הסופרת גיל הראבן לא מוכנה לבחון אנשים רק על סמך דעותיהם הפוליטיות

ספרה החדש, ה־18, של גיל הראבן, נקרא "חיים" (הוצאת אחוזת בית), והשם הזה, בלשון יחיד־רבים, מיטיב לבטא את ה"יחד" של הדמויות בספר, שהראבן מכנה אותן "מולקולה" אנושית: זאת חבורה של חברים, שמאז שנות בית הספר היסודי ולאורך כמה עשרות שנים, חיים את חייהם כמערכת אחת, שבה יש לכל אחד מהם תפקיד מוגדר פחות או יותר: אחת היא מופע נודד של דרמות בלתי פוסקות, אחד הוא "האדיש" שלא עושה עם החיים שלו כלום, אחד הוא "המתחכם", אחר "הקמצן", אחרת היא "האחראית". לא תמיד הם מצייתים לתפקיד שלהם, אבל איכשהו כל אחד מהם, גם השוליים מביניהם, חיוני כדי לתת למערכת ולכל אחד ממרכיביה את האופי המיוחד שלהם.

"ניסיתי בספר הזה דבר שלא ניסיתי בספרים הקודמים", אומרת הראבן. "מצאתי את עצמי חושבת מחדש על דמויות רומנטיות כמו אלה שכתבתי בספרים קודמים שלי, 'שאהבה נפשי' ו'אני ליאונה', דמויות שחוות את עצמן כאינדיבידואליות. והפעם רציתי להציג אני־מולקולרי, מהסוג שיוצרים אנשים קרובים, שכל אחד מהם במידה מסוימת שוכן בנפשו של האחר. כיוונתי ליצור רקמת חיים שדומה לחיים כמו שאני מרגישה אותם, כי חברויות הן מהדברים החשובים ביותר בחיי".

המחיר של להיות בחבורה

במרכז הספר מככבים גבר ואישה שיש בסיפורם לא מעט מהרומנטי, אבל זהו לא סיפור של זוג. "לו הייתי צעירה יותר הייתי נשארת שם. אבל בהדרגה התחלתי לראות שהסיפור שלהם לא מתקיים במבודד, הוא מתקיים בתוך הקשר אנושי והיסטורי. אולי המחשבות האלה שייכות לסוג של ענווה שבאה עם הגיל, יכול להיות שבגיל צעיר החוויה של העצמי הרבה יותר דרמטית. הרי כל אדם חווה את עצמו כמרכז העולם, וכל אחד, כמו שאומר דיוויד קופרפילד של צ'ארלס דיקנס, שואף להיות 'גיבור חייו', כלומר להיות שליט על גורלו. הספר מנסה לתת כבוד להבנה הזאת, ויחד עם זה, לראות אותה בתוך הקשר. נטליה גינצבורג היתה לי השראה בספר הזה - היא כתבה בצורה נפלאה את התפיסה המולקולרית הזאת, שבה הגיבורים הם בסופו של דבר ההפך מגיבורים רומנטיים".

"חיים" מסופר מפיו של מספר שהוא חלק מהחבורה, אבל זהותו לא ידועה והיא מתבררת לאשורה רק במשפט האחרון של הספר. אלא שהידיעה החלקית של המספר על המאורעות שקרו מחוץ לטווח ראייתו לא מונעת ממנו מלכתוב בגוף ראשון רבים, כאילו הוא מדבר בשם החבורה כולה - "ידענו", "אמרנו", "ראינו". "כשאני מלמדת כתיבה, אני אומרת לתלמידים שלי שיש בגוף ראשון רבים משהו מאוד מפוקפק. הרי תמיד יש מישהו שמסתתר מאחורי גוף ראשון רבים. יש משהו איום מאחורי 'אנחנו בהיריון', 'אנחנו נתנו לעולם את ספר הספרים'. זאת גם לשון ביורוקרטית. אבל הפעם רציתי לבדוק את הצדדים האמיתיים שב'אנחנו' הזה - כי יש 'אנחנו' שקשור לצורת החיים המולקולרית והוא לא רק מפוקפק, הוא באמת מחזיק מעמד, באמת שומר אמונים".

בספרות של היום ה"אנחנו" הזה הוא יצור הולך ונעלם, בהשוואה למשל לספרות שנכתבה לפני 70 שנה.
"ה'אנחנו' של הספר הוא 'אנחנו' אינטימי. זה לא 'אנחנו' לאומי, זה 'אנחנו' של אנשים שנתונים ביחסי קרבה לאורך שנים רבות. אני לא זוכרת אם זה היה מארק טוויין או אוסקר וויילד שאמר, 'להגיד אנחנו מותר רק למי שיש לו כינים'. יחד עם זה, אנחנו לא חיים כאלקטרונים בודדים. אנחנו קמים מדי בוקר וצריכים להודות על זה שאנחנו חיים בביטחון, שיש לנו מים וחשמל, אנחנו תלויים זה בזה ברמה ההישרדותית. אנחנו גם מדברים שפה, והיכולת שלנו להבין זה את זה תלויה בכך שאנשים אחרים דיברו בשפה ויצרו בה. לכן יש משהו אשלייתי מאוד באני הבודד. אדם יכול לחוות את עצמו כאני בודד, אבל בפועל אנחנו שוכנים זה בזה".

אבל יש מחיר לתיאור של דמויות כחלק מחבורה. הדמויות אמנם עוברות שינויים, אבל בסופו של דבר כל דמות נותרת במסלול שלה, והקביעות הזאת היא שמייצבת את המערכת. לעומת זאת, האני של הגיבור הספרותי הרומנטי יכול להיות הרבה יותר רבגוני.
"הדמויות משתנות במידה מסוימת, במהלך השנים מתגלים בהן פנים נוספים - למשל, מי שנקרא בספר 'הקמצן' מתברר שהוא ההפך מקמצן - אבל נכון שלא מתרחשים בחייהן מהפכים דרמטיים. אחד המחירים ביצירת חבורה הוא שכל אחד מחבריה נשאר במידה רבה מה שהוא, כי יש לו תפקיד".

זה הופך את הדמויות ליותר דמיוניות. הרי בני אדם , בניגוד לדמויות ספרותיות, הם כאוס של תכונות. בטח כשאנחנו חושבים על עצמנו, אנחנו לא חושבים את עצמנו כדמות של תכונה אחת.
"הרמן מלוויל אמר שדמויות, דווקא כשהן מופרכות, תואמות יותר למציאות - כמו סנאים מעופפים שאנחנו מסתכלים בהם ותוהים 'זה סנאי?', 'זה ציפור?' דמויות הן המצאה ספרותית. אנחנו מצפים מהן להתנהגות עקבית, בהתאם לקווי אופי מוגדרים, אבל בני אדם אמיתיים דומים יותר לסנאים מעופפים. הסיפור הוא שיוצר את העקביות, הוא שהופך את הדמות ללא כאוטית. האתגר הגדול בכתיבת רומן הוא ליצור דמויות שתהיה בהן עקביות ושיהיה בהן גם משהו מ'סנאי מעופף'".

משוטטים בין מחאות

"חיים" נפרש על פני עשורים רבים וחולף על פני מאורעות היסטוריים מכוננים - נפילת חומת ברלין, מלחמת לבנון, רצח רבין, פיגועים גדולים - שבחלקם הדמויות נוטלות חלק ואחרים נותרים ברקע, כמו מסך אחורי בירכתי הבמה. הראבן מספרת שהיא בחרה בגיבורים שהם ילידי שנת 1970 בדיוק לשם כך: "לא רציתי שהמאורעות ההיסטוריים יגרסו מישהו מהם באופן מוחלט. לא רציתי לשלוח אף אחד מהם למלחמת יום הכיפורים. רציתי שההיסטוריה תהיה נוכחת, בלי לבלוע אותם. שתהיה להם הפריבילגיה שההיסטוריה לא תהרוס אותם".

