זרים בתוך עמם: מי אתם בני המנשה?

"שואלים אותנו אם אנחנו תאילנדים, קוראים לנו סינים, שואלים אותנו מה אנחנו עושים פה בכלל. עלינו כיהודים למדינת היהודים, אבל אנשים לא יודעים בכלל מה הסיפור שלנו. הם לא מכירים אותנו".

את המילים הכואבות האלה משמיעים צעירים בני קהילת בני המנשה בנוף הגליל, אחת מ־15 קהילות של עולים מצפון הודו שפזורות ברחבי הארץ. הטרגדיה הנוראה שהיכתה את הקהילה עם הרצח הנורא של הנער יואל לנגהל בקריית שמונה, חודשים ספורים אחרי שעלה ארצה בהתרגשות, מובילה את בני הקהילה הצנועה הזו לחשוף את קשיי הקליטה הכואבים במדינה שכה חיכו להיות חלק ממנה, והם מקווים שאולי המצב הנורא הזה יהיה אות לשינוי מתבקש.

זה קרה בליל חמישי לפני סוכות. לנגהל, תלמיד ישיבה בן 18 שעלה ארצה לפני פחות משנה, יצא לפגוש את בת זוגו וחבריו בקריית שמונה. הם חיכו לפיצה שהזמינו, כשחבורה של נערים צעירים החלה להציק להם.

אביו של יואל מתאר את שקרה שם, כפי שחבריו של בנו המנוח סיפרו לו: "הם ישבו לאכול פיצה ונערים החלו לקלל אותם ואז תקפו אותם. שברו לו את השיניים. המשטרה הגיעה לבדוק מה קרה. התוקף ברח, והחבר ביקש מהמשטרה שתתפוס את התוקפים. אבל השוטרים שהגיעו אמרו שהכל בסדר ועזבו את המקום. בינתיים התוקף הזמין חברים שלו, שהגיעו עם קסדות וברזלים כדי לריב איתם. ואז קרה האסון. הם רצחו את יואל. חבר שלו ניסה להציל אותו, עד שהאמבולנס יגיע".

כולם חשים שאת הרצח הנורא הזה אפשר היה למנוע. שיואל נרצח רק בגלל המראה שלו, המוצא שלו. לפי חבריו, אחרי שהם התלוננו בפני השוטרים על התקיפה הראשונה, התלוצצו לובשי המדים עם התוקפים ועזבו את המקום. בעקבות האירוע הודח מתפקידו מפקד התחנה, אבל התחושות הקשות לא מרפות בסביבתו של יואל. עבורם, זוהי קריאת זעקה בנוגע ליחס כלפי קהילת בני מנשה כולה. את הסיפור שלהם כולם צריכים לשמוע, הם אומרים, את האהבה שלהם לארץ והכיסופים אליה במשך אלפי שנים כולם צריכים להכיר, והיחס המשפיל שהם זוכים לו מהסביבה חייב להיפסק.

מטרה קלה מדי

בנוף הגליל, העיר הצפונית שבה מתגוררת משפחת לנגהל, נמצאת קהילת בני המנשה הגדולה בארץ - 300 משפחות, כ־1,250 אזרחים. בכיתת האולפן המקומית אני פוגש שלושה צעירים בני הקהילה שמבקשים להשמיע את קולם, קול הקהילה כולה. הראל פלטואל, בן 28, עובד כמנהל בקופת חולים כללית. הוא עלה ארצה ב־2014 עם קבוצה ראשונה שהגיעה לעיר והחל ללמוד בכולל עד שהתגייס לצבא.

"עם התושבים הדתיים אנחנו מחוברים מאוד", הוא מספר. "כולם מכירים אותנו, אנחנו לומדים איתם, מתפללים איתם. אבל חוץ מהדתיים לא מכירים אותנו. בשבתות כשאנחנו מסתובבים בעיר כל הזמן צועקים עלינו, קוראים לנו בשמות. עד עכשיו הסתדרנו - סבלנו, אבל הסתדרנו. עכשיו הגיע הזמן לספר איך מתייחסים אלינו.

