אל תתנשאו עליהם: מסע לערי הדרום, רגע לפני הבחירות

אתה יודע, בסוף, אחרי שיגמרו לחפור על תוצאות המדגמים שלהם, יבוא איזה פרשן או שדרן וישאל איזה מומחה, 'אז למה שוב הפריפריה מצביעה נגד עצמה?' עזוב את ההכללה המטורפת שכאילו זה כו-ל-נו אותו הדבר. מאיפה החוצפה וההתנשאות הזו לקבוע שאנחנו מצביעים 'נגד' עצמנו? מה אנשי האולפנים מתל אביב יודעים בכלל על החיים שלנו ומה נכון לנו? מתי הם יבינו שאם כבר, אנחנו מצביעים נגדם, לא נגד עצמנו?".

הדוברת: אסתי, המקום: פרץ סנטר, דימונה. הלשון החדה שלה עוד תשוב.

בעולם חסר מיתוסים והיסטוריה, "פריפריה" אינה אלא ציון עובדה. יש מרכז, ויש הרחוקים מהמרכז. אלא שבישראל כל הגדרה מחביאה בתוכה אינספור מורכבויות, סייגים ועקרבים שוטים. כיצד מודדים "פריפריה" בישראלית? בקילומטרים מתל אביב או במרחק מהצלחת? במדד הסוציו־אקונומי או במדד ההדרה? ובהקשר של בחירות ומיתוסים שהתגבשו סביבם, השאלה הגדולה היא אם באמת ה"פריפריה" שוב מצביעה "נגד עצמה", ובתרגום לעברית פחות תקינה פוליטית: מצביעים למפלגות הימין, ובעיקר לליכוד - במקום למפלגות החברתיות, הסוציאל־דמוקרטיות. כענן קבוע רובצת השאלה הזו מעל התמיכה העקבית והמוצקה של ערי הפריפריה, בעיקר בדרום, ומדי בחירות היא עולה לפני ואחרי הבחירות, דרך האמירות "אם זה מה שהביביסטים רוצים, אז זה מה שהם יקבלו".

כלומר, הצבעה לימין פירושה אחד - המשך ההזנחה של הפריפריה מאחור, אולי כי התקציבים מוזרמים להתנחלויות.
"אחת הטעויות הבסיסיות שאנשים עושים היא לייחס מניעים אנוכיים ומקומיים לדפוסי הצבעה לפי יישובים", אומרת לי עדי וקנין, אשת הייטק, גם היא מדימונה. "הדימונאים לא בהכרח מסתכלים על דימונה וחושבים איפה אפשר לשפר רק את המצב שלהם. הדימונאים הליכודניקים בעד ארץ ישראל, בעד עידוד התנחלויות, הם לא מנתקים את עצמם מההיבט הלאומי, בכפוף לאינטרסים הצרים שלהם כתושבי הפריפריה".

כדי לבדוק זאת יצאתי למסע, לא רחוק מהבית, בין ארבע ערים דומות־שונות. ארבע ערים שרוב תושביהם הצביעו ליכוד בבחירות האחרונות. חיפשתי לדבר עם צעירי המרחב, אבל לא רק. נקודת המוצא היתה לבחון את הפער בין הפריפריאליות והלאומיות, בין אינטרסים מקומיים לארציים, עד כמה המעמד הוא שקובע, או ששוב "השבט יאמר את דברו" והפריפריה "תצביע נגד עצמה".

