כיכר טקסים: הצצה לריטואלים הנסתרים של ישראל

הפעם היחידה בחייו שאיתן אלחדז ברק הרגיש איך זה להיות מת היתה ב־2013. היום טקסי איוואסקה, שילוב פסיכו־אקטיבי של צמחים מהאמזונס וניתובם לכדי חוויה רוחנית ולעיתים טיפולית, כבר הפכו פופולריים למדי בישראל. אבל לפני עשור, לפחות בארץ, הם עדיין היו רק נחלתם של אלה שהכירו מקרוב את המסורת שהגיעה מדרום אמריקה, ואשר אנשים ממשילים אותה לעשר שנות טיפול פסיכולוגי. יותר טקס אינטנסיבי ומזקק בקרב קהילות שעסקו וחיו את הדבר, ופחות פעילות פנאי סופ"ש אקסטרימית בקרב הייטקיסטים שבעים אך צמאי ריגוש.

"הרגשתי שאני מת תודעתית", הוא נזכר היום. "חשבתי שאשכרה זהו, זה הסוף שלי. זו היתה אימה. הפחד הכי גדול שחוויתי בחיים שלי".

ואז הקאת בדלי והתמודדת עם טראומות עבר?
"זה קורה, אבל ספציפית לי לא. זה היה באיזו חווה בשרון. אמרו לנו 'בואו בבגדים לבנים, צומו באותו יום', הכל היה מאוד חשאי. היתה שם מוזיקה פראית פורטוגזית, מוזיקה טיפולית, ותה מר שחבל על הזמן. הכוס הראשונה ששותים היא כמו ליל סדר של הנפש. שתיתי אותה והיא לא השפיעה. אני אומר לאנשים 'לא יודע, זה לא משפיע עלי, עבדו עלינו'. חצי שעה אחרי אמרתי טוב, ניקח כוס שנייה. ובאמת, אחרי כמה דקות העולם התחיל להיראות לי כמו טלוויזיה שהקליטה שלה משתבשת. זה מדהים: פתאום הטבע שאתה מסתכל עליו נהיה ארכיטיפי כזה, במובן שהירח מן הסתם הוא עין של אלוהים. ככה אני חוויתי את זה.

"אפשר לראות את העולם כבופה תרבותי. מדברים על רב־תרבותיות וארץ הקודש, אבל היא לא רק של היהודים, הנוצרים והמוסלמים. יש גם קהילות ניו־אייג' ויהדות מתחדשת שייחודיות רק לארץ ישראל"

"עברתי סשן של חזיונות מטורפים שאתה חווה אותם כמציאות, ומה שיפה זה שאתה גם קצת מודע לזה. בנצרות יש את המושג 'הלילה האפל של הנשמה' (מונח שמשמש תיאור של בלבול קיומי ומשבר רוחני - ע"פ). ככה הרגשתי. מין חוויית מטריקס כזו, שבה כאילו נוטלים ממני את הזהויות שאני נסמך עליהן. כל מקור גאוותי - אני צלם, אני עיתונאי, כל הדברים שאתה משחק אותם לעולם. התחושה היא שכל היקום, עד כמה שזה יישמע מגלומני, מחכה שאיתן ייוולד. בצורה נקייה יותר, חדשה, ככה הרגשתי. וברחתי וכאבתי וצעקתי וייללתי. חזרתי להיות ילד בן 4. צעקתי 'אמא, אמא'. סוג של לידה. אגב, לחברים שלי היתה חוויה אחרת. אצלם הכל היה וולט דיסני וכל העולם יפה, שמח, אושר עולה על גדותיו".

