תודעה עלומה כביצה מקושקשת, רצתה לבדוק מה קרה לצינור. בחשכת הלילה נחפרה אדמת הנגב משולי הכביש עד שפתו. אך כשהניתוח לא הצליח, נחפר ונשבר גם הכביש החדש כדי לגלות את תוכן הצינורות הסמויים מהעין. אפליקציית הניווט לא ידעה להזהיר מראש. משום מה היא תמיד מסתבכת כשהיא מגיעה לכאן. איכשהו ההיכרות עם רחובות העיר מסתכמים ב"שלום, שלום" מהוסס במיוחד. אך אם רק העזת לחרוג במקצת מהדרך הראשית, הרי מייד קיבלת את ברכת "דרך צלחה, היו שלום וניפגש במוסכים".
המכונית האטה למהירות זחילת שוחות. חצינו בזהירות את הבור הצר והעמוק שנפער. "רהט", אני מהרהר לעצמי. ממסגר את השבר ואת הכביש הפעור כחלק מה"פולקלור" המקומי. כמה שעות לאחר מכן, בדרך חזרה, אנו מתקרבים שוב אל הבולען. הפעם מישהו עומד לבד ליד הבור. בידו האחת הוא מסמן למכוניות המתקרבות להאט, בידו השנייה מחזיק טלפון שדרכו הוא מארגן נמרצות צוות תיקון לבולען. רק מקרוב אני מגלה שאמרגן הכבישים הוא לא אחר מאשר ראש העיר החדש של רהט - עטא אבו מדיעם. "שים לב - גם זה רהט", אני מעדכן את ראשי הסטריאוטיפי.
זה היה הסימן הראשון לתחילת סוף השבוע. ביום חמישי לאחר בית הספר היינו נוסעים באוטובוסים האדומים אל השוק העירוני. יורדים דרך כל דוכני התבלינים, הירקות, הדגים והעופות, חוצים את השוק הרשמי עד תומו. ושם, מעבר לכביש, נפרסו עשרות דוכנים על פני האדמה הצהובה, כל הדרך עד שפת הנחל.
לא היה שום שלט שיצהיר "ברוכים הבאים אל השוק הבדואי". לא היה צורך. בעולם של שפע צנוע כולם הכירו את הדבר הכי מלהיב בסביבה. היום קוראים לזה "עוגן תיירותי", אז זה היה מפרש לעוף עם רוחות השרב אל עולם של חלומות ב"חמש שקל".
לדור שלא הכיר, נסביר שזה היה הדבר הכי קרוב לאתר "עלי באבא" בגרסת המציאות של שנות ה־80, קומפלט עם 40 השודדים. נדמה שכל מה שרצית, צבעוני ונוצץ - היה שם. אבל תמיד בגרסת ה"כמו".
יכולת למצוא שם מותגים מערביים עם שיבוש קטן בשם, היישר מטייוואן שבמזרח. כך אדידס התחרדו לאדידוס, נייקי התמנייק לניקו, וריבוק הפכו לרבאכ. אם חשבתם שאלו היו בדואים, תעדכנו את ראשכם הסטריאוטיפי. רוב השודדים היו סוחרים יהודים שהשתלטו על הקונספט. אלא שבין לבין היו פה ושם כמה נשים בדואיות עטויות ומקושטות שמכרו מחצלות, שמלות מדבר, תכשיטי חול ופסלי גמלים לתיירים נועזים, שהגיעו לצרוך תרבות בדואית "אותנטית" היישר מהמזרח הרחוק.
דווקא הדבר הכי אותנטי בשוק פחות משך את התיירות. בשולי השוק התקיים שוק נוסף ליודעי חי ובהמות, שלא שמו קצוץ על תמרורי אסור לפרסס. שוק חיות בר ומדבר, כולל כבשים פועות מהמושב האחורי של מכוניות סובארו, אפרוחים מצייצים בקרטונים ותרנגולות מתרוצצות אל סופן הקרב.
אלא שאז הגיעו שנות ה־90, והכל השתנה. כולם רצו אמריקה מזויפת ומותגים מדויקים. ישראל החדשה החלה לעשות את צעדיה הראשונים בדרך אל צרכנות הרון והרהב של המאה ה־21. הקניונים סיפקו את הסחורה, את המיזוג והרפתקאות פרוזן יוגורט במוצאי שבת.
כמו הרבה עסקים מקומיים, "השוק הבדואי" הלך ודעך. עבר כמה ניסיונות התחדשות והסדרה, אבל קשה היה שלא לראות שהקרחות בין הדוכנים הולכות וגדלות. פה ושם היו ניסיונות החייאה מלאכותית, עד שלבסוף "הסיבה היחידה לנסוע לבאר שבע" נעלמה חרישית מתחת לחולות הזמן, והשוק נותר כנ.צ במפות הזיכרון. "מחפשים את מתחם בדיקות הקורונה? סעו לאיפה שפעם היה השוק הבדואי..."
