האימפריאליסט הציוני

ארתור ג'יימס בלפור מופיע כמעט לראשונה על בימת ההיסטוריה בשנת 1881 כסמל לנפוטיזם. דודו, רוברט קסקוין־ססיל - לורד סליסברי - היה ראש הממשלה האחרון שמשל מתוך בית הלורדים ולא בית הנבחרים, והוא מינה אותו לאחר כמה תפקידים זוטרים לשר לענייני אירלנד. להלכה, התפקיד היה למשול באי המורד המפעפע שנאה לאומית, דתית ומעמדית לשליטים הבריטים. 

המינוי של בלפור התקבל בלגלוג והביא עימו מטבע לשון חדש - "בוב הדוד שלך" (בוב הוא קיצור לרוברט, כשמו של ראש הממשלה). אלא שבלפור נחשב לאיש משכיל מאוד, חסיד של גישות ספקניות בפילוסופיה, ודווקא צפו לו עתיד גדול באקדמיה. כמו אנשי רוח לא מעטים שהגיעו לעמדות השפעה, הוא היה חרד להפגנת סימני חולשה. זה היה בולט במיוחד בתפקיד הראשון שהטיל עליו דודו, והוא החל את דרכו בהחמרה דרסטית באכיפת החוק, כשכמובן הפער בין פוליטי לפלילי באירלנד המרדנית היה קטן בעיני הבריטים. 

בספר "אירלנד שאותה יצרנו, התרומה של ארתור וג'רלד בלפור למקורות אירלנד המודרנית", מתאר דיוויד הדסון את תקופת ממשל בלפור בטירת דבלין כאחת הקריטיות בתולדות השלטון הבריטי באירלנד. אלא שהדברים הגיעו במהירות לנקודת רתיחה, באירוע שזכה לכינוי "הטבח במיצ'לסטון". שני חברי פרלמנט אירים ארגנו שביתת מחאה לגבי דמי שכירות אדמות והוזמנו לדין. הם סירבו להופיע, ותחת זאת התארגנה מול בית המשפט הפגנת מחאה. השוטרים ירו אל תוך שורות המפגינים והרגו שלושה מהם. 

יחסו של בלפור לאירים היה פטרוני משני צידי המשוואה. הוא תיאר אותם בהתנשאות: "יש בהם מעלות רבות, פיקחות, דמיון, רהיטות, אומץ. מבחינות רבות הם עולים עלינו. אבל מבחינה אחת הם נחותים מאיתנו: הם חסרי יכולת לממשל עצמי".

כאימפריאליסט טיפוסי, ההתנשאות לאו דווקא הביאה לשנאה עיוורת מצד בלפור. הוא כן ניסה להקל על האיכרים האירים באמצעות רפורמת אדמות. מסמכים שנחשפו לאחרונה מראים כי במקביל שתל משתפי פעולה בתוך תנועת העצמאות האירית. 

אך רצון טוב של שלטון זר לא לוקח אותך רחוק מדי. בלפור כונה באירלנד "בלאדי בלפור", בגלל האכיפה הנוקשה של החוק הפלילי והקריאה "זיכרו את מיצ'לסטון", שהפכה לסיסמת לאומנות באירלנד ובפזורה האירית. קריקטורה מפורסמת הציגה את בלפור משחק גולף בזמן שאירלנד נאבקת ברעב ובבצורת. 

משבר בדרום אפריקה

הפער הזה, בין המלומד לאימפריאליסט, בא לידי ביטוי גם כשבלפור הפך לראש ממשלת בריטניה בין 1902 ל־1905. באופן כללי הוא היה שוחר שלום וכרת ברית בין אנגליה לצרפת, שבתסבוכת הבלתי אפשרית להבנה של תחילת המאה ה־20 נועדה למנוע הצטרפות טרגית של שתי המעצמות למלחמת יפן־רוסיה, בצדדים שונים של המתרס.

אבל ב־1904 השלטון הבריטי בדרום אפריקה היה שרוי בבעיה - דווקא בזמן הפוגה קצרה בתוך אינספור מלחמות רצחניות שהתנהלו שם משנות ה־70 המאוחרות של המאה ה־19 ועד למלחמת העולם הראשונה. מכרות הזהב בדרום אפריקה עמדו מושבתים בגלל היעדר כוח עבודה שחור, מכיוון שהעובדים חזרו ברובם לכפרים בזמן שהבריטים נלחמו באפריקנרים הלבנים. כוח עבודה לבן נחשב יקר מדי. השחורים שכן רצו לעבוד החלו להתארגן באיגודים מקצועיים. כך או כך, הזהב הדרום־אפריקני היה קריטי לכלכלת האימפריה.