השאלה המתבקשת כאן היא: מה לקחת מזה הלאה?
"תמיד שואלים אותי 'אוקיי, הכל טוב ויפה, אבל מה זה עזר לך בחיים? התנסיתי פעם אחת, ואני לא יכול להעיד על אנשים אחרים. אבל אצלי, אחרי האיוואסקה נרשמתי לטיפול פסיכולוגי בפעם הראשונה בחיי, הוצאתי רישיון על אופנוע והצלחתי לחיות עם בת זוג מעבר לחודש, בוא נאמר. מאז גם נהייתה לי הבנה של מה שאני קורא לו 'היקום הפרדוקסלי'. זה לימד אותי ששום דבר הוא לא שחור־לבן, טוב־רע. זה הכל ביחד בערבוביה, וזה עזר לי להסתכל על החיים בפיוס ובהשלמה. אנחנו מתעסקים היום המון בחלוקה דיכוטומית - ימין־שמאל, מתנגדי כך לתומכי כך - ומי שיש לו את הטיעון הכי שנון הוא המנצח. אבל החיים הם המתח בין הניגודים. כל מי שיתסכל על החיים שלו יבין שזה ככה - פעם אתה פה ופעם שם. אבל השכל רוצה שחור ולבן. לגבי האיוואסקה - מחקרים על אנשים שהתנסו בה הוכיח שהם הפכו פחות לאומניים ופחות דתיים במובן הממסדי, ויותר רליגיוזיים. דתיים במובן הנפשי של המילה, דתיות שלא משויכת לממסד כזה או אחר. לא עובר שבוע בלי שאחשוב על כך שאני רוצה לעשות את זה שוב".

"אני חיה דו־ראשית"

עבור האדם הממוצע, חוויה מהסוג המתואר כאן יכולה לשמש סיפור לחיים שלמים. פיסת פיקנטריה שוברת קרח בשיחות סלון, על אודות לילה מטורף מתקופה פרועה יותר של חיפוש עצמי ובחינת גבולות. עבור אלחדז ברק (45, נשוי ואב לשניים), עוצמתית ככל שהיתה חוויית האיוואסקה, מדובר יותר בדרך חיים. כזו שהעיקר בה אינו הממד הרוחני או הפסיכדלי, כמו המפגש הלעיתים קיצוני עם סגנון חיים לא שלו ועם הקהילות שעוסקות בו. כבר 15 שנה הוא חוקר טקסים, מסורות, חגים ומנהגים שמתקיימים ונחגגים בישראל, ממש מתחת לאף. מקהילות שמאניות, דרך זרמים דתיים לא מוכרים, ועד תהלוכת הזומבים השנתית בתל אביב. עשור וחצי של תיעוד - פוטוגרפי וטקסטואלי - מופיעים בספרו החדש "להחזיר את הקסם ליום־יום - מסע אל הטקסים הנסתרים בישראל", שיצא לאחרונה.

ואם חשבתם שמות התודעה והזהות הזמנית שתוארו כאן היו אינטנסיביים, כנראה עוד לא שמעתם על סשני האקותרפיה שתיעד, שבהם משתתפים משלמים כסף כדי להיקבר בעודם בחיים, ולהיוולד מחדש כמובן.

"מי שמנחות את הטקסים האלה הן שתי נשים חזקות ומרשימות", הוא מספר. "אקותרפיה זה בעצם ריפוי דרך האדמה. אתה יכול להגדיר את זה כטקס ניו־אייג' או ניאו־שמאניזם. הרעיון מאוד פשוט, והוא שכדי לחיות אתה צריך לתרגל את המוות. כדי לחיות טוב אתה צריך למות במובן מסוים. זה מתחיל בשיחה, ואז אתה מתפשט ושותה איזה תה מיוחד. אחר כך חופרים בור וקוברים אותך באדמה עד הפה או עד הראש, אתה מחליט עד כמה תיקבר. יש שם נרות, בן/ת הזוג שלך מלווה אותך, ואז פשוט מכסים אותך בחול למשך בערך עשר או עשרים דקות. עושים את זה בכל מיני מקומות בעולם".

אתה עצמך נקברת?
"לא, דווקא רציתי, אבל בסוף זה לא הסתייע בגלל אילוצים טכניים. אבל צילמתי זוג שנקבר, שהאישה הקדישה את הטקס לבן הזוג שלה לכבוד יום ההולדת שלו. הם מתארים חוויה מעצבת במובן מסוים".

מה מושך אותך לחקור טקסים כאלה?
"אני חיה דו־ראשית. אני מעז לומר שאולי אני מהבודדים בארץ שגם חוטא בכתיבה עיתונאית וגם צלם עיתונות כבר לא מעט שנים. בתכלס הצילום בא לי הרבה יותר בקלות מאשר הכתיבה, אבל אלה שני מדיומים שאני מאוד אוהב, ואני חושב שבזכות השילוב הזה יכולתי להוליד את הפרויקט הזה. אני חושב שהספר שלי הוא סוג של הכלאה בין נשיונל ג'יאוגרפיק, כתיבה עיתונאית ומחקר סמי־אקדמי.