"בכל פעם שאנחנו מסתובבים ברחוב, צועקים עלינו מרכבים נוסעים, מעבר לכביש. ערבים צועקים לנו הרבה. ערסים כל הזמן צועקים אלינו - 'תאילנדי, סיני', מתחילים איתנו מכות. בכל פעם מגיעה משטרה והם בורחים. זה קורה כל הזמן. ומה אחר כך? אנחנו לא שומעים כלום מהמשטרה".

הראל התגייס כלוחם נח"ל בגיל 23 והתרגש לשרת את המדינה. אבל גם שם הוא נאלץ לספוג יחס מזלזל. "התגייסתי למחו"ה אלון, שם מוכשרים טירונים עולים. כולם היו בני 18 ואני גדול מהם. ספגתי המון קללות. אחד הלוחמים קילל אותי כל כך, שהעיפו אותו מהיחידה בסוף. כולם בהתחלה אמרו לי 'תאילנדי, סיני'. זה מעצבן אותי.

צבי חאוטה: "מאז ומתמיד אבותינו קיימו את החגים שלוש פעמים בשנה, ערכו ברית מילה וישבו שבעה. לכל קהילה יש כהן, ובמשך שנים המשכנו את מנהג הקורבנות, וראיתי את זה גם אצל סבא וסבתא שלי"

"שואלים אותי אם אני אוכל חתולים. בחיים לא. אני יהודי, שמתי כיפה, אז מה הם לא מבינים? כל החיים הם חיו בארץ, הם יודעים מה זה כיפה. למה הם עדיין לא מבינים? למה, כי אני עם עיניים מלוכסנות? אז עשינו ח' מחלקתי ואמרתי למפקד שלי שאני רוצה להגיד כמה מילים. הסברתי לכולם עלי ועל הקהילה, גם המפקדים הסבירו לכולם. אם אחרי זה יש צחוקים, בכיף, אבל שיכירו אותי קודם כל, שיבינו מי אני".

גם שמשון פנאי, בן 30, עלה לישראל לפני כחמש שנים. הוא עובד כמגשר חינוכי בעיריית נוף הגליל ולומד חינוך מיוחד. אחרי שעלה ארצה החל ללמוד בישיבת ההסדר בנוף הגליל. בישיבה הוא הרגיש אהבה רבה, גם כשהתקשה עם השפה בשנה הראשונה. "אבל יש אנשים שלא אוהבים אותנו כי אנחנו נראים שונים", הוא אומר, "אנחנו לא הסטריאוטיפ של הישראלים, אז מדברים עלינו כל מיני שטויות. שואלים שאלות מוזרות שלא מקובל לשאול - 'מה, אתם סינים?', 'למה אתם מתגייסים בכלל?', 'אתה באמת יהודי? אני לא מאמין לך'.

"בנוף הגליל, במיוחד פה בעיר, הישראלים מאוד מקבלים אותנו. אבל הערבים פה בעיר לא מקבלים אותנו בכלל. הם ממש שונאים אותנו. אי אפשר ללכת בלילה ברחוב בלי צעקות שאנחנו סינים וקורונה ושאנחנו צריכים לחזור לאן שבאנו. זה קורה פה בכל ערב, וזה לא קורה לקהילות אחרות פה".

מוטי יוגב: "שנמכו אותם. שלחו אותם לעבודה כמנקים, בלי לחוש את האינטליגנציה הגבוהה שיש בהם, בלי לתת להם את הסיכוי. הם כמהים לחזור למדינת ישראל בכל המובנים, לחיי התורה ולצבא"

לצידו יושבת רות הנמטה, בת 24, עובדת כמגשרת של הקהילה. גם היא עלתה לפני כחמש שנים. היא סיימה תהליך גיור והחלה ללמוד במדרשה במעלות והחלה שירות לאומי תוך כדי. "הכי קשה היה עניין השפה, אבל במהלך השירות הצלחתי לדבר עם הילדים. לפני זה בכלל לא הצלחתי לדבר, ובזכות הילדים והשירות למדתי לדבר".