תחנה 1: באר שבע

התפלגות קולות בבחירות 21':
ליכוד - 42%, ישראל ביתנו - 9.7%, יש עתיד - 9.6%, ש"ס - 7.8%

42 אחוזי תמיכה בליכוד בבחירות 21'. בתי קפה בצומת הדרכים - מקום מצוין לפגוש את המגוון האנושי של הנגב. נקודת חיכוך בין אדים לזהות, אימהות מתנ"סים, ואבות סלולריים, קציני צבא ממוחשבים ובדואיות מאכילות פעוט בסלט "ישראלי". כולם גונבים רגע מתוק של מרירות שחורה לפני עמל היום, או לאחריו. סהר דולב, בן 29, משרת את קהל הקפה ביום, וגיימר נלהב בלילות. "בעבר הצבעתי תמיד לליכוד", הוא אומר לי מייד, "אבל בשנתיים האחרונות הצבעתי גם לגנץ, בגלל התפקוד שלו כשר ביטחון בשומר החומות. כשראיתי שגנץ שם את המריבות בצד ועושה בשביל המדינה, אמרתי לעצמי שזה מישהו שאתה יכול לסמוך עליו מבחינה ביטחונית".

ולמי אתה חושב להצביע בבחירות הקרובות?
"כרגע אני נוטה לליכוד, כי המצב בדרום ובבאר שבע לא טוב. אני לא מרגיש בטוח כשיש נהגים שמתפרעים על הכבישים. ובכל מקרה אני חושב שהביטחון החיצוני יותר חשוב מביטחון פנים. וחשוב לשמור על זה כדי שלא נגיע למצב שבזמן מלחמה, גורמים לא ציוניים בקואליציה יחליטו אם נצא לקרב או לא".

פרופ' דני פילק: "הטענה שהפריפריה מצביעה נגד עצמה היא פטרונית. בשנים 2019-2011, הקבוצות התומכות המרכזיות של הליכוד - עשירונים 7-4 - חוו שיפור ניכר בתנאים הכלכליים ובמוביליות החברתית שלהן"

"בשנה האחרונה לא הרגשת טילים כאן", מתערב ק', אחד מיושבי בית הקפה, "כי המדיניות של בנט היתה שעל כל בלון - תגובה. ובתקופת ביבי - לא היה כלום, כי אצלו תמיד אין כלום".

סהר משיב בתוקף, "זו היתה מדיניות של בנט כדי למנוע מהשמאל להשתגע. אף אחד לא רוצה שחמאס יזרוק טילים עלינו. אבל צריך להיות מציאותי: לא נוכל להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים בעתיד הקרוב. יהיה רק שלום כמו הסכמי אברהם עם מדינות ערב, ואולי רק כשהפלשתינים ירגישו שהם לבד, הם ייצאו מהסרט שלהם".

ק' מניד בראשו, מתקשה עם דברי סהר. הוא הגיע לבאר שבע לפני כמה עשורים מהפריפריה הצפונית, וכיום הוא בתפקיד ניהול בכיר באחת מחברות ההייטק. אני שם על השולחן את השאלה, אם זה באמת הנימוק הביטחוני או שבסוף, כמאמר הקלישאה, חוזרים הביתה, לליכוד. לביבי. סער ממהר להגיב.

"אני לא רואה את עצמי כחלק מה'ביביסטים'. אני אנטי־קומוניסט ואנטי־פשיסט. וביבי הוא ממש לא פשיסט ולא רואה את עצמו כמי ששם את עצמו מעל כולם. הוא מנהיג מפלגה ומייצג אוכלוסייה שיש לה תפיסת עולם שמנוגדת לתפיסת השמאל. החזון של השמאל לגבי שלום עם הפלשתינים הוא לא מציאותי ולא רציונלי כרגע. אין כרגע פתרון עד שיבוא דור אחר. והליכוד יותר מציאותי לגבי הדרך שצריך לנהוג במדינה עד שנגיע לשם, ולא ללכת לרעיונות הזויים שלא יקרו".

אז טו ביבי אור נוט טו ביבי, אני מפנה לק' את השאלה.
"רוב האנשים מצביעים שבטית. אבא שלי הצביע ככה ואני גם. עכשיו אנשים מחפשי צידוק ל'בחירת השבט' שלהם. המון ממה שנקרא 'עובדות' זה פשוט לא נכון. הפייק ניוז נותן לאנשים הצדקה לתחושות הבטן שלהם, אבל כשנגמרת ההצדקה או שהיא פוגשת את המציאות, פתאום גם הבטן מתחילה להתהפך, והם מתחילים לשאול שאלות. הרשתות החברתיות מקטבות, ויש אנשים ציניים שלא עוזרים לזה. עיין ערך ביבי. וזה הדבר שהכי כואב לי, שהעם מפולג. יש שיגידו שפעם היה יותר מפולג מהיום - אלטלנה, הקנאים בירושלים ששרפו מחסני חיטה, אבל היום זה מרגיש כמו שיא חדש".

אז אם תיבחר ממשלת ימין "על מלא", מהליכוד ועד בן גביר, אתה מוכן ומזומן לקבל את גזר דינה בשם "אחדות העם?"
"לא יודע מה אני אעשה. אני יכול לעשות רילוקיישן בלי בעיה. אבל אם סמוטריץ' ובן גביר יעלו, מי שצריכות לדאוג הן כל הבנות שנמצאות היום בטיקטוק ואונליפאנס. הן יצטרכו לשים בורקה ושביס".

תחנה 2: אשקלון

התפלגות קולות בבחירות 21':
ליכוד - 40%, ישראלי ביתנו - 15%, ש"ס - 9.9%, יש עתיד - 9.3%

חוף ים מושלם, עתיקות ומחירי נדל"ן נוסקים כטילים. ברוכים הבאים לאשקלון, ותכירו את סתיו ראש, בת ה־22. סטודנטית במכללת ספיר ואשקלונית.

לאיזו מפלגה הצבעת בפעמים הקודמות?
"ביבי".

למה ענית ביבי ולא ליכוד?
"כי זה מה ששמענו מסביב כל החיים. אם תשאל אשקלוני טיפוסי הוא יענה שהוא מצביע ביבי, לא ליכוד. זה מתגלגל טוב על הלשון, זה מתאים לנורמה, הרוב כאן ימין, והימין זה ביבי. אבל בכל מקרה, הדעות שלי השתנו לאורך השנתיים האחרונות. עברתי לכחול לבן. אפילו היתה מחשבה לכיוון ליברמן בכלל, ובבחירות האחרונות הלכתי עם גנץ, בעיקר כי לא ידעתי למי להצביע".

והפעם את כבר יודעת למי תצביעי?
"לא לגמרי. יש לי דעות ימניות ויש לי דעות מרכז, אבל מה שאני רוצה זה שינוי ברמה הכלכלית וברמה החברתית. למשל, קהילת הלהט"ב, שייתנו לאנשים להתחתן. אבל בעיקר שלא יהרגו אותנו עם יוקר המחיה".

עדי וקנין, דימונה: "זו טעות לייחס מניעים אנוכיים ומקומיים לדפוסי הצבעה לפי יישובים. דימונאים לא בהכרח מסתכלים רק על דימונה. הם לא מנתקים את עצמם מההיבט הלאומי, בכפוף לאינטרסים הצרים שלהם כתושבי הפריפריה"

יוקר מחיה לפני ביטחון?
"בתור אשקלונית, הכי חשוב לי הביטחון. זה לא הגיוני שביום שישי בלילה ירו עלינו ויש אזעקה, וכל החדשות מתנהלות כרגיל. אבל יוקר המחיה בוער. אני בת 22 שלומדת תקשורת, ואני ממש מקווה שלא אצטרך לעבור למרכז כדי לקדם את עצמי. אני אוהבת את המקום שלי, אבל למה אני צריכה לשלם מחיר אסטרונומי על דירה רעועה? למה זוגות עובדים לא מסוגלים לקנות דירה בארץ? אבא שלי צריך לעבוד בחו"ל כדי לעזור לילדים שלו לחיות כאן?"

שקלת להצביע לאחת מהמפלגות ה"כלכליות"?
"לא. המפלגות האלה הציגו את הבעיות יפה מאוד, אבל בלי פתרון ממשי. הדר מוכתר היא באמת תותחית וכל הכבוד לה, פשוט קשה לי להאמין שהיא תעלה ואני חושבת על הקול שלי, לא רוצה שיתבזבז. ומבחינתי, יוקר המחיה זה אומר גם לפתח את הדרום, אי אפשר שהכל יהיה במרכז.
"מתי יבוא מישהו ויגיד - אני לוקח את הדרום בשתי ידיים ונותן עבודה? פעם אמרו שבפריפריה חיים אנשים פשוטים. לא מבקשים הרבה, רק להתקיים, להביא ילדים באושר. אבל הדור שלי כבר שונה, הוא יותר מודע. זה דור שאפתן שרוצה לכבוש את העולם, רוצה אקזיט וסטארט־אפ - ורוצה להמשיך לחיות איפה שהוא גדל ואוהב".

ובכל זאת, הרבה מאוד אנשים בפריפריה הזו, גם בדור החדש, מצביעים לימין ולליכוד.
"אני חושבת שפשוט נוח לאנשים לדבוק במה שהם מכירים, במיוחד באזור הדרום שנוטה לימין, ואין מישהו שמייצג את הימין כמו הליכוד ובפרט ביבי. התרגלו לשלטון הזה. ממילא מרגישים מקופחים, אז לדעתי יותר נוח להישאר במקום הבטוח, שזה עם הליכוד. כשפרץ גל הפיגועים בזמן שבנט היה ראש ממשלה, היה קל לכולם להגיד 'הכל בגלל בנט'. שוכחים שגם כשביבי היה בשלטון היו פיגועים, היה יוקר מחיה ולא היו עבודות והזדמנויות בפריפריה".

הפריפריה לא התפתחה בעשורים האחרונים?
"אין ספק, אבל כי אנשים פה צועקים את כאבם, לא כי יש מישהו בשלטון שיש לו יחסי אהבה וחיבה לאזור הדרום. ממש לא. יש פה כמויות של צעירים שרק רוצים לפרוץ, רק רוצים להצליח ונדחקים לפינה. אבל מי שרוצה להתקדם צריך לעבור למרכז כי שם הכל קורה. למה? למה אי אפשר להקים בכל השטחים המתים בנגב איזה פארק הייטק, פארק תקשורת עם משרדי יחסי ציבור ופרסום, בית ספר למשחק, למה? לפני כמה שנים הקימו את עיר הבה"דים. למה לא להמשיך לפתח?"

את מגדירה את עצמך כימין. יש סיכוי שאת חוזרת לליכוד אחרי הסיבוב הזה?
"בליכוד חסר אמון. לי אישית קשה להצביע לראש ממשלה שיש נגדו תיקים פליליים. אם היו אומרים לבן אדם רנדומלי ברחוב, בוא תצביע לבן אדם איקס שיהיה אחראי על החיים שלך, אבל תדע שלבן אדם הזה יש תיקים במשטרה על שוחד. היו מצביעים לו? ממש לא".

תחנה 3: ירוחם

התפלגות קולות בבחירות 21'
ליכוד - 40%, ש"ס - 12%, ימינה - 10%, הציונות הדתית - 7.3%

ילדים עם כיפות גדולות משחקים על מדשאות ירוקות, לצד מלון הבוטיק בירוחם. מדי פעם נער או נערה מזדרזים לשיעור מוזיקה בקונסרבטוריון שלצד המדשאה. תמיר ומסולסל, אמיר ישראל בן ה־25, שר ומנגן על העוד לעוברים ונעצרים כדי לשמוע צעיר שמבצע כל כך טוב מוזיקה ותיקה. "היתה לי אינטואיציה על ירוחם, ידעתי שיש פה מוזיקה מזרחית, והגעתי לכאן מאשקלון כי רציתי להיכנס לעומק הדברים. השכירות פה זולה ויכולתי בכיף להיכנס למוזיקה, אז באתי ללמוד פה בכולנא - בית הספר ליצירה מזרחית עכשווית". על ספסל הלימודים הוא פגש את חן אוחנה, שהגיעה מגבעת אולגה. השניים הפכו לזוג ונשארו בירוחם לאחר סיום תקופת הלימודים.

"הגעתי מבית ימני, ובעבר הצבעתי ימין", אומרת לי חן, "אבל בשנים האחרונות אני במרכז הפוליטי. ריבוי מערכות הבחירות אפשרו לי להתנסות בהצבעה למפלגות שונות, עד שהתייאשתי. הרגשתי שזו בדיחה כבר, שהבחירות לא נועדו לשרת את הציבור אלא נועדו לשרת את אנשי הכיסאות שלא רוצים לזוז מהם. הריב שלהם היה ריב פנימי 'ביבי כן, ביבי לא', זה לא נגע בשום צורה בטובת הציבור הרחב. לכן כיום אני בוחרת מתוך מחשבה על הקול החברתי יותר מאשר הביטחוני. לצערי, לא מצאתי בימין את הקול החברתי שאני תומכת בו כיום".

סתיו ראש, אשקלון: "נוח לאנשים לדבוק במה שהם מכירים, במיוחד באזור הדרום שנוטה לימין, ואין מישהו שמייצג את הימין כמו הליכוד ובפרט ביבי. התרגלו. ממילא מרגישים מקופחים, אז לדעתי יותר נוח להישאר עם הליכוד"

"באתי מבית שנוטה לימין", מוסיף אמיר. "אבל פוליטיקה לא עניינה אותם יותר מדי. יצביעו מסורתי, למה שהם רגילים - ליכוד. לרוב גם אני הצבעתי בתוך הימין, הצבעתי לפייגלין פעם אחת, אבל הדעות שלי השתנו. הבנתי שהבחירה שלי לא הובילה ליציבות במדינה, וחשבתי שיותר נכון להצביע עבור מה שיביא יותר יציבות לכלל האוכלוסייה ומה שישחרר את התקציבים של המדינה, והעדפתי את זה על פני דעתי האישית".

בערים המערביות יותר, באר שבע ואשקלון, מדגישים מאוד את הביטחון.
"נושא הביטחון מאוד חשוב לי, אבל אני מרגיש שהשימוש בביטחון הוא ציני. אם זה לא הקורונה, אז זה איראן. כאילו כל הזמן אמורים להיות בחרדה, אז מתעסקים במה שצריך לפחד. אבל חוסר הביטחון האמיתי הוא יוקר המחיה. הביטחון האמיתי זה להרגיש כאדם צעיר, שאם אעבוד קשה וארוויח כסף ראוי - יהיה לי סיכוי לקנות דירה ולהקים בית. זה הביטחון הכי גדול שאני יכול לקוות לו לעתיד".

"לא משנה אם זה שמאל או ימין", חותכת חן, "אף ראש ממשלה לא ייתן את המדינה לאף אחד. הדבר היותר חשוב כרגע הוא השיקול החברתי, ואותו אנו דוחקים הצידה".

מה זה אומר מבחינה מפלגתית?
"בעבר חשבתי שהליכוד יותר חברתי ודואג יותר לפריפריה. היום יש הרגשה שהליכוד לא מחובר יותר לעם. אני לא מאמינה יותר בפוליטיקה באופן כללי, ואני לא רואה שיש דמות שתשדר ותעשה את הדבר הנכון. לא נעים לי להגיד לך, אבל אי־האמון שיש לי במערכת הוא קיצוני ברמות קשות".
"עזוב, בוא לא נמשיך להרוס את הערב", מסכם אמיר, "נראה לי שכבר הבנת, אנחנו די מיואשים מ'הפוליטיקנה'. נראה לי שבסוף אני בכלל לא אלך להצביע. בשביל לדעת במי לבחור אתה צריך לחשוב, להחליט ולהשקיע מאמץ. הבנתי שזה לא שווה את זה, אין מישהו שאני אבחר בו וארגיש שהוא באמת יעזור לי ושהוא באמת רוצה בטובתי".

