אחי בשמאל - אז יש לכם ארץ אחרת?

אין להתעלם מעוצמת החרדה שמוציאה מהבית עשרות אלפים במוצאי השבתות, שאחד מביטוייה, מעבר להפגנות, הוא שיח ער על ירידה מהארץ. "בפרוורי תל אביב", כתב ארי שביט ב"מקור ראשון" (13.1), "משפחות של טייסים קרביים יושבות לשיחות שקטות ועצובות של ארוחת הבוקר: מתי לרדת מהארץ, איך לרדת מהארץ, לאן לרדת?" בטורי הדעה, ברשתות החברתיות, במפגשים חברתיים - המיואשים חיים על מזוודות.

השיח הזה אינו חדש. גם בין חלוצי העלייה השנייה והשלישית היו יורדים רבים. ובכל זאת, ראוי להתבונן בסוגיה במבט חדש. יהודים מבקשים לנטוש כי משהו מהותי משתנה להם, והם מתקשים למצוא כאן את מקומם. וזה נוגע לדיון חדש־ישן אם יש ליהודים מקום שהוא מולדת, שאותו - בכל מחיר - לא נוטשים.

כי אין אהבות שמחות

בנקודת המוצא חייבת להיות מונחת הכרה משותפת של כל חלקי החברה הישראלית, שאין לנו אפשרות לוותר זה על זה. זה לא רק כורח הנטל המשותף שבו אנו זקוקים זה לזה, כמו במסע אלונקות עם ארבעה מתחת לאלונקה שלא יכולים לוותר על אחד מהם. זה הרבה מעבר לכך - זה כורח החובה למורשת דורות יהודיים ששאפו לתקומת עם ישראל בארצו. זה היה המסד המשותף לכל מה שנכתב במגילת העצמאות.

נכון שמתקשים כיום להסכים לא רק על סדר היום של מדינת ישראל, אלא גם על מטרה לאומית משותפת. אבל אולי נסכים על דבר אחד בסיסי - על אהבת המולדת. נסכים שאנחנו כאן כדי להישאר. נחדל מהאיום שאנחנו תכף עוזבים, כאילו יש ליהודי ישראלי אפשרות ממשית לשוב לחיי גולה ללא מולדת. איזו זוגיות יכולה להחזיק מעמד, כשאחד מבני הזוג מכריז בכל סיבוב של קושי שהוא עוזב מחר?

התפנית הגדולה שחוללה התנועה הציונית בחיי עם ישראל באה לתקן את חטאו הגדול של העם היהודי, שהתמסר לפיתוי הקיום בגולה. מציינים את החטא בנוסח תפילת מוסף בשלושת הרגלים: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". כן, אלה אנחנו שגלינו ואנחנו שהתרחקנו מאדמת המולדת. לא הבבלים ולא הרומאים יכלו באותם ימים להגלות אומה שלמה. היו אלה היהודים עצמם שנטשו וגלו מרצונם. מאז גלות בני ישראל במצרים היתה בהם כמיהה לפיתויי סיר הבשר של ארצות הגולה. ב־40 שנות נדודי המדבר, למול כל קושי, חזרו בני ישראל אל הכמיהה "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".

גם אם קשה להסכים על סדר יום לאומי או על מטרה משותפת, אולי נסכים על דבר אחד בסיסי: על אהבת מולדת. נסכים שאנחנו כאן כדי להישאר. נחדל מהאיום שאנחנו תכף עוזבים. איזו זוגיות יכולה להחזיק מעמד כשאחד מבני הזוג מכריז בכל סיבוב של קושי שהוא עוזב מחר?

הסופר א.ב. יהושע היה מגדולי המבקרים של בחירת היהודים בחיי גולה. "הגולה כמצב וכאפשרות היא בין היסודות הראשוניים ביותר המרכיבים את מהותו של העם היהודי", כתב. "היא נמצאת בפרודות ובאטומים הבונים את זהותנו הרוחנית והקיומית, והיא חלק אורגני של המיתוסים הלאומיים שלנו. היא איננה מצב חיצוני נכפה, אלא מצב פנימי שהעם בוחר בו ומשתוקק אליו" ("בזכות הנורמליות", עמ' 44). את הפגם העמוק הזה ביקשה הציונות לתקן.

כאלוף בצה"ל, בביקור רשמי בצבא רוסיה נפגשתי עם הדיפלומט סולטנוב, שהיה שנים רבות סגן שר החוץ הרוסי. סיפרתי לו שסבא וסבתא שלי עזבו את רוסיה הצארית לפני יותר ממאה שנים ועלו לארץ ישראל כחלוצים איכרים. הסברתי שהם לא חיפשו בארץ "מקלט" ליהודים נרדפים - את זה חיפשו אלה שהיגרו לארה"ב. הם ביקשו מולדת בארץ אבות. הוספתי שלסבא שלי היה אח שעלה עימו, אבל כמו רבים מהחלוצים סבל מהתנאים הקשים וירד לדרום אפריקה.

מה שקרה עם צאצאיו יכול ללמד על ההבדל בין יהודי בגולה לבין יהודי במולדת. נכדיו של הדוד בדרום אפריקה התנהגו כמו יהודים בגולה, היו ראשונים שזיהו את השינוי, ראשונים שלקחו את כספם והיגרו למקום אחר. לסבא ולסבתא שלי, לעומת זאת, יש בארץ יותר מ־300 נכדים ונינים, והם יישארו בארץ בכל תנאי, כי כאן זו המולדת. סגן השר ענה לי ישירות באנגלית: "אכן, אי אפשר להכחיש שארץ ישראל עבורכם היא ארץ אבות, רק תגיד לי למה המנהיגים שלכם הפסיקו לדבר על זה".

מה שחייב לטלטל בדיבורי עזיבת הארץ הוא שגם בני הארץ דור שני ושלישי ממשיכים להתנהל בארץ כמו יהודים בגולה, כדיירי מלון, שנוכחותם כאן נתונה לארעיות מתמדת.

היהודי הנייד

ההיסטוריון יורי זלסקין, שהיגר מבריה"מ לארה"ב, היטיב לאבחן את הכישרון הייחודי שעושה את היהודי לנייד האולטימטיבי, לגולה המושלם: "העידן המודרני הוא העידן היהודי, והמאה ה־20 היא המאה היהודית. מודרניזציה פירושה להפוך לעירוני נייד... אף אחד אינו מוצלח בלהיות יהודי יותר מהיהודים עצמם. בעידן ההון - הם היזמים היצירתיים ביותר, בעידן הניכור - הם הגולים המנוסים ביותר".

דוד בן־גוריון, שהכיר בחובת החתירה לאחדות העם היהודי בארץ ובתפוצות, הבליט בכל מפגש עם יהדות הגולה את התפנית המהותית שהתחוללה עם הקמת המדינה. הוא תבע כי המאמץ החינוכי הדרוש "להעמקת התודעה היהודית ולהרגשת שותפות הגורל שבין המדינה והתפוצות לא ייכון על טיח תפל, המוחק את הניגוד הקוטבי שבין תוכני החיים במולדת לבין אלה בגולה - אלא דווקא על הבלטת הניגוד בכל אכזריותו האמיתית" ("כוכבים ועפר", עמ' 190).

אם איבדנו יכולת להסכמה על מטרה לאומית משותפת, עדיין נותר בנו בסיס רחב להכרה משותפת בשלילת חיי הגולה ובמעלתה הבלעדית של מדינת ישראל כמולדת. גם היום את רובנו מפעים "שיר בוקר" של אלתרמן: "בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל, אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה, בשיר ובעמל".