גד שמרון
עיתונאי וסופר, לשעבר איש מבצעים במוסד
שירת כלוחם באגף קשת וביחידה שפעלה בסודאן להעלאת יהודי אתיופיה, בכיסוי של כפר נופש על גדות הים האדום
גד שמרון, פרשת מהמוסד באמצע שנות ה־80. מתי בפעם האחרונה ביקרת במטה המוסד, או שהיית בקשר מקצועי עם אנשיו?
"גם לאחר פרישתי, כשעבדתי בתור עיתונאי פעיל, המשכתי לעבוד עם המוסד בכל מיני מבצעים מיוחדים עד סוף שנות ה־80. ב־1988 ביקשו ממני לרכז מבצע באירופה בכיסוי זר מלא. הסכמתי, אבל ביקשתי שיסדירו את היעדרותי מול 'מעריב', שם עבדתי בדסק החוץ. הם פנו למי שהיה אז עורך 'מעריב', ויצא שלקחתי חופשה ללא תשלום במשך שנה.
"אמרתי שלום לחבר'ה ונעלמתי כדי לרכז מבצע מול מדינה ערבית. אגב, קצין האיסוף שלי היה יהודה גיל המפורסם, מהסיפור עם סוריה. אחר כך חזרתי ל'מעריב'".
סיפרת שבדסק החוץ היית עד למבצעים שבהם השתתפת. חוויה מעניינת.
"זה העניק לי זווית אחרת. היתה לי הזכות לשבת בדסק החוץ של 'מעריב' ולערוך ידיעות שהגיעו מסוכנויות חדשות על מבצעים שהשתתפתי בהם. זה גם גרם לי להבין עד כמה עיתונאים ניזונים ממה שמאכילים אותם".
הניגוד בין שני המקצועות שבחרת אינו טריוויאלי. מצד אחד - איש צללים, מצד שני – סופר, עיתונאי ופרשן בפרופיל גבוה. איך שני הצדדים האלה מתחברים יחדיו?
"במהות, עיתונאי טוב, רפורטר, הוא בעצם כמו איש מבצעים במוסד. ליתר דיוק, קצין איסוף ועיתונאי דומים למדי בעבודה שלהם: הם צריכים להביא ידיעות, כל אחד בדרך שלו, ומובן שהתפוצה שונה. כך שהיכולות שרכשתי במוסד סייעו לי גם בהמשך חיי.
"על הקיר בביתי תלויה תמונה עם מרקוס וולף, האחראי על מודיעין החוץ של ארגון הביון המזרח־גרמני, ה'שטאזי', ושמעון פינקל מהבימה. וולף נקרא 'האיש ללא פנים' כי שירותי הביון המערביים לא הצליחו להשיג את תמונתו.
"כשהייתי שליח 'מעריב' בגרמניה, העמידו אותו למשפט. ביום שיצא זכאי, צלצלתי אליו, ובגישה הישירה שמקובלת לפעמים בעולם הריגול, אמרתי לו: 'וולף, אני יודע שאתה חצי יהודי, אני יודע שניסית להגיע לארץ כאשר נפלה החומה ולא היה לך לאן לברוח. אני יודע שלא נתנו לך לבוא לפה בגלל שחששו מהיחסים עם גרמניה'. הוספתי שאני רוצה לארגן לו ביקור בארץ תמורת ראיון בלעדי ל'מעריב'. נעתקה נשימתו, אבל הוא אמר כן. וכך הבאתי אותו".
אני מניח שכאן לא מסתיים הסיפור.
"לא. הוא לא איש נחמד, ולא רצה לדבר בהתחלה. ידעתי שאני צריך לשבור אותו, ולכן הבאתי את שמעון פינקל, כי אביו של וולף היה בעברו מחזאי בהבימה, ופינקל שיחק באחד המחזות שלו. פינקל העניק לו ספר עם הוראות הבימוי של אביו. לאחר מכן שאל אותי וולף 'אתה מהמשפחה?', כלומר ממשפחת הביון. הוא אמר 'שברת אותי', ומאותו הרגע דיבר באופן חופשי במשך שבוע. זה היה שימוש קלאסי בטכניקות שלמדתי. בהמשך, שמרנו על קשר עד יום מותו".
הקרואסון הטעים בדמשק
איך השירות במוסד השפיע עליך, על האופי שלך, על אורח החיים שלך?
"זה מעשיר את החיים. כך, למשל, נאמר שאני יושב לראות משחק ליגת אלופות עם חבר, נקרא לו ד', שהוא לוחם וגיבור הרבה יותר מהולל ממני, ולפני המשחק יש דיווח חדשותי מדמשק עם צילום מאזור מסוים. ופתאום הוא אומר 'וואו, כמה חבל... משמאל היתה מאפייה שעשתה את הקרואסונים הכי טובים בדמשק'. בפעמים אחרות, כשחבר'ה ותיקים מהמוסד יושבים יחד בבית קפה למשל, אנחנו מייד מזהים אם ברחוב מתנהלת פעילות לא שגרתית - נאמר מעקב של הסמויה במשטרה אחרי סוחר סמים. מי שיש לו את הידע, רואה את הדברים האלה בתוך שנייה.
"בכלל, אני חושב שכאשר יוצאי מערכת הביטחון, בטח המבצעיים שבהם, מביטים בדבר מסוים - הם רואים תמונה רחבה ומורכבת יותר ביחס לאדם שנעדר את הרקע הביטחוני. אני מניח שכך זה גם אצל אמנים. יש לזה גם חסרונות: כשאני אומר לזוגתי שרק אתמול ראינו את אותו אדם בסרט אחר - היא שואלת אותי מדוע אני מתעסק בשטויות".
זה מייצר פרנואידיות מסוימת?
"בספרי 'המוסד והמיתוס' יש פרק שנקרא סכיזופרניה חלקית. אני טוען של־90 אחוז מאנשי המבצעים יש שריטה מסוימת, בצורה כזאת או אחרת. כשאתה חוזר ממבצע אתה כבר לא יהלומן ממדינה אירופית, אלא שוב אותו ישראלי.
"אם בדרך לפגישה עם מורים בבית הספר של ילדיך עוצר אותך שוטר בגלל עבירת תנועה קטנה, יש לך את הכלים לעשות עליו מניפולציה כדי שהוא ישכח בכלל מדוע הוא עצר אותך. אז רבים כמובן יוציאו רישיון ויקבלו את הדו"ח. אבל יש גם אנשי מודיעין שהגיעו לכלא.
"בכל זמן נתון יושבים במערכת הכליאה של ישראל לפחות אחד או שניים שהם יוצאי מערכת הביטחון, על עבירות פליליות שנעשו משום שהם חשבו שהם יכולים לעבוד על כולם. יש כאלה שזה משפיע עליהם לטובה, ויש כאלה שפחות".
במובנים רבים, חזרה ממבצע מוצלח בארץ זרה היא בגדר ירידה מהאולימפוס. באופן יחסית חד אתה חוזר לארץ כאחד האדם, כאשר איש לא יודע על גבורתך.
"זה משותף בכל זמן נתון לכמה אלפי ישראלים - טייסי חיל אוויר, אנשי שייטת או סיירת מטכ"ל, אנשי מודיעין שיושבים בחמ"לים, שב"כ, מוסד - רשימה חלקית כמובן. הסיטואציות הפחות נעימות הן כאשר יושבים בחברה ואחד הנוכחים מתחיל לדבר על אירוע שאתה קשור אליו בעקיפין או ישירות. אנשים מתחילים לקשקש שטויות - ואתה מחייך או שותק.
"אחת הגדולות של איש המבצעים היא לדעת לחיות יום אחד בצורה מסוימת, תחת כיסוי, וביום אחר בצורה אחרת לחלוטין. זו משימה קשה למדי. בעניין הזה צריך לומר שהגיבורות האמיתיות הן הנשים. הן מקבלות הביתה מישהו שחוזר מעולם מוצף באדרנלין, יש לו המון מה לספר אבל הוא יכול לספר רק קצת, והוא חוזר במקרים רבים אל האכלות בלילה וטיפול בתינוקות. להכיל את הסיטואציה הזאת - זה לא דבר פשוט כלל וכלל".
באילו עוד מקרים המקצועי פוגש את האישי בעבודה המבצעית?
"באחד המבצעים שבהם השתתפתי באירופה, בזמן שאני תחת כיסוי, נתקלתי באדם שהכרתי בצעירותי. הוא שאל אותי - 'גדי, מה אתה עושה פה?' המשכתי כמובן ללכת מבלי להגיב, אבל הוא לא התייאש והמשיך לקרוא לי בשמי.
"האדם שהלך איתי, אחד האובייקטים, התחיל לתהות ומובן שאמרתי לו שאין לי מושג במי מדובר. אחרי זמן קצר, אותו בחור, שאגב שירת במודיעין בעברו, הבין את הטעות שעשה, חזר על עקבותיו, ולמזלי הרב - נעלם. שנים מאוחר יותר פגשתי אותו, והוא שאל אותי על אותו יום. הוא התעניין אם הייתי בעבודה בזמן שהוא ראה אותי. עניתי לו שאכן הייתי בעבודה, והוספתי שהוא כמעט גרם למותי. אז יש גם אירועים בלתי מתוכננים מהסוג הזה".
"ראש אגף קיסריה נדרך"
בחול המועד סוכות אתה צפוי להשתתף בערב סיפורי מרגלים במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים שיתקיים בתיאטרון גבעתיים (17-6 באוקטובר). יהיו שם ודאי לא מעט סיפורים, אבל אותי מעניינים הסיפורים הקשורים לעבודתך עם בכירי המוסד לאורך השנים. אילו חוויות זכורות לך מהם?
"בשנות ה־70 הייתי שותף במבצע גדול ורגיש באירופה, ולתדריך הגיע ראש המוסד בכבודו ובעצמו, יצחק (חקה) חופי, שהיה אהוב עלינו מאוד. לאחר שהסתיים התדריך, התחלנו בסידור הציוד, והוא באדישות ניגש לכיור והתחיל לשטוף כלים. אמרנו לו 'המפקד, עזוב', אבל הוא אמר: 'אתם תתעסקו במה שצריך, את הכלים אני אנקה. ואם תעשו בושות, אני אנקה אחריכם'. הוא היה איש מדהים".
חלק מהשירות שלך במוסד היה בזמן שמייק הררי, שנחשב לאגדה מהלכת, היה ראש אגף קיסריה, אגף המבצעים של המוסד.
"הכרתי אותו בצורה שטחית למדי, כי הייתי ביחידה מבצעית אחרת. שנים אחרי שהוא פרש, ב־2014, מייק כתב את ספרו 'איש המבצעים', והתבקשתי על ידי מוסף הספרים של 'הארץ' לכתוב ביקורת בעניינו. כתבתי אמנם ביקורת אוהדת, אבל ציינתי שהספר מיותר למדי, משום שאת הסיפורים המרתקים באמת הצנזורה כמובן לא אישרה. עוד כתבתי ששמו נכרך, בנסיבות עמומות, בפרשת הפלתו של הרודן הפנמי מנואל נורייגה, וגם ציינתי כי היו גורמים שדאגו לטפטף לתקשורת רמזים עבים על מעורבותו של הררי בסחר בסמים. הוא כמובן לא היה קשור לדברים האלה. אבל כך או כך, הוא התקשר אלי לאחר פרסום הביקורת, וביקש שאגיע אליו ביחד עם ידידי ד', שהיה לוחם מהולל במוסד. בנו הבכור של ד' אף נקרא מייק, על שמו של הררי.
"מייק קיבל אותנו בביתו ושאל מדוע כתבתי כך וכך. הסברתי לו, הוא הבין, ואפילו אמר לי שאני צודק. ואז אמרתי לו שיש שגיאה בספר, וראיתי כיצד הוא נדרך. 'מה זאת אומרת', הוא שאל. עניתי שבמבצע המוצלח לאיתור טילי הסטרלות ברומא, השתתפו נוסף על לוחמי קיסריה, גם אנשי היחידה המבצעית ששירתי בה. הוא ענה 'מה פתאום', עד שידידי ד' הסביר לו שאכן כך היו הדברים. נפרדנו כידידים".
אפרים הלוי היה מפקד המבצע שבו השתתפת בסודאן, להעלאת יהודים מאתיופיה. גם ממנו יש לך זיכרונות.