גם היא כבר התרגלה לשאלות אם היא תאילנדית או סינית ומה היא עושה כאן. "זה כואב שלא מבינים אותנו. אנשים לא יודעים בכלל מה הסיפור שלנו, הם לא מכירים אותנו".

מה, לדעתכם, צריך לקרות במדינה כדי שיכירו אתכם?
שמעון: "אנשים עדיין לא מבינים מה עברנו. לדעתי, חייבים להתחיל ללמד בבתי ספר את ההיסטוריה שלנו. אם יתחילו ללמד כבר בגיל צעיר, הצעירים והנערים יכירו את הסיפור שלנו, יבינו מי אנחנו".

הראל: "צריך להקים תוכנית שתרוץ בבתי ספר ותספר את הסיפור של הקהילה. אנשים רואים עכשיו חדשות, שומעים על האסון, אבל אחרי זה לא יהיה להם אכפת מאיתנו".

שמעון: "אנשים לא מאמינים שיכול לקרות דבר כזה. אני בוודאי מאמין שזה קרה. כל מי שחי פה בארץ חווה גזענות, אין אחד שלא. בהודו היינו המיעוטים. עלינו לארץ כדי להיות בטוחים. עלינו כדי להיות חלק מהרוב, להיות חלק מהעם היהודי".

רות: "בהודו היו צוחקים עלינו שאנחנו רוצים לעלות לארץ".

הראל: "בהודו היתה אנטישמיות. עלינו למדינה של עמנו, לממש את החלום שלנו, לחיות עם היהודים. אז באנו עד לפה ולא מקבלים אותנו? כל מה שחשבנו מתנפץ, וזה לא נתפס כי כולם פה במדינה עולים חדשים, אז איך קורה היחס הזה?"

הראל: "צריכים לדעת - בני מנשה הם אנשים ביישנים מאוד. בקהילה אף אחד לא מדבר אל אדם שהוא לא מכיר. אני לא הולך לריב עם מישהו סתם. אנחנו שקטים מאוד. אפילו כשעובדים במפעל, אנשים לא יבקשו שום דבר. אנחנו ביישנים ממש, גם בצבא. ובישראל, כולם יודעים, חייבים לצעוק. דבר ראשון שאתה במשרדים זה לצעוק, ככה זה פה. אנחנו לא עושים את זה. אנחנו יושבים בצד, מקשיבים ומחכים. זה האופי שלנו".

שמשון: "הגזענות הזו לא תיגמר עד שהמשיח יגיע. זה היה פעם, זה קורה עכשיו וזה יהיה גם בעתיד. זה קיים בכל העולם, אי אפשר להתעלם מזה. מה שאפשר לעשות זה לבנות על גבי זה משהו ולהשתמש בזה ככלים. לקחת את כל הסבל שעברנו כהזדמנות להתרומם מזה ולעלות מזה. שיהיה ידע כדי שמה שקרה עם יואל לא יהיה לשווא ושייצאו מזה דברים טובים, שכולנו נלמד מזה ותהיה לנו אחדות בסוף".

שמירה אדוקה על המסורת

סיפורה של קהילת בני המנשה הוא סיפור של מסורת, אמונה ואחווה. קהילה ששמרה על אופייה היהודי במשך אלפי שנים, ומעולם לא ויתרה על החלום לשוב לארצה האהובה והרחוקה. המסורת העתיקה עברה אצלם מדור לדור, עד שהתגשם החלום. כדי לשמוע על הסיפור הייחודי הזה אני נפגש עם ד"ר צבי חאוטה, מנהל העלייה והקליטה של בני מנשה ומרכז הקליטה מטעם ארגון שבי ישראל.

צבי הוא אחד מראשוני העולים. לפני 22 שנים התיישב בקריית ארבע, ושם הוא מתגורר כיום עם אשתו וחמשת ילדיו. בנו הבכור היה בן שנתיים כשעלו, וארבעת הילדים האחרים נולדו פה. לאחרונה סיימו שני בניו הבכורים שירות צבאי סדיר בצנחנים, ואחד מהם קיבל אות מצטיין נשיא בשנה שעברה.

צבי חי את צרכיה של הקהילה ביום־יום, והסיפור ההיסטורי שלהם נובע מפיו בלהט וברגישות. "לפי המסורת היינו בגלות יותר מ־2,700 שנה. אבותינו אמרו לנו שמלך אשור חטף אותנו לאשוריה, משם לאפגניסטן ומשם לסין. חלק נשארו בסין וחלק עברו מסלול ארוך והגיעו למיאנמר־בורמה, ומשם נכנסנו לצפון־מזרח הודו. אבותינו לא קראו לעצמם יהודים או ישראלים, אלא בני מנשה. זו המסורת שלנו". בני המנשה התמקמו בצפון הודו, ושתי קהילות יהודיות אחרות התקיימו גם במומבאי ובקוצ'ין.

מצוות התורה היו חלק משמעותי מחיי הקהילה. "מאז ומתמיד אבותינו קיימו את החגים שלוש פעמים בשנה לפחות, ערכו ברית מילה ביום השמיני וישבו שבעה אחרי קבירת מתים. לכל קהילה יש כהן, אבל היחס אליו הוא לא מבחינה רוחנית, אלא כמו אל רופא. אם משהו קרה בקהילה או במשפחה - פונים לכהן. הוא אומר - צריך לעשות קורבנות יחיד או קורבן ציבור. אבותינו המשיכו עם הקורבנות במשך שנים רבות. גם אני בתור ילד ראיתי את סבא וסבתא שקיימו את מסורת הקורבנות.

הראל פלטואל: "בני מנשה הם אנשים ביישנים מאוד. בקהילה אף אחד לא מדבר אל אדם שהוא לא מכיר. אני לא הולך לריב עם מישהו סתם. אנחנו שקטים מאוד, גם בצבא. ובישראל, כולם יודעים, חייבים לצעוק"

"יש לנו גם שיר על קריעת ים סוף בשפה שלנו - קוקי - ואנחנו מתפללים לקב"ה, לאל אחד, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב, זה חלק מהתפילה. יש לנו שירי געגועים לציון, שירים עתיקים לירושלים. לאורך אלפי שנים לא היתה התבוללות, מתחתנים רק עם בני הקהילה. בזכות זה כולם יודעים שאנחנו יהודים".

המסורת שעברה מדור לדור יותר מאלפיים שנה החלה להישחק רק בשנת 1890, כשמיסיונרים בריטים הגיעו לאזור והחלו לשכנע את בני הקהילה לקבל את הברית החדשה כיהדותם. רוב בני הקהילה הלכו אחרי המיסיונרים, מלבד מיעוט של שמרנים שסירב לשנות את מנהגיו.

"הבריטים המיסיונרים התחילו להקים מוסדות חינוך", מספר צבי, "מי ששלח את הילדים שלו - קיבל חינוך ואוכל בחינם. ככה בתוך 100-50 שנה התחילה התבוללות משמעותית. לפני שהבריטים באו זה לא היה קיים בכלל. נתנו לנו את הברית החדשה ואמרו לנו לתרגם מאנגלית לקוקית. כיוון שזה דמה למנהגים של אבותינו, כמעט כולם התנצרו. נותרנו רק השמרנים ביותר, השומרים על המסורת הקדושה. סבא שלי היה הצ'יף של השכונה, והוא לא הסכים שהבריטים יקימו כנסייה נוצרית. אבל עם הדורות זה נעשה יותר קשה. השמרנים נעשו המיעוטים שבמיעוטים, עדיין ממשיכים את המסורת הזו".

לאחר קום מדינת ישראל החלו הנציגים השמרנים ליצור קשר עם נציגים בארץ, בין היתר עם גולדה מאיר. אך הם לא זכו לתשובה. הישועה הגיעה מהרב אליהו אביחיל, שהחל להקדיש את חייו לאיתור עשרת השבטים הגולים. בשנת 1964 הוא הגיע לבקר בקהילה ומאז פעל רבות להעלאת חבריה ארצה, עד לעלייה הראשונה ארצה בשנת 1981. עברו כמה שנים נוספות עד שעלייה משמעותית יכלה לצאת לפועל, רבות בזכות הקמת ארגון שבי ישראל, על ידי נדבן בשם מיכאל פרוינד שראה בכך שליחות.