ממשלתו של בלפור מצאה פתרון קולוניאליסטי קלאסי. בעצת המושל אלפרד מילנר היא חתמה הסכם עם ממשלת סין, שאפשר ייבוא של יותר מ־60 אלף עובדי כפיים סינים לדרום אפריקה. כל זאת התרחש דווקא בתקופה שהאוכלוסייה הסינית של דרום אפריקה, מהגרים חופשיים, סבלה מאפליה קשה כגון גירוש מאזורים מסוימים ואיסור לרכוש אדמה. איש עסקים אמריקני ונשיא ארה"ב לעתיד, הרברט הובר, קיבל את הזיכיון לייבא את הסינים. אלו הועסקו בשכר נמוך מהשחורים, מופרדים ממשפחותיהם, חשופים לעונשים כגון מלקות. 

המכרות התאוששו במהירות וחזרו להפיק את אספקת הזהב הגדולה בעולם. בתוך כמה שנים חזרו העובדים השחורים לעבודה על ברכיהם - מוכי עוני ומוכנים לתנאי ההעסקה האיומים של הסינים. לכאורה, היה זה עוד פשע אימפריאלסטי על ידי אנשים ששמרו סוגיות מוסריות לדיונים באוקספורד.

מנוצח סדרתי

בלפור אולי היה אימפריאליסט מוכשר במושבות, אבל כפוליטיקאי בבריטניה הוא לא הבין שמעשים כאלה כבר לא עוברים בשקט. ההיסטוריון אמט אוקונר כתב במחקרו על התקופה כי הזעם הציבורי בבריטניה ובקולוניות היה גדול, וכי פרוגרסיבים מחו על ייבוא עבדים בעידן שבו חשיפת פשעי מלחמת הבורים ומותם של אלפי ילדים לבנים ונוצרים במחנות הריכוז נגעו בכל זאת במצפון הלאומי. השמרנים מחו וטענו שתנאי החיים של הסינים שהופרדו ממשפחותיהם יגררו זנות, התקפות מיניות ואולי הגרוע מכל בעיניהם - הומוסקסואליות. ועוד לפני שהסינים הגיעו לדרום אפריקה - האיגודים המקצועיים זעמו. הם ראו בכך תקדים למהלך של שבירת כוח עבודה מאורגן על ידי עבדים סינים. 

בלפור התפטר ממשרתו כראש הממשלה בדצמבר 1905, אך היה בטוח בניצחונו בקלפי בבחירות הקרובות. ההיסטוריון ריצ'רד קבנדיש ציין את פרשת ייבוא הסינים כסיבה העיקרית לתבוסה ההיסטורית שנחלו השמרנים לליברלים כעבור חודש, בינואר 1906. בלפור עצמו הפסיד את כיסאו בפרלמנט בבחירות הללו, וכך היסטוריונים ואנשי רוח לרוב נוטים לו חסד כפוליטיקאי־פילוסוף. לחשיבותו של בלפור בהיסטוריה הציונית כנראה חלק בכך, אבל הציבור בתקופתו, שחי את הפער הניכר בין החיים עצמם להדר האימפריאליסטי, לא היה מאוהב בסוג האריסטוקרטיה הזו. במערכת הבחירות נוצח בלפור בכל שלוש הפעמים שבהן עמד בראש השמרנים.

פעם צוטט בלפור כאומר שהיה עוזב בשמחה את הפוליטיקה לולא היתה חובתו. "תנו לי את ספריי, אלות הגולף שלי וזמן הפנאי שלי, ולא אבקש עוד. האידיאל שלי הוא לקרוא הרבה, לכתוב מעט, לשחק הרבה גולף ולא לדאוג עוד. לו יכולתי לעזוב את הפוליטיקה בלי לזנוח את חובתי הייתי עושה זאת בשמחה". פופוליסט הוא לא היה.

 

נתפס כפוליטיקאי־פילוסוף. סעודה של איגוד האוניבריסטאות לכבוד רה"מ בלפור, בשנת 1903

 

מכתבי אהבה מליידי מרי

בלפור חשוב מספיק בהיסטוריה הבריטית כדי שחייו האישיים ייחשבו לרכילות מעניינת. כך, למשל, המקרה של חליפות המכתבים שנחשפו לליידי מרי אלצ'ו, אשתו של בעל ברית פוליטי שהיתה מאהבתו של בלפור במשך שלושה עשורים, בעוד הוא חי כרווק במשק בית שנוהל על ידי אחותו. 