ואכן הגיבורים שלה משוטטים בחופשיות בין מאורעות היסטוריים, כפי שהם משוטטים גם בין מחאות ואידיאולוגיות. אחת הגיבורות לא רואה סתירה בין ההתנגדות לפינוי גוש קטיף וההשתתפות במהומות בילעין מאוחר יותר. מישהי אחרת קוראת לאידיאולוגיה "הכפיל המטונף של האֶרוֹס". ואחר משתתף בהפגנות ובמחאות בלי שהוא חש צורך להבין אותן פוליטית. האידיאולוגיה מצטיירת אצל הראבן ככלי קיבול שאפשר למלא אותו בתכנים נפשיים שונים, אבל הוא כשלעצמו ריק.

"אני חושבת שיש באידיאולוגיות גדולות משהו רעיל, אנטי־אנושי. פוליטיקה ואידיאולוגיות מעניינות אותי באופן מאוד מוגבל. מה שמעניין אותי זה המקום שבו הן פוגשות אדם ואת האופן שבו הוא חווה דברים. העניין שלי בדעות או באידיאולוגיות קם לחיים רק כשמדובר באדם שאני מכירה, שאני יודעת איזה מקום האידיאולוגיה תופסת בנפשו. אבל אידיאולוגיות כשלעצמן - זה משעמם. כמה אנחנו יכולים לחדש אחד לשני פוליטית? פוליטיקה היא התעסקות ביחסי כוח בחברה, אבל זה איום ונורא לראות רק את יחסי הכוח ולאטום את עצמנו לכל שאר הדברים שיש בקיום האנושי. כשאנחנו מסתכלים על הזולת כאוסף של דעות פוליטיות, זאת פגיעה בצלם האדם, אנשים הרבה יותר מעניינים ומפתיעים מזה. דעות תופסות היום מקום הרבה יותר מדי גדול במרחב החיים שלנו".

הראבן מכירה מניסיונה את המפגש בין אידיאולוגיות לחיי הנפש, כמי שבן זוגה, העיתונאי אמנון לורד, הכותב במוסף זה, מחזיק, שלא כמוה, בדעות ימניות. "בכל מובן חשוב אמנון ואני קרובים בהשקפותינו - בעולם הערכים שלנו, ביחסינו לדברים. זה שהשקפתו הפוליטית עניינית שונה משלי - אז מה, טוב שכך. אז הוא שם לב לדברים במרחב שאני פחות שמה לב אליהם וההפך - אני שמה לב לדברים שהוא פחות נוטה לשים לב אליהם".

אידיאולוגיה היא לא רק דעה. היום אידיאולוגיה היא הרבה פעמים שייכות קהילתית וזהות. אם אתה ימני או שמאלני, זה לא מסתכם רק במערכת הערכים שלך או בסוג הקשב שאתה מפנה אל העולם, זה נוגע גם לקהילות שאתה חי בתוכן.
"אני תוהה כמה זה נכון כשמסתכלים על החברה בכללותה, או שזה נכון לגבי ברנז'ה מסוימת. רוב האנשים בסביבתי חיים בקהילות שהן מאוד לא הומוגניות מבחינה פוליטית. אולי משום שאני ירושלמית".

יש קהילות שלמות שמצביעות בבלוקים, גם בירושלים.
"כל אחד, אם נשאל אותו מה עדיף בעיניו - עולם שבו נהיה בקשר קרוב רק עם אנשים שדעותיהם כדעותינו, או שנחיה בסביבה מעורבת - יעדיף את האופציה השנייה. אני חושבת שהיום נותנים משקל יתר לדעות, ומשתמשים בדעות כמין מקווה טוהרה. אבל העובדה שדעותיו של אדם יפות עוד לא הופכת אותו לאדם טוב. יכול להיות אדם מנוול, מתעמר, מפקיר, שמשמיע את צרור הדעות היפות ביותר מבחינה פוליטית, ויכול להיות אדם שדעותיו קשות לי, והוא התגלמות המעשים הטובים, קם מדי בוקר ביומו לעשות חסד עם אחיו בני האדם. דעות הופכות אדם לטוב או לרע? מעשים ואורח חיים הם שהופכים אדם לטוב או רע".