קליטה לא שוויונית

העלאת הקהילה היתה תהליך מורכב וסבוך. בשנת 2004 שלח הרב הראשי דאז, הרב שלמה משה עמאר, משלחת שתחקור את מקור הקהילה. לבסוף החליט שמדובר בקהילה שהיא זרע ישראל, אך בגלל חשש ההתבוללות יש צורך בגיור מלא. מבחינת הקהילה לא היתה שום התנגדות, והם שמחו על החיבור המחודש לעם היהודי שאליו שאפו זה דורות. הבעיה היתה כשממשלת הודו סירבה לאשר לקיים גיורים ל־300 איש על אדמתה.

חאוטה: "בעקבות האיסור הפסקנו, אבל אם לא זה, כולם היו מתגיירים ולפי חוק השבות היו יכולים לחזור הביתה. אבל חוק השבות לא תקף לגבינו בגלל שהוא בודק רק עד דור שלישי אחורה, ולנו יש מסורת של כמה עשרות דורות אחורה. אז 232 משפחות התגיירו לפי חוק השבות, וארגון שבי ישראל סייע להעלות אותם".

ארגון שבי ישראל מפעיל כתת אולפן בנוף הגליל, וחברי הקהילה פזורים על פני 15 קהילות ברחבי הארץ, רבות מהן בצפון - קריית שמונה, טבריה, בית שאן, מגדל העמק, עכו, מעלות ועוד. בכיתת האולפן שבה פגשתי את חאוטה ואת שלושת הצעירים, מצאתי גם את ח"כ לשעבר מוטי יוגב, יושב ומשוחח עם הורים וילדים חברי הקהילה.

יוגב משמש כיום פרויקטור לעיר נוף הגליל, והוא מחובר עמוקות לקהילת בני המנשה. "מדובר באנשים מדהימים, אינטליגנטים בעלי אינטליגנציה רגשית מיוחדת, אך במקומות רבים לא יודעים להתייחס להם. שנמכו אותם. שלחו אותם לעבודה כמנקים, בלי לחוש לאינטליגנציה הגבוהה שיש בהם, בלי לתת להם את הסיכוי. הם כמהים לחזור למדינת ישראל בכל המובנים, לחזור לתורה ולצבא ולחיי מדינה".

יוגב מעיד כי יש בעיה בתהליך הקליטה של הקהילה בארץ. "חייבים להשוות את תנאי הקליטה שלהם לתנאים של עולי אתיופיה. בני המנשה באים ממנטליות שונה מאוד מזו של מדינה מתקדמת, והקצו להם רק חמישה חודשי לימוד שפה. עולי אתיופיה נמצאים במרכזי קליטה בין שנה לשלוש שנים. לעולי בני המנשה יש רק כמה חודשי סל קליטה, כמו שמקבלים עולים מצרפת. זה לא מספיק. ככה העולה לא יכול לממש את הפוטנציאל שיש בו. ברגע שתהיה להם עברית טובה יותר, יהיו יותר אקדמאים והם יוכלו לעבוד בעבודות יותר משמעותיות".

יוגב ליווה את בני הנוער המקומי אחרי הרצח ושמע מהם את הכאב. "היה לנו חשוב שהרגשות האלה לא יובילו לזעם קשה. אנחנו מחפשים לראות איך מהמשבר מוציאים מבשר, במילותיו של עמנואל מורנו ז"ל. אנחנו עסוקים ביצירת תוכניות לעילוי נשמתו של יואל - השתלמויות, תוכנית לנוער בנגב בחנוכה, כולל של לימוד תורה לזכרו".