"אפרים הוא איש שאני מעריך מאוד. לא אשכח שחזרנו לישראל באביב 1982. היינו כמה אנשי מבצעים שסיימו מבצעים מוצלחים, שבהם העלינו קרוב ל־1,000 יהודי אתיופיה ממה שלימים נודע ככפר הנופש בסודאן. ממש מבצע ג'יימס בונד ציוני. נחתנו בבן־גוריון, כולנו שזופים, ואפרים קיבל אותנו בפינה. הוא הוציא פיסת נייר מקופלת יפה, ואמר במבטא האנגלי שלו - 'חבר'ה, ראש הממשלה מנחם בגין קיבל סקירה על מה שעשיתם. הוא מאוד התרגש, וביקש למסור לכם את הדברים הבאים'. הוא הקריא לנו מה שבגין כתב על התעוזה, הציונות ועוד ועוד. רובנו לא היינו תקופה ארוכה בבית, ובשלב מסוים ביקשנו ממנו לקצר. הוא כל כך נעלב בשמו של בגין, ועד היום לא אשכח את המבט שלו כשהתוודע לחוסר הנימוס שלנו. אבל למזלנו, הוא אהב אותנו מאוד".
עבדת גם עם שבתי שביט.
"יש סיפור, אני לא יודע באשר לנכונות שלו, שלפיו בכל פעם שדיברו במוסד על מבצע אפשרי ורצו להזמין אותי להשתתף - שבתי אמר 'למה הוא'. הוא ידע שאני גם עושה לא מעט צרות. אחד האירועים שזכורים לי ממנו הוא מהקרנת הבכורה בארץ של הסרט 'מינכן', של סטיבן ספילברג. ישבתי בסמוך לו, ובינינו ישב בחור בשם י', שגם היה לוחם בקיסריה ואחד מהמחסלים במבצע 'זעם האל'. הסרט לא בדיוק היה קשור לאירועים שהתרחשו במציאות, ובסופו שבתי שביט עלה לבמה, ואמר את דעתו על הסרט ועל ספילברג, ועל כך שמדובר בעיוות של המציאות, ושזה מנוגד לקוד המוסרי שלנו. הוא ירד מהבמה, ובסיום ההקרנה הלכתי לידו לכיוון האוטו. אמרתי לו שצריך לדעת ממי להיעלב, ושאלתי אותו מדוע היה חייב לעלות לבמה ולומר את הדברים. הוא ענה לי: 'לא יכולתי להתגבר על זה'".
בעניין אחר, מוקדם יותר החודש דיבר ראש המוסד, דדי ברנע, בכנס השנתי של המכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן. מה חשבת על הנאום שלו?
"אני קצת מתקשה להבין את שטף ההופעות של ראשי הארגונים, ומצד שני - אני גם נגד התעלמות. דדי ברנע כמובן ותיק ומנוסה, ומובן שהוא יודע מדוע הוא אמר את הדברים, ובוודאי שהיתה לו סיבה טובה לומר אותם.
"כך או כך, לפני שנים אמרתי שאני סבור שהמוסד זקוק לדובר, בדיוק כפי שבשירות הביטחון הכללי יש סוג של דוברות. אני חושב שזה חיוני לכל מיני מצבים. אתן לך דוגמה אחת: לפני כמה שנים התקשר אלי ראש מוסד לשעבר, ממש זמן קצר לאחר פרישתו. הוא שאל אותי אם אני יכול להשיג לו את הטלפון של מערכת החדשות של ערוץ 2, שכן הוא רצה להגיב בקשר לעניין מסוים. בין היתר, פונקציית הדובר יכולה לסייע בסוגיות שכאלה".
לסיום, אני רוצה לשאול אותך – מהיכרותך עם אושיות המוסד, מה מייחד ראשי מוסד לעומת בכירי מוסד אחרים שלא קצרו את ראשות הארגון?
"אני חושב שנדרש לשם כך מבנה אישיות יוצא דופן. קשה לשים על כך את האצבע. בתור מי שפעל בשולי הבעיות החמורות ביותר של מדינת ישראל, אני לא מקנא בנושאי התפקידים הבכירים כמו ראש הממשלה, שר הביטחון, רמטכ"ל, ראש מוסד או שב"כ. אלה בעיניי חמשת התפקידים הכי מורכבים ומסובכים בעולם, ואני מתקשה להבין איך אדם נורמלי עומד בנטל הזה".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