תחנה סופית: דימונה

התפלגות קולות בבחירות 21'
ליכוד - 55%, ש"ס - 11%, ישראל ביתנו - 6.7%, יש עתיד - 6.3%

ערב יורד על סנטר פרץ דימונה. בתי קפה, מכשירי חשמל וחנויות יוקרה למעמד הביניים. אסתי, שהכרתם כבר בפתח הסיבוב, יושבת שם לערב חברות וסושי, בלי ילדים, בעלים או שמות אמיתיים, יחד עם חברתה, רויטל. ההסתייגות שלהן מנקודת המוצא שלי עולה מייד בפתח השיחה.
"אני לא בטוחה בכלל שלפריפריה קול אחר מאשר כל מקום אחר בארץ. מבחינתי, הפריפריה זה לא אישו אלא בחירה. השיקול היותר משמעותי מבחינתי הוא שיגעון יוקר המחיה שבו אנו חיים, וזה כלל־ישראלי ולא ייחודי לפריפריה".

אסתי קצת יתר נחרצת. "חבל על הזמן שלך, וכל השאלות האלו מיותרות. בסוף כל הפוליטיקה בישראל היא לבנה, המחנה הלאומי, ימינה או שמאלה. פשוט אין מזרחים שצועקים את מה שצריך, ואם יש כבר איזה מזרחי שמעז לצעוק אז זה נחשב לשקר או להתבכיינות".

"זה לא נכון", עונה רויטל, "יש הרבה מזרחים בפוליטיקה, ויש להם לא מעט כוח".

חן אוחנה, ירוחם: "הגעתי מבית ימני ובעבר הצבעתי ימין, אבל בשנים האחרונות אני במרכז הפוליטי. כיום אני בוחרת מתוך מחשבה על הקול החברתי יותר מהביטחוני. לצערי, לא מצאתי בימין את הקול החברתי"

"ממש כוח", אסתי משיבה אש. "יש להם מושב בכנסת ונהג עם הגה כוח, זה כל הכוח שיש להם. במקרה הטוב הם יכולים לעשות לביתם, וגם זה ישמש נגדם יום אחד בבית משפט אם הם יעזו להרים את הראש. אבל בסוף מי מנהיג את המדינה? לא דודי אמסלם ולא אמיר אוחנה ולא מירי רגב. והנה אנחנו שוב פעם הולכים לבחירות כדי להחליט מי ישלוט בנו - לפיד, גנץ או ביבי? כולם אשכנזים עד לובן עצמותיהם".

אבל מה משנה המוצא שלהם להחלטות שהם מקבלים כראשי ממשלה?
"אם זה לא משנה אז איך זה ש־74 שנה אין ולא היה ראש ממשלה מזרחי למדינת ישראל?"

וכשעמיר פרץ רץ לראשות הממשלה, הצבעת לו?
"וואלה כן! פעם ראשונה בחיים שלי שהצבעתי למערך".

והשכן שלך מירוחם מיכאל ביטון לא ראוי בעינייך?
"ראוי, ודאי שראוי, בעיקר אם יגביר את הקול ויוציא את עצמו החוצה. הוא בן אדם של עקרונות וערכים, איפה תמצא אנשים כאלו בפוליטיקה היום? החלום שלי זה שדמות כזו תהיה נוכחת בבחירות לגמרי".

אבל הוא נוכח בבחירות.
"ממש נוכח... אם הראש אשכנזי, מה הסיכוי שלו להשפיע באמת?"

"לא מסכימה איתך", חותכת רויטל. "צריך להעלים את השיח העדתי. נכון, היתה ויש אפליה, אבל אני לא רוצה שהילדים שלנו יחוו את זה".

"כי אם לא נגיד את זה בקול, אז זה לא קיים?", עונה אסתי. "יש פה מערכת משומנת של שימור כוח. שקובעת מי האנשים שילכו ל8200 ומי ילכו לחימוש".

