הפקות". חברה באקדמיה האמריקנית לקולנוע. כיהנה כחברת הנהלה באיגוד הבמאים ובאקדמיה הישראלית לקולנוע

הילה מדליה, הקואליציה הקפיאה את סגירת תאגיד השידור הציבורי, אבל בהפוגה הזמנית בקרבות מעניין להתבונן בדברים מפרספקטיבה רחבה יותר. בתור התחלה, השר קרעי הודיע כי יכריז בקרוב על רפורמה בשוק התקשורת. מה עלולות להיות ההשלכות על היצירה הישראלית?
"אני מוטרדת מכך שהכרזתו תסתום את הגולל כמעט באופן מוחלט על יצירות המקור. תאר לך מצב שבו, למשל, יבוטלו הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין. עלול להיווצר כאן מדרון חלקלק, שיוביל לצנזורה פנימית שתנתק אותנו תרבותית מהעולם. עולם התרבות הישראלי עלול להישאר במצב מדאיג של אי־ספיקה. באשר להקפאת סגירת התאגיד, אני חושבת שיש ניסיון לייצר מסך עשן בעניין. התעשייה כולה עדיין בדריכות".

כיוצרת, למה חשוב לך לדבר על השידור הציבורי?
"לאורך השנים לא יצא לי לעבוד עם התאגיד, למעט פרויקט מהעת האחרונה. אני צורכת את תכניו ומבינה כיצד הם מקדמים את התעשייה, מגיעים למקומות מגוונים באוכלוסייה ומשקפים את התרבות שלנו. אני חושבת שהציבור מרגיש את השינוי שמביא עימו התאגיד - בסוג התכנים, בכמות. הוא יוצר הזדמנות להצלחה של סדרות בארץ ובעולם".

כמי שעבדה עם גופים ציבוריים, מהו עבורך שידור ציבורי?
"אני סבורה שחשיבות השידור הציבורי היא בעובדת היותו נעדר אינטרסים מסחריים וכלכליים דוגמת רייטינג. אתן לך דוגמה: הפקתי בעבר שני סרטים בסין ששודרו בגופי שידור ציבוריים בארה"ב, ברשת הטלוויזיה הציבורית PBS. בארה"ב גופים ציבוריים לא יחששו להציג סרטים ביקורתיים על סין, וזאת בניגוד לגופי שידור פרטיים, שייתכן שעושים איתה עסקים ויעדיפו להימנע מביקורת עליה.
"מעבר לכך, ללא רגולציה בישראל ובלי שידור ציבורי - סביר להניח שהיינו רואים תכנים הפונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, אלה הנצפים ביותר, שגם יביאו רייטינג. אלא שיש חשיבות גדולה לסוגה עילית, תוכן שאינו בהכרח רווחי או מביא רייטינג - אבל בעל משמעות ערכית, חינוכית, היסטורית ותרבותית לחברה. בעולם שבו רוב גופי השידור הם בתשלום, יש חשיבות גדולה עוד יותר לתאגידים ציבוריים שיאפשרו תוכן מעמיק, אחר, הזמין לכולם, ללא אינטרסים פוליטיים".

"לטפל בפצעים החברתיים"

האם באמת אפשר להביא לנטרול לחצים ואינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים?
"קיים ניסיון כזה במקומות אחרים. בארה"ב, למשל, הפרידו את ה־PBS באופן כזה שבו לממשלה אין שום כוח, וזאת בעזרת גוף ביניים, CPB, התאגיד לשידור ציבורי, שלמעשה מנתק את גוף השידור מהממשל. אז הממשל מעביר כסף לגוף הביניים, שמחלק אותו לרשות השידור, PBS. גוף הביניים גם מחליט לאילו מחלקות ינותב הכסף. בארה"ב לפחות חלק מאנשי הוועד המנהל של ה־CPB הם נציגי ציבור שאינם מתחלפים עם חילופי השלטון. ראש ה־CPB הנוכחית, למשל, מונתה על ידי הנשיא טראמפ ומונתה לכהונה נוספת על ידי ביידן".

בארץ אין ממש מודל כזה.
"בארץ אמנם המודל שונה, אבל לפחות תיאורטית - הממשלה לא אמורה להתערב בתוכני השידור הציבורי".

