הכדורגלנים האיראנים מציגים: משחק מסוכן

במבט שטחי כדורגל הוא עוד משחק, אבל כל מי שעוקב אחר הענף מבין שמדובר בהרבה מעבר ל־90 דקות של ריצה אחרי הכדור. הקבוצות מייצגות זהויות שנות שהאוהדים מתחברים אליהן, והמגרש הוא "מלחמת דמה" (Mimic War) בין המחנות השונים. קבוצות כדורגל יכולות לייצג מעמד חברתי (אלזָמָאלֶכ מייצגת את האליטה המצרית), ארגון עובדים (מנצ'סטר יונייטד הוקמה על ידי עובדי תחנת הרכבת המקומית) או מחנה פוליטי (בית"ר ירושלים של הרוויזיוניסטים). כך הדבר בכל העולם, וכך גם ברפובליקה האסלאמית של איראן.

הון פוליטי וספורט תמיד הלכו יחד. וב־1979, לאחר המהפכה האסלאמית, ניכס המשטר החדש גם את הכדורגל והחל לעצב אותו בדמותו. ב־2008 אישרה הנהלת התאחדות הכדורגל האיראנית את "הקוד האתי וההתנהגותי של הכדורגל". בין יתר המטרות של קוד זה, המבוסס על עקרונות החוקה האסלאמית־איראנית, הוגדר הצורך "לחזק את האחדות סביב הזהות הלאומית של הצעירים בהתאם לאידיאלים של איראן האסלאמית... ושימוש בתור תשתית ראויה לצמיחה ולפיתוח של התרבות הציבורית, המוסרית וההתנהגותית של מיליוני המתעניינים בכדורגל".

מטרתו של המשטר האסלאמי היתה להכפיף את הכדורגל לעקרונותיו. אבל כפי שאמר מראדונה, "כדורגל הוא אינו משחק וגם לא ספורט - הוא דת", ובאיראן המוסלמית־שיעית לכדורגל יש מעמד נפרד. בשנות ה־80, בזמן מלחמת איראן־עיראק, כשהליגה נסגרה מחשש המשטר מפני התקהלויות המוניות שיובילו להפגנות, הוקמו ליגות מחוזיות ושכונתיות. באוקטובר 2016, כאשר משחק חשוב בין איראן לדרום קוריאה על העלייה למונדיאל ברוסיה (2018) נקבע ליום העשוראא - המועד הדתי הקדוש ביותר בעולם השיעי - נקלע המשטר האיראני למלכוד. מחד גיסא, עמדו ערכי האסלאם שאליהם הוא שואף; מאידך גיסא, ההערצה של ההמון לכדורגל והסיכוי להעפיל למונדיאל.

כמה חברי פרלמנט איראנים, שהבינו את כוחו של הכדורגל, הזהירו שגישה דתית שמרנית, הקוראת לבטל את המשחק, עלולה להוביל למלחמה בין האסלאם לכדורגל. חששם היה שהמחיר שתגבה ההתנגשות יהיה כבד מדי מכמה היבטים: חברתי - מחאה מהומות דמים; ספורטיבי - הפסד טכני ופגיעה אנושה באפשרות להעפיל לגביע העולם; ובינלאומי - קנסות מפיפ"א וביקורת של הקהילה הבינלאומית. בשיקולי הרווח וההפסד התירה המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן (לא פחות!) לנבחרת לשחק.

המוסר גובר על הפחד

הכדורגל האיראני יודע לקחת צד גם בסוגיות פוליטיות. ביוני 2009, בזמן ש"המחאה הירוקה" השתוללה על רקע האשמות על זיוף הבחירות לנשיאות, עלו שישה שחקנים למשחק מול נבחרת דרום קוריאה עם סרטים ירוקים על זרועם, כסמל לתמיכה באופוזיציה ובמחאה נגד שלטונו של מחמוד אחמדינג'אד. בעקבות הרצח של הצעירה מהסא אמיני בחודש שעבר, כשהמחאה החברתית־פוליטית באיראן פשטה ברחובות, היא עברה די מהר גם אל מגרשי הכדורגל, בדגש על הנבחרת הלאומית.

זה התחיל בהחשכת תמונות הפרופיל של שמונה משחקני הנבחרת לאות הזדהות עם המחאה, עבר לפרסומים ברשתות החברתיות נגד המשטר, ונמשך כאשר ביום שלישי שעבר בווינה, במסגרת משחק הכנה נגד סנגל לקראת גביע העולם בקטאר, עלו שחקני הנבחרת האיראנית לשירת ההמנונים עם אימוניות שחורות המסתירות כל סממן או סמל לאומי. היה זה צעד חסר תקדים. השחקנים לקחו במודע סיכון עצום, משום שהיה להם המון מה להפסיד - סילוק מהנבחרת, פגיעה כלכלית וכמובן פגיעה בבני משפחותיהם.