מבחינתו, זאת רק ההתחלה, ויש לו עוד חלומות גדולים לעתיד הקהילה: "אנחנו בונים את סניף בני עקיבא הראשון של בני המנשה בנוף הגליל. הקומונרית מקהילת בני המנשה, וגם המדריכים. החינוך הבלתי פורמלי חשוב לא פחות מהפורמלי. בני המנשה זו קהילה של אנשים מדהימים, צנועים, ענווים, אחראים, בעל רצון עז לחזור לעם ישראל ולארץ ישראל, עד כדי כך שבמסורת שלהם הם אמורים לחזור לנחלתם המקורית בשבט מנשה. אנחנו רוצים להקים להם יישוב בגולן, שם חי שבט מנשה. זו מחשבה שהתחלתי לטפל בה השנה. היינו בפגישה ראשונית עם ראש המועצה להתיישבות, ואני מקווה שיהיה לזה אפיק ביצועי".

בביתו של יואל לנגהל ז"ל יושבים הוריו השכולים, גדעון ובת שבע. לידם תינוקת קטנה שנולדה ביוני, עטופה היטב בשמיכה. הוריו של גדעון יושבים על כורסה ממול. במהלך השיחה איתם נכנסים פנימה בשקט ובשמחה שני אחים קטנים ואחות של יואל שחוזרים מבית ספר. המשפחה עלתה ארצה רק לפני חצי שנה. הם עדיין לא מדברים עברית, ועונים בקוקי לשאלותיי אחרי שנציג מרכז הקליטה, שמעון האוקיפ, מתרגם אותנו.

"שתהיה אהבת חינם"

"זה היה חלום שלנו, לעלות לארץ ישראל ולחיות בשמחה", אומר האב בקול חלש. "העצב עכשיו בלתי ניתן לתיאור, זה קשה מאוד. הזמן שעבר, אנחנו לא יכולים לשכוח. היה לו רצון ללמוד תורה, לעשות ספורט, הוא היה קשוב ועוזר הרבה בבית. הוא עזר לאמא מאוד עם הבת שנולדה. אמר - 'אם אני עולה לארץ, אני לומד תורה, מתגייס לצבא להיות לוחם'. אבל החלום שלו כבר לא יתגשם, הוא לא התגייס".

גדעון לנגהל: "יואל רצה לבנות סוכה יחד. כשסיימנו, אמר לי שהוא רוצה לבקר בקריית שמונה משפחה קרובה ואת החברה שלו, ולהביא את המשפחה לכאן לסוכות. עד עכשיו אנחנו מחכים לחגוג איתו"

הדבר האחרון שעשו יחד האב ובנו היה לבנות סוכה. "הוא רצה לקיים את המצווה של בניית סוכה וישיבה בה. קנינו את כל חלקי הסוכה והתחלנו לבנות. כשסיימנו יואל אמר לי שהוא רוצה לבקר משפחה קרובה בקריית שמונה ואת החברה שלו. אמר שהוא יחזור אחרי שבת ושהוא רוצה להביא את המשפחה לכאן לעשות סוכות ביחד. אנחנו עד עכשיו מחכים לחגוג סוכות איתו. גם זה לא יקרה".

על החיים בהודו והעלייה לארץ מספר גדעון: "בהודו חיינו חיים טובים. היה לנו רכב, גידלנו ירקות משלנו. גרנו בכפר פטלין, במניפור. למרות שכל החיים שם היו טובים, החלום שלנו היה לעלות לארץ שלנו, ארץ של כל העם היהודי, כי אנחנו בני שבט המנשה וזה החלום שלנו - לחיות במדינת היהודים. אם הבן שלי היה נהרג כדי להגן על ישראל, במלחמה, בצבא, היינו יכולים להבין את זה. אבל הוא נרצח על ידי יהודי, פה במדינת היהודים. זה לא נתפס".

כשאני שואל אותו, לפני שאנחנו נפרדים, איך היה רוצה שינציחו את יואל, הוא משיב: "בלימוד תורה, שייכתב ספר תורה לעילוי נשמתו. לקיים מצוות, כמה שיותר מצוות. שתהיה אהבת חינם בין כולם. כשתהיה אחדות עם אחינו היהודים, דבר כזה לא יקרה עוד פעם".