אלא שכמו עוף החול, או רוחות הרפאים של התרנגולות המתרוצצות, גונבה השמועה לאוזניי ש"השוק הבדואי חוזר". אולם בניגוד לעברו הבאר־שבעי, הפעם חזר השוק אל הבית שבו אף פעם לא היה, ולמעשה תמיד היה. ככל הנראה במקום הרהוט ביותר להחזיר עטרה להתחדשותה העירונית ולהשיב את השוק הבדואי אל העיר השנייה בגודלה בדרום, והחל מלפני חודש גם העיר הערבית הכי גדולה בישראל - רהט.
"אני יודעת, יש אנשים שמפחדים להיכנס לרהט. אם הייתי מכירה את רהט רק מהתקשורת, גם אני הייתי קצת מפחדת. התקשורת מראה רק את התדמית השלילית. זה שבוע שני שהשוק רץ, ואני כבר רואה את ההצלחה. בנינו שוק נהדר, גדול, עם הצללה, גם נגד גשם, יש רצפה מסודרת. הכל מאורגן טוב ונוח, יש חניה, יש משאיות אוכל, ויש לנו דוכנים עם כל מה ששוק צריך - ירקות, בגדים, מוצרים מקומיים, הכל. חבל שאנשים לא יגיעו רק כי אמרו להם שככה זה רהט. שיגיעו לכאן בעצמם ויראו לבד, אם מסוכן פה או נחמד פה".
אלהאם אזברגה אבו דוגש היא מנהלת מחלקת התיירות הנמרצת של רהט. ראש העיר קולט אותי מקליט את אבו דוגש ומייד צולף בי - "אתה רואה מה זה? אישה בחודש התשיעי, מארגנת, מנהלת ומסתובבת בשוק כשכל רגע צריכה ללדת. עכשיו תגיד לי אתה, אם זה מה שחשבת בראש כשחשבת על 'אישה בדואית'".
השאלה מה אנו יודעים באמת, וכמה גדול הפער בין הדימוי למציאות, היא שאלת מיליון הדירהאם ביחסי החברה היהודית והבדואית בישראל. יש הרבה סיבות למה זה כך, והרבה מהן גם אמת. אך במבחן עסל־בסל, די ברור שחובת ההוכחה מוטלת תמיד על החברה הבדואית, שכן הם אשמים כל עוד לא יוכח אחרת. ככל שאני מעמיק את היכרותי עם שותפיי לחיים בנגב, כך אני מגלה שאת הצד החשוך של הירח הבדואי אנו רואים היטב, אבל איכשהו, כשהצד המואר זורח, הצד החשוך ממשיך להאפיל עליו.
אני מביט מסביבי אל קהל השוק, מחפש את היהודים הנעדרים, עד שלבסוף מזהה חברה מאחד הקיבוצים הסמוכים שמגיעה עם משפחתה. "פרסמו אצלינו בווטסאפ, אז באתי. האמת היא שקצת הרגשתי לא בנוח כי זה אזור שאני פחות מכירה בעיר".
"שלום! איך המרגש? אני מאוד שמח שאתם פה", מברך ראש העיר הכי סחבק שפגשתי את המשפחה היהודית שהעזה. "תדעו לכם - זה רק שבוע שני, והמסר שלנו הוא חוויית הדו־קיום. אנו רוצים שתרגישו שהשוק הזה שלכם כמו שהוא שלנו. תסתכלו סביבכם - אין שוטרים, הכל הכי בטוח - תרגישו בנוח", מכריז עטא ולוחץ ידיים למשפחה המעט נבוכה מקבלת הפנים.
כשהמשפחה חומקת אל דוכן הזעתר והחמוצים המפתים של אלשאפעי, עטא שם את ידו על כתפי וממשיך לשאת באוזניי נאום מנהיגותי עם להט בן־גוריוני: "אני שמח ששוק הבדואים חזר לבדואים! ומהמיקום המיוחד של העיר רהט אנחנו רוצים לחלוק עם עם ישראל את ההתחדשות והשינויים שמתחוללים בחברה הבדואית, להראות לכלל הציבור שיש עיר שאוטוטו תחגוג עם נשיא המדינה 50 שנה, ושיש בה הרבה שינויים.
"כשרואים אמת בעיניים, זה מנקה הרבה סטריאוטיפים - שהעיר הזו אפלה, ורק אלוהים תפס אותה. כל השקרים על אובדן משילות - זה לא נמצא ברהט. זאת עיר שמתפקדת ויש בה משילות ומרחב ציבורי. מספרים לכם סיפורים ואתם מאמינים? יש אנשים שרוצים לתפוס כותרת וזורקים סיסמאות שאצל הבדואים זה מסוכן. זה לא נכון. זה מצוץ מהאצבע. אם אתה רוצה לשנוא אותי - תשנא אותי, אבל אל תספר עלי שקרים. אני לא רוצה שתאהב אותי, אל תמות עלי. אבל אל תהרוס לי את הכלכלה ותכפיש לי את העיר בשקרים.
"יש המון יהודים שאוהבים את הבדואים, ואליהם אני פונה ואומר - בואו לשוק הבדואי של רהט בשבת, תחוו את החוויה, תראו בעיניכם שיש לנו אחלה עיר, אחלה מקום, אחלה אנשים ואחלה שוק בדואי. בואו ותכירו אותנו - אבל באמת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו