1. הפעם הראשונה שבה ביקרתי ביריד הספרים בפרנקפורט היתה באוקטובר 2015. נחתתי אז היישר אל נאום הפתיחה המסורתי, שביריד ההוא נשא סלמן רושדי. המתחם היה מאובטח וסטרילי, שלושה גברתנים צופפו על רושדי בדרכו לבמה, וחבורות של עיתונאים התגודדו מול המסכים כשהנאום הוקרן באכסדרה שמחוץ לאולם.
באותה שנה החרימה איראן את היריד בגלל השתתפותו של מחבר "פסוקי השטן". האקט הפתוואי עמד כצל כבד מעל המאורע המגה־פלורליסטי, "מעבדה בינלאומית של כבוד הדדי" כפי שמכנה את היריד ביומרנות מנהלו, יירגן בוס. בשלווה האירונית שלו דיבר אז רושדי בפרנקפורט על מה שהפך לנבואת זעם שמתדלקת את עצמה. הוא הביע דאגה מ"הברית המוזרה בין השמאל הרדיקלי באירופה לבין האסלאם הקיצוני", והוסיף: "דיקטטורים ממשיכים לרדוף סופרים. הספרות והאמנות חזקות ושורדות, אבל הסופרים חלשים. יש להגן עליהם ועל יצירתם".
באוגוסט האחרון, שבע שנים לאחר הנבואה ההיא ודווקא בלב האזור הבטוח לכאורה של מכון צ'וטקווה בניו יורק, נדקר רושדי קשות על ידי צעיר אמריקני ממוצא לבנוני תומך חיזבאללה - יציר הדיקטטורה האיראנית. רושדי היה מחובר במשך שלוש יממות למכונת הנשמה. מאז התאושש, אך עדיין לא נראה בציבור.
ברקע מחאת החיג'אב וההתגייסות של הבון־טון הפוליטי באירופה לטובת המפגינים, איראן הרשמית שוב אינה משתתפת ביריד פרנקפורט השנה (למעט שלושה מו"לים עצמאיים ואמיצים מטהרן). למרות תסיסה ואירועי תבערה בערים ברחבי המדינה, שלטון המולות עדיין יציב וחזק - זו המסקנה שעלתה ממפגש של סופרים איראנים גולים שהתכנס השבוע ב"פביליון" בלב היריד. אבל הסופרים עדיין חלשים.
2. אנטוניו מוניוס מולינה הוא הסופר הספרדי המצליח ביותר בעולם כבר שני עשורים. מבחינת פרסום עולמי, אפשר להזכיר לצידו באותה נשימה רק את חביאר מריאס, שהלך לעולמו השנה, את חוליו לימיסארס, ואולי את המשורר לואיס גרסיה מונטרו. חמישה מספריו של מולינה תורגמו לעברית עם השנים, וב־2013 אף קיבל מידי שמעון פרס וניר ברקת את פרס ירושלים לספרות.
מחבר "החורף בליסבון" שובה הלב פרץ לדרגת רב־אמן בינלאומי כאשר פרסם ב־2001 את "ספרד" ("SEFARAD") - רומן רב־קולי גועש ומטלטל, שנע סביב הקטגוריה הקיומית של האדם הגולה, הנרדף והמגורש תמידית; ומתוך כך - האדם היהודי.
ב"ספרד" (שראה אור בעברית בעם עובד בתרגום של פרידה פרס־דניאלי) מתאר מולינה סצנה שבמרכזה בריחה של פליטים יהודים מן השואה באירופה אל חופי טנג'יר שבמרוקו. המעבר הזה - מערי אירופה התיכונה, שהפכו לגיא צלמוות, אל חופי הלא־נודע בלבנט ובאפריקה - העסיק גם את זוכה פרס נובל לספרות פטריק מודיאנו. בדומה למולינה, גם גיבוריו הם המודרים הנצחיים, אנשים שנסים על נפשם, לנים בחדרי מלון טחובים ברבעים המסוכנים של העיר, מביטים לאחור באובססיביות. "הסופר הוא האישה המשוגעת בעליית הגג, הכבשה השחורה, זה שנשאר במיטה ביום חג לאומי, שאינו מתנהג כיאות", אמר מולינה בירושלים במעמד קבלת הפרס.
השבוע מולינה היה הסלב שעמד בראש משלחת הספרות הספרדית לפרנקפורט - אורחת הכבוד של היריד. רשמית, הכבוד השנתי הוענק למדינה, ספרד - אך בפועל אלו 20 מדינות שבהן ספרדית היא השפה הרשמית. כ־500 מיליון איש דוברי ספרדית בעולם, יותר מדוברי אנגלית על הכדור, ושניים רק לדוברי המנדרינית.