ואיך זה בא לידי ביטוי אצלך בקלפי?
"לא מרגישה שבפוליטיקה אני יכולה להשפיע. אני מאמינה שאני יכול להשפיע על החברה עצמה באופן אישי, אבל ממש לא בהצבעה".

רוצים להתנסות

"לנסות לתייג את זה למה דימונאי מצביע ליכוד, או איך זה פוגש את ההצבעה רק דרך המקומיות, זה חבל מאוד", שבה וחוזרת עדי וקנין. "האוכלוסייה המסורתית פריפריאלית מייחסת מקום מאוד חשוב ללאומיות, וזה מה שקובע בעיקר את דפוסי ההצבעה".

הרבה צעירים מספרים לי שהם נדדו מהליכוד במערכות הבחירות האחרונות. חלק מתוך ייאוש, חלק מכיוון שהם כבר לא מוצאים את עצמם במפלגה הזו. גם לא בהכרח באחרות.
"אני מבינה את מה שהם מרגישים, מהסיבה הפשוטה שכל אזרחי ישראל עייפים, לא רק הצעירים. וצעירים, שכל חייהם עברו תחת ראש ממשלה מסוים, הסקרנות גוררת אותם. הם רוצים להתנסות ולהרגיש שהם נמצאים במקומם, שהם עשו משהו. ואני יכולה להבין אותם".

האם הם יחזרו לליכוד?
"זו שאלה מצוינת, אני לא יודעת. סקרים מראים שצעירים בשנים האחרונות מראים נטיות ימניות יותר. אני חושבת שחלקם בהחלט יחזרו לליכוד, אבל האם זאת מגמה? גם טובי הסוקרים לא יודעים".

איך את מסבירה את ההתלהבות הגדולה של צעירים מבן גביר למשל?
"כי הוא מציע פתרון, לשיטתו, לבעיה שהתעלמו ממנה שנים. אנשים מרגישים מופקרים בדרום ובערים המעורבות. זו איזושהי הצבעת מחאה, הם מרגישים שרק הוא מבין את הקושי שהם עומדים בפניו, והם אומרים לא הצלחנו עם הימין הרך, אנחנו יכולים לבדוק איתו. האמת אני יכולה להבין אותם. אני מכירה אנשים סביבי שעברו מהליכוד לבן גביר, ואני לא מאוד מתאמצת לשכנע אותם אחרת כי אני מבינה את הסנטימנט. בעיקר במקום כמו דימונה, כשאתה רואה את הבעיות בעיניים ואף אחד לא נותן לזה מענה, ובן גביר מציע טיפול בנושא הזה".

תיאוריית הבחירה

"הטענה ש'הפריפריה מצביעה נגד עצמה' היא טענה פטרונית, אליטיסטית ועיוורת למציאות. אבל הליברליזם הישראלי הוא עיוור", אומר לי בסיום המסע פרופ' דני פילק מהמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. "כל בחירה היא שילוב של רציונל ורגש. בדרך כלל בחוגים הליברליים חושבים שהם הרציונל וכל אוהדי נתניהו הם האי־רציונליים. הבלפוריזם עיוור ושם את הדגש על התליון של נתניהו. הם שוכחים שהרוב המוחלט של מצביעי הליכוד הם לא מה שמכונה ה'ביביסטים'. הביביסטים הם לא 34 מנדטים. רוב מצביעי הליכוד הם כאלו שחווים מוביליות חברתית ופתיחות. אלו אנשים שבתנאים מסוימים הצביעו לקדימה, ועכשיו הם מצביעים לנתניהו כי מבחינתם זו האופציה הכי טובה".

ובהקשר של הפריפריה הישראלית? של ערי הדרום ה"שרופות" של הליכוד?
"בעיניים מפוכחות, אני חושב שהבחירה בנתניהו היא בחירה רציונלית עבור מצביעי הפריפריה. אם לוקחים את התקופה של 2019-2011, הקבוצות התומכות המרכזיות של הליכוד, שזה עשירונים 7-4, הן הקבוצות שחוו שיפור ניכר בתנאים הכלכליים שלהן ובמוביליות החברתית שלהם. מדד הג'יני ירד, שכר המינימום עלה ב־36 אחוז.