טוב, אחת מטענות הפוליטיקאים כלפי השידור הציבורי בישראל היא שאין בו טעם ללא שליטתם בו.
"וזה מתכתב עם טענות של הממשלה ושל הימין בישראל, שלפיהן האג'נדה השמאלנית השתלטה על תאגיד השידור. אז כמי שמגיעה מהשטח, אני יכולה לומר לך שחבריי מהשמאל טוענים שלתאגיד אין אומץ בכל הקשור לשידור תוכני שמאל, ושאף דוחים את יצירותיהם הנוגעות בנושאים פוליטיים. סרטים שיש עליהם ביקורת על כך שהם 'שמאלניים', כולל הסרט שלי על חברון 'מעבדת השליטה' - לא נוצרו בתאגיד אלא ב־HOT או ב־yes. אגב, זה מצב ייחודי מאוד, ממש מדהים בעיניי, שבו שני גופים פרטיים מחזיקים ערוצים שנועדו לדוקו בלבד".

אז את לא סבורה שהתאגיד נוטה שמאלה.
"למרות טענות הימין, אני ממש לא חושבת שהתאגיד נוטה שמאלה. ובכלל, אם אני נזכרת בסדרות שאהבתי השנה בתאגיד - הן לאו דווקא פוליטיות".

זה מתחבר לטענה אחרת, שלפיה נעשים כאן סרטים פוליטיים רבים.
"לאנשים יש נטייה לחשוב כך, אבל זה לא נכון. בסופו של דבר, יוצרים עוסקים בדברים שמעניינים אותם. בעיניי זה מצער שאין כאן די סרטים פוליטיים, משום שהפוליטיקה היא חלק גדול ומשמעותי מהחיים שלנו".

אולי זו בדיוק הבעיה - שאין בתאגיד מספיק תכנים פוליטיים מובהקים.
"יכול להיות, אבל מבחינתי זו לא הנקודה. יש יוצרים מהימין ויש מהשמאל. אנחנו, כעם ישראל, צריכים לספר את הנרטיב שלנו מכל קצות הקשת הפוליטית. המטרה הגדולה ביותר של סרטים פוליטיים היא יצירת דיאלוג, דיון חברתי. אני, כמפיקה, בוחרת בסיפורים טובים, מעניינים, ואף פעם לא אפסול סיפור בגלל שהאדם שעומד מאחוריו נוטה לצד פוליטי כזה או אחר. כך זה צריך להתנהל".

חוגי הימין יתהו מדוע לממן סרטים מהשמאל.
"תרבות ישראלית היא קריטית, ועליה להיות נטולת קריטריונים פוליטיים. שוחחתי לא מזמן עם הבמאית רחל לאה ג'ונס, שביימה את הסרט 'לאה צמל, עורכת דין'. צמל, שעדיין פעילה, ייצגה בבתי משפט במשך חמישה עשורים, אסירים ביטחוניים ופלשתינים המואשמים בפעולות טרור. באמצע השיחה שלנו שלפה ג'ונס מכתב שלאה צמל כתבה לזכות הרב כהנא, שבו הביעה התנגדות למעצרו המנהלי ב־1980.

"אף שדעותיה נוגדות את שלו - היא תמכה בו, משום שהתנגדה העקרונית למעצרים מנהליים - ולא משנה על מי הם מופעלים, ימין או שמאל. באופן דומה, זה המשל והעיקרון ביצירה: על כל אזרח, ימין או שמאל, לקבל את האפשרות לספר את סיפורו, ועל כל גוף שידור, בטח ציבורי, ללכת לפי עקרון האיכות, העניין, החשיבות הציבורית. אשמח להפיק גם סרט של יוצר ימני. אם רוצים בתיקון המרחב הפלורליסטי, צריך להרחיב אותו, אבל אי אפשר לעשות זאת כשמקצצים".