"אני רוצה לספר סיפור, לא לתת מידע שמסתכל מהצד. אני לא בא מעמדת משקיף ממרומי מגדל השן האנתרופולוגי שלי על גן החיות התרבותי שיש כאן. נקודת המבט שלי היא על האנשים שלוקחים חלק בדברים האלה. אני לא בא לשפוט או להגיד 'זה מתאים, זה לא מתאים'. ברור שיש לי את הדעות שלי והביקורת, אבל המטרה היא להאיר פינות תרבותיות, דתיות, קהילתיות, מופלאות ונסתרות מהעין הציבורית. לא צריך לנסוע רחוק כדי לגלות שכיות חמדה תרבותיות, אפילו אקזוטיות, כאן איתנו. במרחק טנק דלק אתה יכול ללכת לריקוד צ'רקסי, ליהנות מחג הסוכות של השומרונים, לצעוד עם זומבים או לחגוג חנוכריסמס עם משפחות מעורבות של יהודים ונוצרים.

"יש גם את עיד לוד שכמעט אף אחד לא מכיר. בלוד יש מקום שנקרא 'אי השלום'. מין משולש כזה שיש בו בית כנסת יהודי, לא הרחק משם עומדת כנסייה, וממש צמוד אליה יש מסגד. הם חוגגים יחד את החג של לוד. מי שמע על הדבר הזה?".

אתה זוכר את הטקס הראשון שצילמת?
"אני חושב שבמובן מסוים נקודת האפס היתה ב־2004-2003, כשהלכתי לסקר את זבח הפסח של השומרונים בהר גריזים. כמובן לא ידעתי אז שאני הולך לפרויקט כזה גרנדיוזי. עשיתי כתבה לאתר נענע 10, למדתי במכללת אריאל, גרתי אז בהתנחלות וזה היה קרוב. הגעתי לשם ומצאתי את עצמי משתתף בסצנה כמו תנ"כית. הרגשתי כמו ניצב בסרט, חלק ממשהו שיש בו הוד והדר והתרוממות רוח. הכרתי דרכם גם את אשתי, אבל זה כבר סיפור אחר".

"הלכתי לחפש קהילה"

סיפור חייו יכול להסביר לא מעט מהמשיכה שלו לקהילות שונות. הוא יליד חיפה, ובשלבים שונים בחייו גר בקרוואן, בקיבוץ רגבה כחייל בודד, במכמורת על חוף הים וכחילוני בקהילה חרדית של חב"ד שמצטט מול חבריו ושכניו את מי שהוא מגדיר כמורו ורבו, עמוס עוז.

העובדה שחייו היו די תלושים וכאוטיים, במילותיו, מסבירה - ולא צריכים יותר מגרוש עבור הפסיכולוגיה הזו את הצורך שלו בקהילה. כשהטענה הזו מועלית בפניו, הוא מסכים איתה, אבל לא לגמרי. "כן, חיפשתי", הוא אומר, "אבל אנחנו נמצאים היום בין שני קולות מאוד חזקים. אחד אומר: בואו נפרק את כל הזהויות והקהילות. מצד שני יש קול של חזרה הביתה - למסורת, לדת, איזו מין תפיסה רומנטית כזו. ואני אומר: לא זה ולא זה. לא חייבים להרוס הכל. לא 'עולם ישן נחריבה', וגם לא איזו דבקות קנאית רק במורשת שלך. הכל בסדר. אפשר לראות את העולם כבופה תרבותי. לא צריך להסתכל על כל דבר שונה כמאיים אלא כעל דבר פלאי, מחדש, אולי אפילו מפרה. מדברים על רב־תרבותיות וארץ הקודש, אבל זו לא ארץ הקודש רק של היהודים, הנוצרים והמוסלמים. יש גם שומרונים וקהילות ניו־אייג' ויהדות מתחדשת וזרמים שונים של נצרות שייחודיים רק לארץ ישראל. אז הלכתי לחפש קהילה בגלל העבר שלי, אבל משהו בי גם לפני כן תמיד היה סקרן ושואל ולא מקבל דברים כמובן מאליו. וגם בוא נודה בזה - לא היה לי יותר מדי כסף לטייל בחו"ל, אז אמרתי: אהיה תייר בארצי".