אדם שמבטא דעות גזעניות, דעותיו הן יותר מאשר צורת מחשבה, הן מעשים. גם דעה היא פעולה בעולם.
"יש קשר בין דעות ופעולות, אבל הקשר לא מאפשר לנו יכולת ניבוי. פוליטיקה מעניינת כחלק מהמרחב הנפשי של האדם - אין בספר מחיקה מוחלטת של הפוליטי - אבל שום דמות איננה מסתכמת בממד הפוליטי שלה. אם אנחנו באמת מתעניינים בבני אדם, וספרות מתעניינת בבני אדם, צריכה להיות לנו ההבנה שאנשים הם יותר מצרור דעות מהלך".

להיות בתוך הסיפור

הראבן היא כותבת מגוונת מאוד, שכתבה בין השאר רומנים, סיפורים קצרים, מסות, טורים בעיתונות וספרי ילדים, ובשלל סוגות: פנטזיה, אימה, מתח, רומן ריאליסטי ועוד. אבל כשהיא נשאלת על המוטיבציות להתנסות בכתיבה מסוג מסוים - למשל על הבחירה ב"אנחנו" לעומת גיבור אינדיבידואלי - היא לא יודעת להשיב. "אף פעם לא אמרתי לעצמי, 'מתחשק לי לנסות מדע בדיוני'.

כתבתי כמה סיפורים, ורק כשנאספו כולם אמרתי 'מעניין שככה כתבתי', ויצא הספר 'הדרך לגן עדן'. גם הספר הקודם שלי 'מיניאטורות מקראיות' נוצר כשמצאתי את עצמי חושבת על סיפור מקראי ועוד סיפור. לא היתה החלטה לכתוב על מקרא. מבחינתי הסיפור הוא שמוליך אותי לסוגה מסוימת, אילו הייתי יודעת לאן אני הולכת לא הייתי כותבת. אני כותבת מתוך תקווה שהסיפור ילמד אותי משהו שאני לא מצליחה לחשוב אותו בצורות אחרות. אלה שאלות שאני לא מצליחה לחשוב באופן מופשט, וכדי להיטיב לחשוב אותן אני צריכה להיות בתוך חיים, בתוך הסיפור".

היא מביאה לדוגמה את נסיבות כתיבתו של הסיפור "האיטיים" מתוך הקובץ "הדרך לגן עדן" (כתר, 1999), שלאחרונה עובד לקולנוע על ידי ניקול פרלמן, תסריטאית "שודדי הגלקסיה" מיקום מארוול, שהפכה את הסיפור לסרט קצר בשם The Slows. זה סיפור על עולם שבו תינוקות עוברים גידול מזורז שיהפוך אותם לבוגרים. העלילה מתרחשת בשמורה שבה גרים 'האיטיים' - מי שמגדלים את ילדיהם בדרך הישנה והמסורתית - לפני שהרשויות ייקחו להם את הילדים.

"ההשקפה בסיפור היא שילדות היא תקופה של סבל ותלות, והמטרה היא להפוך את הילדים כמה שיותר מהר לאנשים חופשיים ובעלי כוח בחירה. פעם חשבתי שההשראה שלי לכתיבה היתה 'וידויים' של אוגוסטינוס, שכותב על הילדות כתקופה מגונה בחיי האדם. באותה תקופה נסעתי לסיביר ולקחתי איתי את 'וידויים', ואני זוכרת גם שבזמן הנסיעה עברנו ליד מפעל שעסק, ככה הסבירו לי, בגידול מזורז של עופות. באותו זמן הבנתי את הסיפור כתוצאה של כל ההסברים האלה. לקח לי שנים להכיר בעוד עניין ברקע. יש לי בנות תאומות, שהיו אז בנות שנה וחצי בערך, ואני, כמו כל הורה לילדים קטנים, התנודדתי בין 'תגדלו כבר' לבין 'בבקשה תישארו ככה לתמיד'. זה סוג הדברים שאני יכולה לראות רק עכשיו. אז גם על 'חיים' מוקדם מדי להסתכל".