עבור רבים באיראן ומחוצה לה, מחאת שחקני הנבחרת היתה האות להגביר את עוצמת המחאה. ואכן, בימים האחרונים יצאו אלפי סטודנטים לרחובות כדי לעורר מחדש את ההפגנות. ההסלמה הובילה למעצרים ולהתנגשויות אלימות: עד כה נהרגו כ־90 בני אדם, מאות אחרים נפצעו, ואלפים רבים נעצרו על ידי כוחות הביטחון.

כמו כן, אם עד כה המשטר נמנע מלפגוע בסלבריטאים האיראנים, הרי עכשיו הכל כבר מותר. כוחות הביטחון פתחו בגל מעצרים של זמרים, שחקנים, ספורטאים ועיתונאים שהעזו להרים קול ולהביע מחאה. חוסיין מאהיני, שחקנה של קבוצת סאיפא ובעבר שחקן הנבחרת הלאומית, נכלל בין העצורים הראשונים והואשם ב"תמיכה ועידוד המהומות במדיה החברתית".

בניסיון לעצור את הסחף שיגר מושל מחוז טהרן, מוחסן מנצורי, איום כי השלטונות "ינקטו פעולה נגד הסלבריטאים שהציתו את להבות המהומות". אבל הסכר נפרץ, ובמקום ששחקני ליגת הכדורגל, לרבות שחקני הנבחרת, יענו על חוקי הקוד האתי של ההתאחדות, הם החליטו ללכת אחרי קוד אחר - הקוד האתי־מוסרי שלהם. במחזור הליגה האחרון עלו לכר הדשא תשעה משחקני קבוצת הצמרת פרספוליס עם סרטים שחורים מתוך כבוד והזדהות עם המפגינים. הקבוצה הפסידה אמנם 1:0 אבל קצרה שבחים על האומץ להביע מחאה. "השחקנים פשוט לא יכולים יותר להתרכז בכדורגל, כי המצב במדינה הוא לא נורמלי", אמר יחיא גולמחמדי, מאמן הקבוצה, בתגובה להפסד.

מלבד מחאת הסרטים השחורים, מה שמשך את העין במשחק היה היעדר הקהל. בהוראת השלטונות, מחזור המשחקים של שתי הקבוצות המובילות את ליגת העל, פרספוליס ואסתקלאל טהרן, התקיים ללא קהל כדי למנוע את ניצול ההתקהלות לשם הפגנות במסגרת מחאת החיג'אב. גם מחזור הליגה הקרוב יתקיים ברובו ללא קהל, בייחוד המשחקים בבירה האיראנית.

ינצלו את הבמה הגדולה ביותר?

סביר להניח שההפגנות לא ישמרו על רמת עצימות גבוהה וייתכן שאף ידעכו. אבל גם העם האיראני וגם מנהיגיו נושאים עיניים לשכנה מדרום - קטאר. ב־20 בנובמבר ייפתח שם המונדיאל, הבמה הספורטיבית הגדולה בעולם, שבשנים האחרונות מושכת אש על רקע יחס המארחים לזכויות אדם.

אם המשטר האיראני יצליח לדכא את מחאת החיג'אב ואם לאו, ברור לכולם שהאופוזיציה האיראנית, הן המקומית והן הגולה, תנצל את המשחקים כדי לעורר את תשומת הלב העולמית למתרחש באיראן. מאז המשחק נגד סנגל הטיל המשטר על שחקני הנבחרת שמירה הדוקה. ישנה הגבלה על ראיונות של שחקנים ואנשי צוות, ואם אלה מתקיימים מול עיתונאיות הן מחויבות לעטות חיג'אב. כמו כן, פיקוח קרוב הוצמד לשחקנים, לרבות צוות פיקוח וירטואלי האחראי לפרסומיהם ברשתות החברתיות, כל זאת כדי שאלה לא ייזמו עוד צעדי מחאה.

כשהמדינה המארחת את המונדיאל נמצאת במוקד שאלת הפרת זכויות האדם; כשמטרת המחאה האיראנית היא "החירות, הצדק וכבוד האדם"; וכששחקני הנבחרת הלאומית של איראן נמצאים על המגרש, ומשמשים עבור מיליוני נשים וגברים בארצם סמל ודוגמה – בעיני הקהל אין במה טובה יותר למנף את מחאת החיג'אב לרמת אחרת. וכך הופך שוב הספורט, והכדורגל בפרט, לכלי פוליטי לא רק בידי משטרים אלא גם בידי מתנגדיהם. √

ד"ר בלנגה - מומחה לסוריה ולמצרים, וחוקר את השפעת הכדורגל במזה"ת במחלקה ללימודי המזה"ת באונ' בר־אילן