גבולות הייצוג הרחבים נכונים בהקשר הספרדי השנה לא רק סביב הפן הבלשני, כשוק ספרים משגשג. גם בהיבט הפוליטי - ספרד, ובעיקר מולינה, הקצו שיעורים כבירים מתשומת הלב שהוענקה להם בפרנקפורט לשתי מדינות אחרות: אוקראינה ואיראן.
מולינה סיפר בטקס הפתיחה כיצד ב־1991 היה, כסופר צעיר, חלק מהמשלחת הראשונה של ספרד החופשית ליריד. "היינו כבר אחרי 15 שנה של חירות יצירתית ואזרחית מלאה לאחר נפילת הדיקטטורה של פרנקו, ואחרי חמש שנות השתלבות ארצנו באירופה". הוא נזכר כיצד האקלים ששרר אז באולמות היריד היה של "אוטופיה של חירות אוניברסלית; היינו תמימים לחשוב שהפוליפוניה של הספרות תעזור להציל קולות מוחלשים שנרדפו ונשכחו".
מולינה הודה כי הטעם הטרי של חופש גרר עימו תמימות מסלפת. "31 שנה אחרי אותו ביקור שלי ביריד, סלמן רושדי מתאושש מהתקפה נפשעת על חייו, ובמדינות רבות אנשים עדיין נלחמים על האפשרות לספר על דברים כפי שהם - ללא שיהיו נתונים לצנזורה, לדיכוי, לכליאתם או לרציחתם".
עמיתתו, הסופרת איירין ואייחו, שיתפה את הקהל בסיפורים של הוריה על החדרים האחוריים בחנויות הספרים בתקופת פרנקו; "שם, בסיכון רב, קנו אנשים כותרים אסורים של סופרים ספרדים במהדורות שהוברחו מחו"ל". המחשבה בעקבות דבריה נדדה לחדרים אחוריים אפשריים בטהרן, במשהד, וגם במוסקבה. "סופרים שהופשטו מהקוראים שלהם, שנאסרו במולדתם, תלויים בתרגומים כדי לערער את מה שאינו ניתן לערעור", אמרה ואייחו.
3. זה היריד ה־73 במספר, אבל המסורת שלו, כאירוע של סחר בספרים, מתחילה לאחר המצאת הדפוס של גוטנברג, באמצע המאה ה־15. בשנת 2020 מגיפת הקורונה גרמה לביטול האירועים, ואשתקד נערך היריד במתכונת היברידית של אירועי וידיאו ופגישות פרונטליות. השנה, לכאורה, עסקים כרגיל. אבל רק לכאורה.
כ־4,000 מו"לים, מוסדות וגופי תוכן מ־80 מדינות הציגו ביריד השנה, ירידה דרסטית מאז 2019 (7,450 מציגים מ־104 מדינות). שיטוט בן יומיים על שטיחי אולמות הענק הבהיר כי התנועה דלילה ביותר ביחס לשנים עברו (התור לדוכן הפיש אנד צ'יפס בחצר היריד דווקא נותר ארוך). האירוע העסקי הגדול ביותר של תעשיית הספרים העולמית העביר את העסקים לשיחות זום לאורך כל השנה. ההמתנה לאוקטובר של פרנקפורט - שסימנה בעבר עבור המוני מו"לים בכל רחבי העולם תאריך יעד עסקי וחברתי ראשון במעלה - כבר אינה הכרח מקצועי. את הבסטות של לוחות השנה, ספרי התצלומים ודוכני הפאזלים שגדשו את המסדרונות שבין אולמות היריד החליפו השנה עמדות סניטציה לידיים.
הקורונה היתה רק מאיץ תהליכים. בעשור האחרון, ואולי אף יותר מכך, נרשמה טכנוקרטיזציה של עולם ירידי הספרים. הוא עבר מידיהם של שושלות מו"לים ואנשי ספר לידיים של אנשי ניהול והתרוקן מספונטניות. "פעם זה היה יריד של אינדיבידואלים מעניינים, יוצרים, עורכים וסופרים שהיו מגיעים לאירועים לעיתים שתויים, אך מביאים עימם ייחוד ופרץ של יצירתיות", מספר גורם ישראלי בכיר בתעשייה, "כל זה נעלם. פרנקפורט היה מקום קולי, פרוע, אמנותי. עכשיו זה ביזנס, זהויות, קר, כלכלי ומחויט".
עניין המגדר, שדה הזהויות וההיסחפות הנלהבת של התרבות הגרמנית אחרי הקצנת התקינות הפוליטית בארה"ב, ניכר אולי ביתר שאת בזכייה של קים דה ל'אוריזו בפרס הספר הגרמני - הפרס המוביל עבור יצירה ספרותית בגרמניה, שמוענק מדי שנה לפני תחילת היריד.
דה ל'אוריזו השווייצרי הוא א־בינארי, מי שזהותו המגדרית מורכבת מגבר ומאישה יחד. במרכז ספרו "BLUTBUCH" ("ספר דם") עומדת דמותו של גיבור דומה לו מגדרית. השופטים, כך נראה, הציבו את המסגור הזה לפני השיפוט האמנותי־ספרותי, אף שבנימוקיהם כתבו: "כל ניסיון בשפה, בסצנה הפלסטית ובסגנון דמוי הממואר של הספר היו מעוררי השראה".
התנהגותו של דה ל'אוריזו על הבמה, לאחר קבלת הפרס, היא זו שחשפה את ההונאה הפרוגרסיבית שייתכן כי השופטים הלכו אחריה שבי. לבוש בנוצות ובגרבי רשת הצהיר דה ל'אוריזו "לא הכנתי נאום", החל לבכות, פצח בשיר מלא קלישאות של להקת "לונדון" וחשף ספוילר: "השופטים בחרו בספר כדי להציב סימן נגד השנאה, בעד האהבה ובעד כל האנשים שנתקלים בדיכוי בגלל הגוף שלהם". ואז, באקט מפתיע, שלף הזוכה מכונת גילוח (בניגוד לנאום, את זה הוא כן הכין מראש), החל לגלח את שיערו והוסיף: "הפרס הזה הוא בבירור גם בשביל הנשים באיראן, שכולנו נושאים אליהן את עינינו".
הקהל בהיכל המפואר עמד ומחא כפיים; הכאב והשבריריות של דה ל'אוריזו היו אותנטיים, אך הפרצופים הפריבילגיים שידרו מבוכה רבתי. המבוכה - שלא לומר הפארסה - התעצמה בסיקור התקשורתי לאחר האירוע, שבו התחמקו המדווחים מיחס מגדרי כדי להימנע מנפילה למלכודת התקינות הפוליטית.
4. הנוכחות של עולם המו"לות האמריקני - השחקן השני בחשיבותו ביריד אחרי השדה הגרמני - כמעט התפוגגה השנה מחללי התצוגה. גם מו"לים חשובים בגרמניה שקלו פעמיים אם לשלם עשרות, ולעיתים מאות, אלפי יורו עבור מתחם ביריד, וצמצמו את פעילותם.
כלפי חוץ המספרים הגלובליים משרטטים תמונה כלכלית קשה, גם אם לא נעדרת אופטימיות. לפי WIPO, ארגון הקניין הרוחני העולמי, שוק הספרים האמריקני צמח ב־2021 ב־13.6% לעומת שנת הקורונה 2020. באיטליה, שבה חנויות ספרים הוגדרו עסק חיוני במהלך המגיפה וקולקטיבים של חנויות ספרים עצמאיות פרחו בקבוצות ווטסאפ, נרשם אשתקד גידול של 12.2%.
באחד מחדרי היריד הצדדיים נערך דיון מרתק סביב "המחיר של עשיית עסקים בשנת 2022". דיוויד טיילור, מנהל בענקית המו"לות הבריטית "אינגרם" שמספקת שירותי הפקה, דפוס והפצה עבור מו"לים ובעלי חנויות בכל העולם, הבהיר עד כמה המשבר הכלכלי העולמי של אחרי המגיפה שינה את הדרך שבה תעשיית הספרים עובדת.
"בריטניה הכריזה עכשיו על 10.1% אינפלציה, והמצב מתחיל להזכיר במקצת את הקטסטרופה של שנות ה־70", אמר טיילור. "אני בתעשייה כבר יותר מ־30 שנה ולא ראיתי מצב כזה - כשיש צמיחה כלכלית שוק הספרים עף למעלה דרך הגג, אבל עכשיו כולם נכנסים למרתף. מחיר הנייר, שרובו מסופק מדרום קוריאה, עלה בשנה האחרונה ב־50%, בעיקר משום שמחירי הנפט, הדלקים והגז עלו - ומפעלי נייר צורכים המון אנרגיה. שכר העבודה עולה בגלל האינפלציה, וכמו בשאר הענפים גם בתעשייה שלנו אין עובדים פנויים, כך שאנחנו חייבים לחייב את הלקוח יותר עבור כל ספר".
מצב הקיצון הזה, מבהיר טיילור, הביא למעבר המוני לשיטת ה־POD (פרינט און דימנד, הדפסה לפי הזמנה) בתעשיית הספרים העולמית. "במקום הפורמט המוכר שבו מדפיסים ספרים ואז מוכרים אותם, מו"לים רבים עובדים הפוך - הם מוכרים ספרים ואז מדפיסים אותם".
טיילור מספר כי לפני המשבר מו"לים עשו "דברים משוגעים", ומספר על מו"ל אוסטרלי שהדפיס ספרים בסין, אחסן אותם במחסן בבריטניה, ושינע כמויות לפי הזמנת החנויות בסידני. "כיום זה נשמע מופרך", הוא אומר, "האצת הטכנולוגיה בתחום מאפשרת להדפיס ספר לפי הזמנה ולהפיצו ללקוח בתוך 24 שעות. אנשים קונים ספרים ברשת, וכתוב להם בהזמנה שהספר נמצא על המדף, אך למעשה הספר יודפס רק לאחר שירכשו אותו. זה נכון גם לגבי קומיקס וספרים מאוירים, שמודפסים באיכות מצוינת".
כמי שמדלג בין יבשות ורואה כיצד כל תרבות על פני הגלובוס מתמודדת באופן שונה עם המשברים של השנים האחרונות, טיילור מעיד כי דבר אחד משותף - הרצון לחוות את הספרים בחנויות. "בכל העולם שנת 2020 הביאה עימה גידול אדיר בקניית ספרים אונליין ברשת, אבל כמעט בכל העולם אנחנו רואים ב־2021 התמתנות במגמה הזו וחזרה לחנויות, גם אם לא באותו היקף של לפני המגיפה. יוצא דופן בהקשר הזה הוא השוק האסיאתי - שם נראה שקניית ספרים ברשת תישאר הדבר המרכזי".
למרות הקשיים הרבים והחרדה הכלכלית, טיילור הוותיק סבור כי "זו תקופה טובה להיות מו"ל או בעל חנות ספרים. המחירים אמנם לא יירדו, אבל הטכנולוגיה תסייע לנו. האנשים בתעשייה הזו חסינים, בעלי התמדה ומאוד חכמים. לפני 20 שנה אמרו להם לקפל את העסק כי האי־בוק יחליף את הספר המודפס. היום כולם מבינים שלשניהם יש זכות קיום. כך שלמרות הכל, העתיד של תעשיית הספרים הוא ורוד. היא תמשיך למצוא את דרכה בעולם".
5. והדרך החדשה הזו עוברת בדיבור על ספרים. בסטוריטלינג על הסטורי. לא באנדרטאות הביקורת בעיתונות הכתובה, אלא ברשתות החברתיות. שומרי הסף החדשים של הספרות מגיעים עם האשטאג. הם מבינים שבעידן המילניאלי הרצון הוא "לקבל יותר". לא רק חוויית קריאה אינטימית עם ספר, אלא דיבור, שיח, החצנת פעולה, שיווק שלה, עד שהספר והקריאה מתמזגים לתוך הדימוי של החיים הנכונים.
טוביאס הנינג הוא מנכ"ל טיקטוק במרכז אירופה ובמזרחה, ובפרט בגרמניה. כשמדברים איתו הוא מייד מבהיר שטיקטוק אינה רשת חברתית אלא פלטפורמת תוכן, כמו יוטיוב. ההאשטאג "בוקטוק" (booktok) היא התרומה של הענקית הסינית לעולם הספרים. וזו תרומה לא מבוטלת.
עד היום נרשמו יותר מ־84 מיליארד צפיות בתוכני טיקטוק שנושאים את התגית "בוקטוק".
הסרטונים מגוונים, רובם המכריע נעשו על ידי נשים, טיקטוקריות ומשפיעניות שצברו רבבות עוקבים מסורים. רוב היצירות מלוות בדרך כלל במוזיקה דרמטית, קיטשית, ובשפה הביטית האופיינית כל כך לטיקטוק. אין כאן ניתוחי עומק של ספרים, אלא כותרות, הצהרות בומבסטיות; הסרטונים "בדרך כלל מבטאים את הרגש הכי אישי וקמאי כלפי ספר. אלו המלצות אותנטיות מאוד שנעשות על ידי קהילה של אוהבי ספרים, לא על ידי מבקרים מקצועיים, ומכך כוחן האדיר", מבהיר הנינג.
כרגע ה"בוקטוק" מאדיר בעיקר רומנים קלילים, ספרי פנטזיה ומותחנים פופולריים. "אבל גם קלאסיקות יכולות להיות טרנדיות, ולמעשה כל ספר יכול לעבוד - פשוט צריך למצוא את הקהילה המתאימה לו. זה הכוח של טיקטוק - גם סביב הנישה הנידחת ביותר יכולה להיווצר קהילה חזקה ומגובשת".
הנינג מספר כי בעולם המוזיקה טיקטוק נחשבת לציידת הכישרונות המובילה. יש בגרמניה מאות מוזיקאים שנולדו באמצעות הטיקטוק, הפכו לפופולריים וכבשו את תחנות הרדיו והטלוויזיה. "אני מאמין שזה אפשרי גם בעולם הספרים. בטיקטוק היצירתיות קובעת, ואנשים שיש להם יכולת לשבות אחריהם קהל רב הם בהכרח בעלי יצירתיות, והיא יכולה להיות מתורגמת במוזיקה, בקולנוע וגם בספרות".