התעשייה חרדה מהקיצוצים האפשריים האלה.
"ובצדק. היצירה היא לחם חוקנו. היום יקצצו את השמאל ומחר יקצצו את הימין, אבל כל צדדי הקשת הפוליטית נדרשים ליצירה תרבותית שלמה. אם נתייחס לקולנוע דוקומנטרי, תפקידו הוא לטפל בפצעים החברתיים; ופצעים לעיתים מעוררים מחלוקת. סדרות, ובעיקר דוקו, לאו דווקא צריכות להיות נעימות, אלא להאיר נקודות מורכבות, לעורר דיון על דברים קשים, ולא לטמון את הראש בחול. לשם כך נדרשים יוצרים מגוונים מימין ומשמאל. מעבר לכך, כוח פוליטי והתערבות פוליטית ביצירה הישראלית גם יכולים להביא למצב של היעדר שיתופי פעולה בינלאומיים, וזאת בשעה שיוצרים רבים מתבססים על כספים מחו"ל".

קרנות מול פרסומות

הדגשת את חשיבות היצירה המורכבת, כזו שאינה טומנת את הראש בחול וחפה מאינטרסים. הדברים מתכתבים עם נאומה של אילנה דיין, שבכנס למניעת סגירת התאגיד אמרה ש"קופה ראשית", למשל, לא תהיה אותו דבר כשתמומן על ידי יצרני אבקת כביסה וקפה נמס.
"זו בדיוק הנקודה. אם חברה מסחרית תממן תוכניות כאלה ואחרות, האינטרסים יהיו שונים, התוכן ישתנה, כל המהות האותנטית שאנחנו כל כך מתחברים אליה - תשתנה. מהלכים כאלה עלולים להפוך את התרבות שלנו למסחרית יותר, כלומר קרובה יותר אל האינטרס הכלכלי הצר, ורחוקה ממה שבאמת מתרחש ברחובות, רחוקה מרחשי הציבור, מרצונותיו, משאיפותיו".

"קופה ראשית" היא כאמור סדרה אותנטית, נהדרת, ולא רק היא. "טהרן", למשל, שלפי פרסומים שונים עלתה לתאגיד כ־8.4 מיליון שקלים, ושבשורותיה אף כיכבה השחקנית המצליחה גלן קלוז, זכתה להצלחה גדולה. אבל במהלך הצפייה לא אחת שאלתי את עצמי - הציבור צריך לממן את זה?
"'טהרן' היא הפקת מקור שעושה לנו כבוד בינלאומי ונמכרה לאפל. ללא מחויבות ליצירת תוכן ישראלי מקורי לא יהיו כאן הפקות כאלה, מה שיפגע ביצירה, בתעשייה, בתרבות. זה נכון גם לגבי סרטי דוקו, שעלותם עשויה להגיע לעיתים למאות אלפי שקלים ואף למיליונים. החלופה היא מספר מצומצם של הפקות מקור ועיסוק בפופוליזם; אבל יש חשיבות לעומק. לפני כעשור הפקתי סרט שנקרא 'ספורים', שעוסק בניצולי שואה. רובם לא חיים היום, אבל עדיין מקרינים אותו בבתי ספר.
"הסרט הופק עבור yes והקרן החדשה לקולנוע, כמו סרטים חשובים אחרים שמסתייעים בקרנות קולנוע ובכסף ציבורי, שחשיבותם לא תסולא בפז. yes אמנם שונים, אבל בגופים פרטיים רבים סיפורים חשובים הולכים לאיבוד כי לא יהיה להם רייטינג, כי לא יהיה אפשר למכור להם פרסומות, אבל לעיתים המשמעות של אותם סיפורים היא היסטורית".

הזכרת את קרנות הקולנוע, שגם להן את חוששת.
"קרנות הקולנוע חשובות מאוד, ובלעדיהן לא תהיה פה יצירה. ברבות ממדינות אירופה הקרנות הן הגוף הכי מרכזי במימון. בעולם הדוקו בישראל גופי השידור משמעותיים יותר במימון, למעט הז'אנר העלילתי".

תרומה לתרבות? לא בדנ"א

מה חברייך היוצרים בחו"ל חושבים על המתרחש בישראל?
"יש תחושה, עוד לפני הממשלה הנוכחית, שקשה יותר לגייס כסף, שדלתות נסגרות בפנינו. אנשיה של קרן בלגית אמרו לנו לא מזמן שבלי קשר לדעותינו הפוליטיות, הם לא מתכוונים לתת יותר כסף לישראלים - בגלל מה שקורה בישראל בכלל, ובשל מה שמתרחש בתאגיד בפרט. בסוף אנחנו מייצגים את ישראל בעיני העולם, בלי קשר לדעותינו הפוליטיות".

ככלל, מה קורה במדינות אחרות? דיברנו קודם על ארה"ב, המהווה דוגמה מעניינת.
"גרתי ולמדתי בארה"ב, והרגשתי שהאמריקנים מבינים את חשיבות המקום של השידור הציבורי. PBS מגייסת כסף מתרומות, ויש אף ימי התרמה בציבור. תאר לעצמך מצב שבו יבקשו מאנשים לתרום לתאגיד השידור הציבורי בישראל. זה נשמע לא הגיוני, רחוק מהמציאות".

את רואה בעתיד תרחיש כזה?
"לא ממש. גם כשמגייסים כספים להפקת סרטים זה נראה לאנשים תמוה. תרומות אנשים, 'פשוטי העם', לתרבות, לסרטים - הן לא ממש בדנ"א החברתי שלנו. בקרבונדייל, אילינוי, אנשים לא מאוד אמידים תורמים חמישה דולרים לשידור הציבורי. הם מבינים את חשיבותו של שידור נטול אינטרסים מסחריים או פוליטיים".

הם מוכנים לתרום גם משום שה־PBS מגיע כמעט לכל האזרחים בארה"ב.
"הוא מגיע לכ־98 אחוזים מהאוכלוסייה, 200 מיליון אמריקנים. לפי סקר שפורסם ב־2019, 65 אחוזים מהמבוגרים בארה"ב רואים באופן קבוע את PBS, וכ־50 אחוזים מקשיבים באופן תכוף לרדיו הציבורי, NPR. סקר אחר העלה כי חדשות השידור הציבורי נתפסות כאמינות ביותר לפי 70 אחוזים מהאמריקנים".

ובארה"ב השידור הציבורי מהווה תו איכות?
"ללא ספק. זה שם נרדף לאיכות, וזה הכיוון שלשמחתי הולכים אליו ב'כאן'".

מה לגבי טענת השר קרעי שאין שידור ציבורי בארה"ב?
"קרעי פשוט רוצה לשלוט בנרטיב, ובדרך מה שעלול לקרות הוא החרבת היצירה הישראלית והישארות עם ריאליטי, בידור ותוכן המונע מאינטרסים. בארה"ב, כאמור, יש שידור ציבורי חזק וחשוב שממומן מכספי הציבור, אבל מודל המימון שלו שונה, על ידי עמותה, ואולי לכך התכוון קרעי. זאת הפרדה שנעשתה כדי למנוע כל התערבות או אפילו ביקורת של הממשל על השידור הציבורי ותכניו.

"נקודה נוספת היא שבסופו של דבר, קשה להשוות בין שוק ענק כאמריקה, שבו היתכנות כלכלית למאות ערוצים, לשוק זעיר כישראל. ראוי יותר להשוות את ישראל לדמוקרטיות באירופה, שבכמעט כולן קיים שידור ציבורי כדי לאפשר לציבור לצרוך טלוויזיה איכותית".

לסיכום, אלו תמורות את סבורה שיעבור השידור הציבורי בארץ ובעולם בשנים הקרובות, וכיצד הוא צפוי להיראות בעשור הקרוב?
"אני מתקשה לראות עשור קדימה כאשר יש תחושה אמיתית שאסון בפתחנו. כך, למשל, מגמת כניסת הפלטפורמות הבינלאומיות לארץ מחלישה את כוח גופי השידור המקומיים. הצופים מחפשים תוכן חינמי וזול והגופים המסחריים, בכל העולם, סובלים מירידת מנויים, מפרסמים וכפועל יוצא - גם מירידה בהכנסות. הדבר בא לידי ביטוי בירידה בהשקעות של גופי השידור בתוכן איכותי. במאזן עלות מול רווח, הקרב אבוד מראש. אם תבוטל הרגולציה, הגופים המסחריים יבחרו שלא להשקיע בתוכן איכותי ומקורי, והתוצאות לא יאחרו לבוא. לכן, עכשיו יותר מתמיד, חייבים שידור ציבורי חזק". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il