אמיר ישראל, ירוחם: "נושא הביטחון מאוד חשוב לי, אבל אני מרגיש שהשימוש בביטחון הוא ציני. אם זה לא קורונה, אז איראן. כאילו כל הזמן אמורים להיות בחרדה, אז מתעסקים במה לפחד. אבל חוסר הביטחון האמיתי הוא יוקר המחיה"

"בעבר גרתי בקיבוץ זיקים, ואני זוכר היטב את שדרות של אמצע שנות ה־80. תראה אותה היום: למרות הקסאמים ועזה, תראה את השיפור והפריחה שיש בשדרות.

"אני לא אומר שאין פער בין המרכז לפריפריה, אבל בין 2011 ל־2019 היתה תקופה טובה שבה אתה רואה למשל שיעורי צריכה פרטית גבוהים ממהמוצע של ה־OECD, וחלק מזה מגיע גם לעשירונים 7-4. חשוב להדגיש: זה לא אומר שאין תקרת זכוכית לפריפריה. אבל כדי שבן אדם יחליף דפוס הצבעה, צריך סיבה מספיק טובה, והחוויה של אנשי הפריפריה היא שהאלטרנטיבות שהוצעו להם, לא הוכיחו את עצמם".

זה מעניין שדווקא הצעירים שבהם מצביעים על ההורים והמשפחות כמי שמצביעים באופן שבטי.
"אני לא מאמין במושג שבט כי שבט זה משהו כמו ביולוגי, שבו אתה מצביע על פי מה שהקבוצה שאליה אתה שייך ונולדת עושה, ואני טוען שהבחירה בנתניהו היא בחירה רציונלית לחלוטין עבור אנשי הפריפריה. כשנתניהו היה שר האוצר, הוא ייבא לישראל את המדיניות הניאו־שמרנית של רייגן ותאצ'ר והוביל מדיניות אנטי־חברתית. בבחירות של 2006 הליכוד בראשותו קיבל תוצאה גרועה של 12 מנדטים. נתניהו מבין שבישראל אין מקום למפלגה ניאו־שמרנית נוסח ארה"ב והוא הניע שינוי בתוך הליכוד, שמוביל אותה להיות שוב תנועה פופוליסטית כמו בתקופת בגין. אני לא חושב שפופוליזם זה דבר רע. הטענה שלי היא שפופוליזם הוא חלק מתוך יצירת 'האנחנו', זו הדרך של אוכלוסיות מודרות להיכנס פנימה".

איך אתה מבין את האמירות של הרבה מהצעירים שמדברים על שינוי בהצבעות שלהם לאורך התקופה של מערכות הבחירות הבלתי פוסקות?
"אני חושב שזה מראה על בגרות ורציונליות. להבנתי, בכל מערכות הבחירות שהיו, היתה תנועה משמעותית של מצביעים בין אפשרויות שונות. חלק לא הצביעו עבור נתניהו כי הם רצו איזו ממלכתיות שנתניהו לא יכל לספק, אבל לדעתי רוב הקולות הזזים היו של כאלו שפשוט לא היו מרוצים מהתנהלות הממשלה בתחילת תקופת הקורונה. אני לא מדבר על הדברים שהיו חשובים לאנשי בלפור, חיסונים וכו', אלא על המדיניות הכלכלית של הוצאה לחל"ת, פיטורים, ובאופן כללי מדיניות קמצנית שהנהיג האוצר. נתניהו הבין שיש בעיה, ומהרגע שהגיע כ"ץ למשרד האוצר הוא שינה את המדיניות מקצה לקצה. ואתה יכול לראות ששיעור ההצבעה לליכוד בערים פריפריאליות ירד ועלה בעקבות כל זה".