עצת קריאה: דלגו על מכתביו של בלפור. החומר הטוב נמצא במכתבים שלה. רמיזות ברורות למערכת יחסים מינית ואפילו סאדו־מזוכיסטית. היא כותבת למשל על חיבתה "לחינוך ליברלי" עם "הצלפה טובה". ב־1992 ראתה הוצאת ספרים לנכון להוציא את המכתבים לאור - מה שמוכיח לנו שהצהובונים של היום הם כנראה מסמך היסטורי בעל ערך של המחר.

כל זאת הביא אותנו באופן טבעי לנצרות ולציונות. במאמר ההספד לבלפור ב"ניו יורק טיימס" צוין כי הוא החל לגלות עניין בציונות ב־1917. זו טעות גסה, ולו בגלל שכבר ב־1906 פגש בחיים ויצמן כדי לדון איתו בתוכנית אוגנדה. מעניין לציין שהפגישה התרחשה שישה ימים בלבד לפני הבחירות בבריטניה - כך שסביר שבלפור ייחס לה חשיבות גדולה. 

ארנסט בווין, שר חוץ מאוד לא אוהד לרעיון הציוני, אמר פעם כי הצהרת בלפור היתה הטעות הפוליטית הגדולה ביותר של בריטניה. היהודים היו לדבריו מיעוט של 10 אחוזים בארץ ישראל. נכון או לא מהעיניים הבריטיות, ההצהרה היתה כמעט מעשה אלטרואיסטי על רקע הציניות האימפריאליסטית של התקופה. עם מעבר הצי הבריטי לנפט, תגליות הנפט בעיראק והמאמצים שעשה לורנס איש ערב לתמרן מוסלמים להילחם לצד מעצמה אירופית נגד העות'מאנים - היא באמת לא היתה מובנת מאליה. 

יתרה מזאת, בספרו "בלפור וויצמן", מציין ההיסטוריון ג'פרי לואיס כי ספק אם תמיכה בציונים היתה פופולרית אפילו בין יהודי בריטניה של התקופה, או לפחות בקרב הבכירים שבהם. אדווין מונטגיו, שהיה אולי היהודי הבכיר בפוליטיקה הבריטית של התקופה (כיהן כשר לענייני הודו) התנגד לרעיון שלפיו היהודים הם עם. זו גישה שכיחה (גם כיום) למי שחרדים לכך שזה ייתפס כאי נאמנות מוחלטת לבריטניה. 

אבל בלפור בדרכו כנראה היה ציוני. לא במובן התנועה הציונית של הרצל, ויצמן והדמויות האחרות - אלא ציונות אחרת; רעיון שהיה קיים בבריטניה הוויקטוריאנית ועוד קודם לכן, והיה קשור בתפקיד ההיסטורי־דתי של האימפריה הבריטית להשיב את עם ישראל לארצו. 

הרעיון בהחלט לא היה נחלתם של תימהונים דתיים בלבד. כך, למשל, בשנות ה־40 של המאה ה־19 הציע פוליטיקאי בשם לורד שפטסברי שממשלת האימפריה תשיב את עם ישראל לארצו. היתה להצעתו צד פחות מלבב - היהודים שיגיעו לפלשתינה אמורים היו, כתודה, להכיר באיחור ניכר בישו כמשיח.

לואיס, בספרו, מציין שחיים ויצמן ידע לשחק על הסנטימנט הזה. ויצמן עצמו כתב: "אנשים כמו בלפור, צ'רצ'יל, ולויד ג'ורג' (ראש הממשלה בזמן הצהרת בלפור; ר"ד) היו דתיים מאוד. הם האמינו בתנ"ך, ועבורם חזרת היהודים לארצם היתה ריאליסטית. אנחנו הציונים ייצגנו עבורם מסורת גדולה שהם כיבדו".

מבחינה זו, כשוויצמן דחה ב־1906 את תוכנית אוגנדה בפני בלפור, "בשם מיליוני יהודים", הוא הצית את הדמיון של מי שבמאמר פילוסופי טען לעדיפות הדת על המדע. כשהשניים נפגשו שוב, ב־1914, אמר בלפור שחשב רבות על פגישתם הראשונה, ו"כשיידומו התותחים תקבל את ירושלים שלך". ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו