פרידה מהמחנך שלחם ב"סרפד השנאה"

"חלק ניכר של חיי הבוגרים אני מתמודד, כלשונו של אלתרמן, עם 'סרפד השנאה' שאופף אותנו; לוחם בפערים ובתהומות בתוכנו", העיד על עצמו צבי צמרת בפרק האחרון של האוטוביוגרפיה שלו, שאותה כבר לא יזכה לראות. "עשרות שנים", סיפר, "אני עמל על חיבורים בין דתיים וחילונים; בין אשכנזים לספרדים; בין ימין לשמאל..."

הפרק האחרון בחיי צמרת כמעט שכלל משימה דומה נוספת. ימים אחדים לפני פטירתו, עלה שמו כ"איש אמצע", שיוכל לתרום לפשרה בריב האחים הקשה שבו אנו שרויים בימים הרעים האלה. אלא שצמרת, שהעדיף תמיד פשרה והסכמות על פני הכרעות כוחניות - פוליטיות או משפטיות; האיש שנקרא לדגל בכל כך הרבה צמתים של מחלוקות קשות בעשרות השנים האחרונות, כבר היה חלש ולא הספיק.

הוא היה איש רוח, ואיש ספר, דוקטור, והיסטוריון, וידען, ודעתן, ורחב אופקים, איש של חלומות, שפיו ומעשיו הרבים שווים. אלא שראשית לכל היה צמרת מחנך דגול מהזן שכבר לא מייצרים היום; מורה שפרץ עם תלמידיו מגבולות הכיתה, הרבה מעבר למחוזות הידע וההשכלה, והתעקש לראות בבתי הספר "בתי חינוך".

קשה לתמצת במילים מעטות מסכת חיים עשירה ותוססת כל כך. יורם טהרלב עשה זאת באמצעות בלדה גאונית על יואל משה סלומון, ויום אחד אולי תהיה כזאת גם על צבי (בילנסקי) צמרת. הבלדה העתידית והלא בדיונית תתעכב כנראה בקריית שמונה מוכת הקטיושות וההפגזות, שחלק מתושביה נטשו אותה - "לב ביצות וסבך" של שנות ה־80. ייתכן שתזכיר גם את עיניו הבורקות של צמרת, שנותר "על הגבעה הזאת" (עם משפחתו) שש שנים, ודמות החולם בה תהיה כנראה זו של אליעזר שביד, ענק המחשבה היהודית, מורו ורבו של צמרת, שוויתר על שנת שבתון מפתה מעבר לים והעדיף "לייבש ביצות" ולחנך את ילדי הקריה הצפונית יחד עם צמרת.

צמרת ניהל שם את תיכון דנציגר ולימד בו. שביד חבר אליו, והתלמידים של השנים ההן זכו לחוויה בלתי נשכחת. צמרת ללא תעודת הוראה, אבל עם חוכמת הוראה שוותיקים ממנו יכלו רק לקנא בה, פתח בפניהם את ליבו, והיה להם כחבר ורע. "מורה בגובה העיניים", כפי שנזכרו רבים מהם השבוע.

"אתם לא שוליים!"

כבר אז היה מעט מפורסם. בגיל 10 הדריך בתנועת הנוער העובד; כשמיניסט לימד במשך חודשיים את כיתות ט' בשיכון פועלים בנתניה בזמן שביתת המורים. אחר כך שימש מדריך לנוער במצוקה בקיבוץ האון, לצידו של הרב מנחם פרומן, וגם כמנהל הצעיר ביותר בתולדות ישראל של בית הספר התיכון בשדה בוקר ובירוחם, וכמייסדם של מכוני מלי"ץ - המכונים לחינוך יהודי וציוני.

יום אחד, בדומה לבלדה על יואל משה סלומון, אולי יכתבו בלדה גם על צבי צמרת, שתתאר כיצד "התנחל" עם פרופ' אליעזר שביד ב"לב ביצות וסבך" של שנות ה–80 - קריית שמונה מוכת הקטיושות והנטישה

"פריפריה בעברית", הסביר כבר בימים ההם לתלמידיו, "זה שוליים, אבל אתם לא שוליים, אלא העמדה הקדמית של הציונות". הוא יצא איתם לטיולים ממושכים, אירח אותם בביתו, ביקר בבתי משפחותיהם, ולעמיתיו שהרימו גבה, הסביר שההיכרות עם כל אחד ואחד מהתלמידים "אינה שאלה של זמן, אלא שאלה של סדרי עדיפות". צמרת דאג לכך שמעבר לידע ולהשכלה, התלמידים שלו יהיו גם בני אדם וציוֹנים טובים, ועל הדרך - לא ברור איך - הצליח לקדם בעיר הצפונית גם הקמת מפעל לאלקטרוניקה (אלקטרו גליל) וחדר מיון.

"טוב לחנך בעד ארצנו", יאמר לימים בשפתו המיוחדת. "חשבתי", יבאר, "שמדגישים יותר מדי את ברית הגורל, כלומר את המצוקה היהודית והאנטישמיות והשואה. כל צעיר פה צריך להכיר גם את הצד השני, את ברית הייעוד, את הקשר של עם ישראל לארץ ישראל בכל הדורות. התלמידים שלי מבינים היום שיש להם מחויבות להתחבר לחוליה שקודמת להם, ולזו שאחריהם, שהם חוליה בשרשרת".

הוא היה גמיש ומכיל, אבל גם תובעני בדרישותיו, ולחם בבורות, "האויב האמיתי שלנו". כשאחד מתלמידיו התקשה בלימודים, צמרת פטר אותו מהמבחן באנגלית ואפשר לו להיבחן רק בארבעה מקצועות. "זה תלמיד שבטיול השנתי סחב על כתפיו את המתקשים בהליכה ובשחייה", הסביר, "לימים ה'טרבל מייקר' הנפלא הזה סיים תואר שני והיה לתא"ל בצה"ל. תלמיד אחר שלי קיבל את פרס ביטחון ישראל. אחרים סיימו אקדמיה", התגאה, "לחינוך האינטימי, הלא המוני, לאווירה הקהילתית, למשפחתיות ולאכפתיות, אין תחליף".

כשבועיים לפני מותו עוד הספיק להיפגש עם שר החינוך, יואב קיש, ולהרצות בפניו את משנתו החינוכית. קיש מחפש עכשיו יו"ר חדש למזכירות הפדגוגית, התפקיד השלישי בחשיבותו במשרד החינוך. כשצמרת כיהן בתפקיד, הוא ניהל מלחמת חורמה בתכנים שחיזקו את "הנרטיב הפלשתיני השקרי ופגעו בנרטיב הציוני". עיתון "הארץ" ניהל נגדו אז מסע צלב. צמרת יצא ממנו מצולק ופגוע, אבל גם נחוש מתמיד. קיש שמע ממנו מעט ממה שעבר עליו אז.

"חידלו להתנדב"

צמרת המליץ למשרד החינוך לחתור לכך שהלימודים לתואר הראשון יינתנו על ידי המדינה בחינם; שה־B.A יהיה חלק מלימודי היסוד של בית הספר; שהתלמיד יעזוב את בית הספר רק אחרי 15 שנים. "זה יאפשר להפחית מהלחץ שיש על התלמידים בנושא בחינות הבגרות ויהפוך את התיכונים מבתי חרושת לציונים לבתי חינוך עם מעורבות חברתית והתנדבותית. גם האישיות של התלמיד תתגבש יותר, ודמות המחנך תהפוך למשמעותית פי כמה".

החינוך בער בו. עד היום לומדים במכינות הקדם־צבאיות, בתנועות הנוער ובמוסדות הוראה את איגרתו בעלת השם הפרובוקטיבי: "עצה לידידים - חידלו להתנדב". צמרת פרסם אותה ב־1978, ב"שדמות", כתב העת של התנועה הקיבוצית, ומתח שם ביקורת על ההתנדבות החפוזה, הרגעית, החולפת, שמגבירה את רגשי הנחיתות של התושבים ומטפחת מנטליות של תלות בגורמי חוץ. צמרת הציע לחברי הקיבוצים להשתלב בעבודה בעיירות הפיתוח בתמורה מלאה; להבליט את העובדה שאינם עושים טובה לתושבים ולחשוב על התנדבות מחנכת, צנועה, נסתרת, ששואפת כל העת להתבטלות, ובעיקר לעשות זאת לזמן ארוך וממושך.

מבחינות רבות היה צמרת ממשיכו של אריה לובה אליאב, חבר הכנסת והוגה הדעות, שהיה מורה בקריית שמונה, בשדרות ובמעלות. גם ברזומה של צמרת היו לא מעט תחנות כאלה, ירוחם ושדה בוקר ובית שמש ואפרת. אפילו בלוד הטעונה עוד הספיק לבקר שבועות אחדים לפני מותו, כדי לעמוד על המצב שם.

הוא ניהל את יד בן־צבי לאורך 28 שנה, ולתמהיל של האקטיביזם הציוני שתסס בו הוסיף את אהבת הספר והמסורת. צמרת, שחי קצת כדתי וקצת כחילוני, אימץ את המשוואה של "יהודית ודמוקרטית", אך זעם על מי שראה בצלע "יהודית" המלצה לא מחייבת.

פעם, קרא באוזניי, בטונציה המיוחדת והשקטה שלו, את דבריה של חנה סנש: "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה, רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם... אורות אלו, המבהיקים את חשכת הליל, הם הם שמראים לאדם את הדרך". צמרת היה אור כזה.