במגרש הלא נכון

מהרגע שנשאב אל מאורת הארנב הזו, הוא לא יכול היה לעלות חזרה אל פני הקרקע. מכאן הדרך לחוגגים בארץ את חג המתים המקסיקני, מתמודדות "סבתוש" - תחרות מלכת היופי של הסבתות, או אלה הלוקחים חלק ב"חג השכנים" (שכמשתמע משמו חוגג את השכנות) היתה קצרה. וישנן גם אלה שמציינות את חג הלוליטה - קהילת נשים צעירות שמושפעות מרובע שיבויה בטוקיו ודוגלות, בניגוד למה שעלול להשתמע משם החג ולרפרור לקלאסיקה של נבוקוב, בחזרה לשמרנות ולתמימות - לפחות גרדרובית. לצידן פגש את המתבודדות במנזר הנשים בבית ג'מאל, משתתפי טקסי גירוש שדים שונים, ואת מקיימי טקס תרגול ניסוך המים של מטה ארגוני בית המקדש.

יש בכך גם עדות לכמה כולם אבודים וזקוקים לרשתות ביטחון אמוניות. טקסיות כתשובה לפחד או לחוסר אונים קיומי.
"תראה, לפני כמה שבועות השחקן אביב אלוש התבטא נגד הצורך לחגוג את ההלואין בישראל. הוא לא דיבר מתוך התנשאות או אתנוצנטריות - הוא חרד לזהות שלו, וזו חרדה אמיתית. אבל אני הייתי אומר לו: תבין, אנשים שחוגגים את ההלואין כאן לא משחקים על המגרש הדתי שלך אלא במגרש תרבותי. הם חוגגים את מה שהתרבות הפופולרית של הוליווד, שהיא חלק מהדנ"א התרבותי שלהם כל החיים, סיפרה להם. זה לא שייך לנצרות אלא לדת ההוליווד. גם הנובי גוד הוא חג אזרחי. ברור שיש בו מוטיבים מהנצרות, בסדר, אבל זה לא הרעיון".

"תעודת זהות יפה"

רובן המכריע של החוויות חיובי למדי. אבל לצד אלה יש גם לא מעט רגעי אימה שמקורם אינו בעזרים משני תודעה. אחד כזה הוא חווה, מכל המקומות, ב־2004 בהלוויה של יאסר ערפאת. "במובן מסוים תפסתי מחסה בהלוויה של ערפאת, מכל מיני חמושים של הגדה שהגיעו 'לחגוג'", הוא מספר. "הייתי אז מתנחל, ואם הם היו יודעים את זה - הם היו משפדים אותי. אחר כך אמרו לי במקום שגרתי בו, מעלה שומרון, 'למה הלכת להלוויה של ערפאת?'. אמרתי להם: 'חבר'ה, זה בסדר. לא הלכתי לשים פרחים, הלכתי לבדוק באמת שהוא מת'. הייתי שם, אגב, עם חבר'ה של אורי אבנרי וגוש שלום. בכלל, אני ממוקם פוליטית במרכז.

"היינו חבורה כזו, שמרו עלינו שם, והיה רגע שהייתי חייב לצלם איזה פוזיציה יפה. אני מנסה לצלם, ופתאום כל מי שבאתי איתו נעלם ואני מוצא את עצמי לבד מול מאות חבר'ה לא הכי סימפטיים, עצבניים, חמושים ויורים ברובים. חוויה מפחידה. אז התחלתי לדבר פתאום אנגלית, הלכתי לתפוס מחסה ליד צוות טלוויזיה גרמני. סמלי, אה?". בפעם אחרת הוא חדר בלי להתכוון את חגורת האבטחה של השב"כ ושל השירותים החשאיים האמריקניים בביקור של ברק אובמה ב"יד ושם", טרום ימיו כנשיא ארה"ב. והיתה גם ההלוויה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, של הרב עובדיה יוסף. "כמעט בכיתי שם עם כל מי שהיה במקום, ואני הכי רחוק מזה. אני לא בדיוק מצביע ש"ס, אבל זה מרגש".

בסופו של דבר העניין כאן הוא הביחד. הטקסים עצמם הם עניין כמעט אסתטי.
"העניין עם טקסים הוא שאתה פתאום מגלה על עצמך משהו שמפתיע את עצמך. כשאתה בקהילה ואתם ביחד אתם מגלים שהמשותף רב על המפריד. האדם כהומו־סימבוליק. אלה חוויות מכוננות עבורו. כשאתה שם - זה מרגש. זו אחת מתעודות הזהות היפות של מדינת ישראל, במיוחד בצוק העיתים המטורללות האלה".